הרהורים בעקבות "מהומות ירושלים"

מסורת זו קשורה אל, וקושרת את, רבים רבים מבני עמנו, לא רק בבחינת הד ושמועה רחוקה, כי אם גם בתחושת קרבה הדוקה, אינטימית, אוהבת. זהו קשר רגשי עמוק, התופס חלק מרכזי בתמונה הכוללת של חיי המשפחה ושל מוצאם של פרטים רבים כל כך בחברה היהודית.  הפרדה מלאכותית של חלק חשוב ומרכזי זה בתמונה, בצביון ובהוויה הכלליים של העם היהודי אינה נכונה, ודינה לגרום נזק חמור לעם ולמפעל הקיום שלו המתגלם בארץ ישראל.

זלזול והכחשה במסורת זו ובביטוי המעשי שלה בחיי אמונה יום יומיים אין בהם רק משום עדות לקהות חושים קולקטיבי ולאוטיזם נפשי-רוחני ציבורי, אלא גם אינדקציה להתבהמות ולהסתאבות שהחברה כחברה מתאפיינת בהם מעת לעת יותר ויותר. עם כל הכבוד, אפילו הדברים נשמעים בלבוש נימוקים מדעיים ובלשון רהוטה ומלומדת, כל עוד אין בה הכבוד, ההבנה והרגישות במידה המקסימאלית הראויים למסורת – על כל מטעניה ועל כל ביטוייה המוכרים לנו – הרי אין כאן אלא אחת מהשתיים: או ביטוי לפוסט-יהודיזם, התנערות מעמנו. אנשים הדוגלים בשיטה כזו הרי בוודאי לא ברי שיח הם בתוך ארץ ישראל, שמא רק בניו-יורק. לאידך, אם פוסט-יהודיזם מחושב אין כאן, אזי יש כאן התגלמות של ריק כעומקו של תהום, חדלות אישים, שנאה וריחוק מאבותיהם-אמותיהם על לא דבר.

יחד עם זאת, מבט צר, נבער, הנכנע לגישות פופוליסטיות ושאינו מטיב להתבונן נכוחה ולהישיר מבט אל חודו של תער המציאות – מוביל אף הוא לאסון.

חוסר הרצון (להבדיל מחוסר היכולת) לבוא לידי עמק השווה ולידי תיאום; הפחד, הנובע מבורות, מפני כל מה ששונה וזר, הטבוע בלבם של בני אדם (אך בדרך כלל מסולק עם הופעתה של התבונה, הידיעה והבגרות המנטלית); והקנאות החשוכה, הביטחון המוחלט בכל מחשבה ותובנה לכאורית כאילו היא תורה מסיני עד כדי כך שגם פרטים אזוטריים הם בבחינת "יהרוג ואל יעבור" – כל  אלו גורמים לי להיות נדהם, ולאחרים – להעמיק את השסע בינם לבין המסורת.

מקומה של מורשת ישראל – התורה והמצווה – במדינת ישראל אינו צריך להיות חבוי ומוסתר כאילו היה בן חורג פיסח ואילם. מקומם הוא בחזית, בקידמת הבמה, בפרהסיה הציבורית התרבותית והמשפטית באשר היא אוצרת בתוכה את כל העושר הדתי, התרבותעי וההיסטורי שהעם היהודי צבר לדורותיו.

באותה הנשימה, דור דור ודורשיו. לא כל שינוי, לא כל תמורה, הרי הם כפצצה. כמובן, הרשות בידו של כל אחד לבחור את דרכו האמונית, התרבותית והדתית. אולם בין שיבחר כך ובין שיבחר אחרת, קיימים דברים שאין צריך לחשוש מהם, ולעומתם יש דברים שהחשש מפניהם לא כל כך יסייע.

יתירה מזו, דומה כי מאותה שעה שאובדת היצירתיות, היכולת להתמודד עם האתגר – אותה עת בא הקיפאון, ופעמים הרבה גם הריקבון.

הבדלי גישות, גם עמוקים ומהותיים, אין בהם כשלעצמם לגרום לשום רע. רק עם חודרת בהם מצד אחד קנאות ומצד שני שנאה, אז אכן נטענת הרוח בכל אותם חלקיקים רעילים שעושים את האווירה שלנו לכל כך מטונפת.

האם לא ניתן יהיה לנשוף בהבדיל הגישות רוח של חסד ושל חכמה – ואז לא יהיה בהם ולא כלום, רק גיוון צבעים מרהיב?!