אמונה פשוטה

"מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בר יוחאי זצוק"ל, שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר. והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו, והיו מבקשים לצאת לחוצה לארת. וידע ר' שמעון, והוציאן לבקעה אחת של פני מדון, והתפלל ואמר: בקעה בקעה מלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים – הרי זהב טלו לכם! אלא, היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו – חלקו של עולם הבא הוא נוטל! שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא, הוי: 'וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן".

הנה, תלמידי התנא הקדוש ר' שמעון בר יוחאי היו גדולי עולם וקדושי עליון. וברור הדבר, שקנאתם בעושרו של אותו לתמיד – לא היתה בגלל היתרון החומרי של העושר, אלא בגלל היתרון הרוחני שלו. כי הם חשבו שעל ידו יוכלו ללמוד יותר תורה, בלי טרדת הפרנסה, ואף לפרנס תלמידי חכמים אחרים. אכן ר' שמעון בר יוחאי הצביע להם, על הצד השני של המטבע, שכן בעושר טמונה גם סכנה גדולה. כי עושר גורם שהאדם יעשה את הטפל – לעיקר מגמתו, וממילא העיקר נהפך לטפל – ובזה הוא מאבד את זכותו לחיי נצח – "חלקו של עולם הבא הוא נוטל".

וכדי שהאדם לא ימשך אחר בחינת החומר שבעושר, מונע הקב"ה את העושר מתלמידי חכמים (חוץ מאלו המסוגלים ל'שני שולחנות') – "אין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא" – כדי ששכר תלמידי חכמים יהיה שלם בלי חיסרון כלל!

על דרך זה כותב "אור החיים": " 'אֵלֶּה, בְּנֵי-אֵצֶר...', ירמוז הכתוב על אומרם ז"ל אמרה תורה – מפני מה בני עניים? אמר לה הקב"ה – להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. פירוש, כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא. והוא אומרו 'בני אצר', פירש אותם שחפצים לאצור, אוצר בטוב הנצחי, צריכין בעולם הזה לסבול יסורין – בלהן וגו': "ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם, וכיסורי ר' אלעזר ברשב"י שהיה קורא אותם בואו אחי וכו'. ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב – ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו, ויקבל עליו בִּלְהָן וְזַעֲוָן, וַעֲקָן, תרגום צרה עקא..., לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו".

הרי למדנו, כי אחת הטובות הגדולות שהקב"ה נותן לאדם הוא העוני והסבל בעולם הזה – שעל ידי זה הוא אינו נמשך אחרי בחינת העולם הזה, ועקב כך הוא זוכה לשמור על אוצרות השכר שלו לעולם הבא.

ולסיום:

בעל העקידה מאריך לבאר את הלקח הגדול שעלינו להפיק מפרשת בני גד ובני ראובן. הוא מבאר כי ישנם שני סוגי בני אדם:

1.      אדם המרכז את רוב השתדלותו להשלים את נפשו הרוחנית, ולצורכי גופו הוא משקיע השתדלות מועטת – כפי צורכו ובכדי חייו.

2.      לעומת זאת, ישנו אדם חסר דעת שכל ישעו וחפצו הוא רק לתור אחרי קנייני הזמן, ועסקו כל ימיו הוא רק במילוי צורכי גופו החולף ועובר, בלי לתת לב להשלים את צורכי נפשו – העומדת ונשארת לעד.

וממשיל בעל העקידה את הדבר לאדם הבונה בית, שעליו להשקיע את עיקר כוחו בייפוי וחיזוק הבית עצמו, ולא בדרך המובילה אל הבית.

אדם המשקיע את כל הונו בייפוי הדרך המובילה אל הבית – בסידור אור יקרות שיאיר את הדרך, וריצוף נאה בדרך עצמה, ופרחים ועצים רבים המייפים את צידי הדרך וכו' וכו', ואת הבית עצמו הוא מזניח ואינו משקיע שום מאמץ וכסף בתכנון הבית, בבניית יסודות חזקים לבית, בבניית קירות הבית – מחומרים חזקים וטובים, כל שכן שאינו דואג לכלים נאים בתוך הבית – לרהיטים, וילונות ושטיחים וכד' – הרי לשוטה יחשב האיש ההוא!

אמנם כך נמשלים אותם אנשים – המשקיעים את כל מרצם וכוחם בהטבת קיומם בעולם הזה הדומה לרוזדור, ומזניחים, ושוכחים, להשלים את עצמם בתורה ובמצוות – שעל ידיהן יהיה להם קיום נצחי, וגם כשעוסקים בתורה ובמצוות הרי עיקר מגמתם הוא להשיג תועלת חומרית – כבוד, עושר, או סתם הנאה שכלית (חיצונית) וכד' – ואינם שמים לב לעיקר המגמה – עולם הבא המשול לבית.

לכן מוטל על האדם להתחזק תמיד בבחינת "לב חכם בימינו" – להבחין בין העיקר האמיתי לטפל האמיתי, על דרך דברי שלמה המלך ע"ה: "נִבְחָר שֵׁם, מֵעֹשֶׁר רָב", ומבאר בזה המלבי"ם: "נבחר שם מעושר רב' – קנייני העושר הם קניינים מדומים בלתי דבוקים מתעצמים עמו, ופתאום יורש ואבד העושר בענין רע, אבל השם שקנה על ידי מעשיו הטובים הם מתעצמים בנפשו בלתי נפרדים ממנו..."

מי שמכוון את עצמו לבחינת הימין – לעיקר מגמת העולם, הרי הוא ישיג לא רק את העיקר שאליו הוא משתוקק, אלא גם יהיה לו הדבר הטפל – כדי שעל ידו יוכל להגיע לעיקר, כמאמרם ז"ל: "אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת מאי דכתיב 'אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד' – אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבד ליכא? אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד". פירוש, מי שמתייחס את התורה כעיקר המגמה, בבחינת "למיימינין בה", כמו שמפרש רש"י: "עסוקים בכל כוחם, וטרודים לדעת סודה, וכל שכן לעושר וכבוד – כאן ובבא!

(מתוך "ממעמקים").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

א. חומרת עוון נדרים.

''כָּל-מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה" - מכל המצוות יש ללמוד אמונה, כי אמונה היא תכלית כל המצוות, הבה ונראה כמה אמונה יש ללמוד ממצות "לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ".

‏התורה החמירה מאד בענין נדרים ושבועות, ואמרו חז"ל: בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, בעוון נדרים אשתו של אדם נלקחת מן העולם.

‏ויש להבין, מהי סיבת חומר ענין נדרים עד כדי עונשים חמורים כנ"ל שלא מצינו דוגמתם ואפילו לא בהרבה לאוין ועשין שבתורה, וכן יש להבין מה ה"מידה כנגד מידה" שיש בעונשין אלו דוקא? ומה אשמים אשתו ובניו שימותו בחטאו?

ב. שורש וענף - שני חלקים בכל מצוה.

שני חלקים ישנם בקיום כל מצוה ומצוה, שהם ''שורש" ו"ענף", השורש של כל מצוה הוא האמונה, ועצם המצוה היא ענף האמונה, שהרי הינו מקיים מצוה מתוך האמונה שבו.

‏שורש - היינו טעם כללי השווה לכל המצוות, והוא להיות שאנו עבדי המקום ומצווים לעשות רצונו. ענף - היינו דלכל מצוה בפרטות יש לה טעם פרטי השייך לקיומה של אותה מצוה, וכשם שכל הענפים הרבים של האילן תלויים בשורש אחד, כן כל פרטי המצוות תלויים באמונה שהיא השורש.

למשל, המקיים מצות ציצית, ראשית, קודם קיום המצוה יש עליו לכוון שמצוה זו נצטווינו לה מהבורא ועתה אנו עושים מצוותו, וזה שורש השווה לכל פרטי המצוות, וכמו כן ישנו טעם פרטי למצות ציצית ¬למען תזכרו את כל מצוות ה' אלקיכם. וכן ישנו טעם פרטי שונה לכל מצוה בפרטות, ולמשל, במצות תפילין סוכה לולב וכיוצא, ישנו טעם פרטי לכל מצוה, אומנם זהו בפרטות הענף שהיא המצוה עצמה, אולם השורש של כל מצוה הוא טעם השווה לכל המצוות, והוא שעלינו לקיים המצוה מתוך שאנו עבדי המקום ומקיימים מצוותיו שציוונו.

וכוונת ה"שורש" שהיא כוונה כללית כאמור לעשות רצון ה' כעבד העושה רצון אדונו, אין זה שייך לדין מצוות צריכות כוונה או לא, דתליא בפלוגתא, דהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה הינו לגבי כוונת הענפים שהוא טעם פרטי שישנו לכל מצוה - עליה קאי הפלוגתא, האם צריך לכווין לפני כל מצוה את טעמה של המצוה, או האם די לייחד כוונה על אותה המצוה בכך שאני בא לקיימה לשם קיום מצות עשה זו או לא תעשה זו, דזהו חילוק בענף שהוא המצוה, אולם הכוונה הכללית הזו שאני עתה עושה מצות ה' ועובדו בקיום מצוה - בודאי שמבלי זה הרי מעשהו כמעשה קוף או כמעשה שיכור שלא ידע ולא יבין במעשהו.

וכידוע מדברי הרב מבריסק גבי תפילה, לכתחילה בודאי יש לכוון ''בשמונה עשרה" פירוש המילות, אולם לפחות יש לכוון שהינו עומד בתפילה לפני ה' שהוא שורש הכוונה בתפילה.

ג. כל פגם קטן בשורש יכול להביא לפגמים גדולים בענפים, ומאידך כל מעשה גרוע בענף מורה על ריקבון גדול בשורש.

וברור הוא שפגם בענף לא ישווה לפגם בשורש, כל קילקול קטן בענף הינו מורה על קילקול גדול בשורש, שהרי אדם מתאפק מלעשות ככל אשר יעלה על תאוותו וחשקו מסיבות חיצוניות כגון בושה או פחד, כך שאם בכל זאת גוברת עליו תאוותו לעשותה, מורה הוא על קילקול גדול בשורשו.

‏ומאידך כל פגם קטן בשורש יכול הוא לגרום לפגמים גדולים בענפים. כי הנכון הוא שהענפים אינם אלא גילוי מילתא למידת חוזק השורש, ככל שהשורש חזק - כן הענפים והפירות שיצאו מאותו שורש יהיו איכותיים ביותר.

‏ומצד שני כל פגם בחיצוניות ואפילו קטן, מורה על ריקבון גדול בשורש, כמו כל הכועס - כאילו עובר עבודה זרה, בחיצוניות הנראה הוא כעס בלבד, אולם בשורשו הוא עבודה זרה, וכאמור כי כלפי חוץ ימנע האדם מסיבות חיצוניות לבצע מזימותיו, אולם את פנימיותו ניתן להכיר ממעשה חיצוניותו.

כך שהעיקר הוא לעבוד על הלב, שיהא לב חזק באמונה, ולא די להסתפק במעשים חיצוניים ואף הנעשים בהידור רב אלא שלבו בל עמו בעת עשייתם.

ד. רחמנא ליבא בעי - העיקר הוא לשתף את הלב בהרגשה עם מעשה החיצוני של המצוה.

עבד שעושה רצון מלכו ומשרתו כראוי, הרי עושה לו נחת רוח. ונתבונן - וכי מה חסר היה למלך מבלי שירותו של עבדו זה, וכי חסר למלך עבדים ומשרתים? אלא פשוט שהנחת של המלך היא בזה שעבדו אוהבו ומעריצו, ומתוך כך עושה רצונו, והנחת העיקרית למלך מעבדו זה, הוא מפנימיותו של העבד, ומעשיו החיצונים מהווים נחת למלך לא מתוך שצריך הוא להם אלא מתוך שמורים הם על פנימיותו הנאמנה למלכו. וכן כאשר עבדו ממרה את פיו של מלכו ולא עושה רצונו, מדוע יכעס עליו המלך, וכי חסר למלך מי שימלא מקום עבדו זה? אלא פשוט שכעסו של המלך הוא על מרדנותו הפנימית של העבד, ועל הזלזול שמזלזל הוא במלכו, ומחדלו במעשה החיצוני מורה הוא על פנימיותו הרקובה בערך מלכו.

ועובדה, שאם אותו עבד יעשה רצון מלכו בפנים זועפות - לא יקבל המלך שירות זה, כי אין המלך צריך את המעשה החיצוני, שהרי לא חסר מי שיעשהו עבור המלך, רצון המלך הוא את הלב הטהור (רחמנא ליבא בעי) המעריץ והאוהב של עבדו.

וכמו כן להיפך, עבד שלא עשה ציווי מלכו מתוך אונס שלא יכל עשותו, והמלך יודע שעבדו זה נאמן ואוהב ומצטער על שלא עלה בידו לבצע את רצון מלכו, בודאי שיכבדהו המלך על רצונו ויחבבהו למאד, ואף שבפועל לא נעשה רצון המלך על ידו, אולם העיקר הוא שיודע המלך את פנימיותו הטהורה של עבדו.

‏הרי שהעיקר הוא השורש הטמון בתוך מכמני הלב, וכשאותו שורש הינו טהור ונקי, יש ערך למעשים החיצוניים הנפעלים מאותו שורש, אולם כשהשורש הוא רקוב אדיש ואטום, כן יהא ערך המעשים הנפעלים משורש שכזה.

ה. עיקר האדם הוא כח הבחירה שבו, כל מעשה שלא נעשה בהשתמשות בכח זה של הבחירה אינו בגדר ''עבדות".

ומאחר שעיקר האדם הוא הבחירה שבו, והוא מוּסָר האדם ומעלתו, וכל עסק האדם בעולם הוא לבחור בטוב ולרצותו ולהשתדל להוציאו לפועל, וכל אשר יעשה האדם בדרך הרגל ללא התמודדות לחימה במעשהו, אלא והיה מעשהו כאילו יוצא ונפעל מאליו, מבלי הרגשת נצחון כמנצח המנצח במלחמתו, הרי שמעשהו זה אינו נחשב ל''עבודת ה'", אחד שכזה אינו נקרא ''עובד", ואף שקיים המצוה, מכל מקום אין זו נקראת ''עבודה".

ואלו דברים שאין להם שיעור - איש כפי מהללו, יש מי שידקדק במעשיו הקטנים ויקפיד על קלה, וכגון לכוון בברכותיו לאומרם בכוונה כראוי, ואם כן זה האיש נכנס במלחמה עם יצרו על אותה ברכה, וכשאמרה בכוונה ירגיש הרגשת נצחון כמנצח המנצח במלחמתו.

‏לעומתו זה אשר יוציא ברכותיו מפיו ללא כוונה, אלא מתוך הרגל, והרי אין לו שום צורך במלחמה עבור תנועת שפתיים קלה, ואין יצרו מסיטו כלל להימנע מכך, ובנקל - כטבע בגופו יעשה זאת, ואין קול ענות מלחמה ולא קול ענות נצחון במעשהו, הרי זה מוכיח שלא פעל במעשהו זה להחשב עובד ה' - כלום, שהרי לא נשתמש בכח ''האדם" שבו שהוא הבחירה שבו, שהרי לכוון בתפילתו - אינו מכוון, ועל תנועת שפתיו אינו נלחם כלל, אם כן היכן השתמש זה בכח ה"בוחר" שבו, שהוא העיקר שבאדם.

‏והיא פשוט דכל מעשה שנעשה ללא מציאות של ב' צדדי בחירה לבחור בטוב או ברע, אלא עושהו האדם מאליו מבלי שבתוכו ילחמו ב' צדדים רע וטוב, יש לו לבדוק מהיכן נובע מעשה זה, וגם כשנובע הוא מה"הרגל", הרי שייחשב בכך למקיים מצוה אולם אינו בגדר ''עובד".

‏ואל תבטח בעצמך לומר: דסוף סוף מאחר והמעשה הוא טוב, מה נפקא מינה בכך שלא קדמה לכך הלחימה בין ב' צדדי הבחירה, ומה יש להסתפק מהיכן נובע מעשה זה, דפשיטא שנובע הוא מבחירה בטוב, דאחרת לא הייתי עושהו?

‏דע דאין הדבר כך.

(מתוך "בדרך ים").

מוקדש לרפואת דורית בת מירלה.
בורא עולם ישלח לה רפואה שלימה בתוך כל חולי עמו ישראל. אכי"ר

_________________

    אין יום שאין בו טוב

     להולך בדרך החיים

ה' דורש מאיתנו לחיות על פי האמת! דרישה זו מחייבת, כביכול, את הקב"ה לספק לנו את האמת הזאת. ולא זו בלבד, אלא שאמת זו צריכה להינתן לנו כך שלא יהיה לנו שום ספק בה ובאמיתותה. הרי לא ידרשו מאיתנו לחיות את חיינו, ולהקריב את כל מאמצינו, עבור משהו מעורפל ובלתי ודאי. האמת הזאת, לפיה נחיה ולמענה אף נמות, צריכה להיות ודאית מכל ודאי ונעלה מעל כל ספק.

ואכן, כך ניתנה לנו האמת מאת הבורא, ואל האמת הזאת ניתן להגיע מכיוונים שונים. יכול אני להגיע לאמת מתוך ההתאמה המופלאה בין דרכי החינוך של התורה לבין טבעו הפסיכולוגי של בן אנוש, ומתוך התיאום בין התורה לבין תחושתנו המוסרית הפנימית. יכול אני להשיג את אמיתות התורה על ידי בדיקת המסורת של אבותי כפי שבודקים אמיתו של אירוע היסטורי, ויכול אני להסיק את אמיתותה מתוך השוואה בין אלה שחיים לפי הנחיותיה לבין אחרים. יכול אדם לחוש את אמיתותה באופן חוויתי אישי כאשר הוא חי למעשה לפיה ונכנס לעומקה, ויכול הוא לחוש אותה כאשר הוא לומד תורה במסגרת התנאים הדרושים לכך. ניתן לעמוד על אמיתותה מתוך היכרות קרובה עם גדולי תורה ויראה מתוך חקר של אישי התנ"ך והתלמוד על גדלותם הבלתי מושגת. אפשר גם להיווכח במקורה האלוקי מתוך השוואת מה שנאמר בה לפני אלפי שנים על העתיד, לבין ההיסטוריה המוכרת לנו שהתרחשה אחר כך לאורך תולדות עם ישראל. ועדיין לא מנינו את כל הכיוונים מהם ניתן להגיע אל האמת. על כל אחת מדרכי האימות הללו של התורה נכתבו מאמרים וספרים לרוב ויכול כל אדם להסתייע בהם לגילוי האמת.

אלא שאם הכל כל כך טוב ויפה, ישאל השואל, מדוע מרובים כל כך אלה שאינם מקבלים את האמת הזאת? ואם אמנם האמת המונחת בראש כל חוצות אכן ודאית כל כך, מה בדבר הבחירה החופשית האמורה לתת אפשרות לכופר לכפור? וכי אפשר לכפור בדבר שודאותו ברורה?

כאן מקומה של החכמה האלוקית המופלאה. מן הצד האחד, האמת מונחת לפנינו בצורה ברורה, ולא קשה כל כך להגיע אליה – "לא בשמים היא" (דברים ל), ומן הצד האחר ניתנת האפשרות לרוצה לכפור לא לראות את האמת ואף לנמק, בצורה הנשמעת לכאורה הגיונית וכנה, מדוע אינו יכול לקבל את האמת הזאת.

השמש זורחת לכל, אך מי ששמשותיו מכוסות אבק ותריסיו מוגפים, שוכב לו ספון בביתו האפל וטוען שהשמש אינה זורחת. הוא מסרב בכל תוקף לפתוח את התריסים ואינו מוכן בשום פנים לצאת החוצה. ואכן כך הוא נשאר בטוח ב"אמת שלו": אין שמש!

פלוני שאינו דתי נוקט בגישה מדעית: "מה שאיני נוכח בו במו עיני ואוזני אינו קיים עבורי. אני מאמין רק במה שניתן לבדיקה", הוא לא מותיר לקב"ה, כביכול, שום ברירה אלא לחזור על מעמד מתן תורה בחדרו של אותו אפיקורס...

נודה שטענה בעלת ריח מדעי עושה רושם. חיים אנו בדור טכנולוגי שהעניק הילה זוהרת לכל אשר בשם המדע יתיימר. אך הבה נבדוק מהי מידת הכנות של מי שטוען לקני מידה קפדניים של המדע בבדיקת האמת. נערוך לכופר המדעי שלנו תחקיר קצר:

- יש לך אמא?

- כן, יש.

- ומנין לך שזו אמא שלך? (לרגע משתררת שתיקה שבמבוכה).

- מה פשר שאלה מוזרה זו? ברור שזו אמי אותה אני מכיר מאז ילדותי הקדומה ביותר. כל קרובי המשפחה יודעים שזו אמי, ובכלל...

- ולדעתך זה מספק את הקריטריונים המדעיים שלך לבדיקת האמת?

- טוב, אני יכול לברר מי הייתה המיילדת...

- אתה סבור שתמצא אותה, ואתה מאמין שכאשר תמצא אותה היא תוכל להעיד על הלידה שלך. כאשר רק תעיף בך מבט היא תיזכר בך ותוכל להעיד על לידתך. נניח שהצלחת, האם עדות זו מספיקה לוודאות מוחלטת באימהותה של אמך? ומה בדבר היפנוזה? אולי הופנטה המיילדת וכך הוטעתה לחשוב שדברי עדותה נכונים?

(ה"מדען" שלנו שותק ומחייך ספק לועג ספק נבוך).

- רציתי לשאול אותך על אבא שלך, שמעתי שעבר ניתוח לאחרונה, מה שלומו?

- הניתוח לא הצליח כנראה, מצבו קשה.

- אמור לי, האם ראית בכלל את הרישיון הרפואי של הרופא שניתח את אבא שלך?

- אומר לך את האמת, אינני יודע אפילו מי ניתח אות אבא שלי. אני מאמין שבית החולים מתנהל כשורה ומאפשר רק למנתחים מוסמכים לנתח.

- זוהי הקביעה המדעית שלך? כך אתה בודק ומוודא דבר החשוב לך באמת ונוגע לחיי אדם?! כאשר שוחחנו על מסורת האומה כולה בדבר מעמד הר סיני נשמעת הרבה יותר מדעי. (איני יודע מה עונה כאן האפיקורס שלכם, אך זה שלי גמגם כמה דברים לא מדעיים. החלטתי להמשיך ללחוץ ולא להרפות ממנו).

ספר לי בבקשה על סדרת הבדיקות שאתה עורך לפני שאתה נכנס למעלית. אתה משער כמוני עד כמה לא נעים ליפול עם המעלית ולהיחבט בתחתית הפיר בקומה התת קרקעית. דבר כזה עלול לקרות בגלל כבל שנשחק עד שנקרע. מאחר שאינך בודק דבר לפני כניסתך למעלית רשאי אני להניח שאתה מאמין שעורכים בדיקה תקופתית של הכבל, ושאתה מאמין בכשירותו של הבודק לבצע בדיקה זו. אתה גם מאמין שהוא מבצע את הבדיקה כהלכה. לא וידאת אישית את כל זה. אתה מהמר על חייך ומאמין לאנשים לא מוכרים לך ושלא ראית אותם מימיך בתקווה שהם מבצעים תפקידם כיאות. אכן "בעל אמונה" אתה.

כאשר אתה רץ לבית מרקחת לקנות חומר לזריקה של ילדך החולה, אז אינך מדעי כלל וכלל. אז אתה "בעל אמונה" גדול: אתה מאמין לאנשי המחקר הרפואי שקבעו את הנוסחה לחומר המוזרק. אתה מאמין לבית החרושת לתרופות שביצע מלאכתו כיאות והכניס לשפופרת הזכוכית הקטנה את החומר הדרוש שהוכן כהלכה. אתה מאמין שהיבואן והסיטונאי אכסנו את החומר בטמפרטורה הנכונה, ושהאחראי לכך וידא שלא עבר התאריך של תפוגת פעילותו של החומר. אתה מאמין שהרוקח קרא נכון את הלטינית המקושקשת של הרופא ואף נתן לך את החומר הנכון לזריקה. אתה יודע יפה שדי לעיתים בטעות אחת בלבד לאורך השרשרת הארוכה הזאת כדי שחיי ילדך יועמדו בסכנה. אך איש מאמין הינך. אתה מוכן לסכן את חיי ילדך על אמונתך זו. אינך חושש אף לרגע שמא אחד מאלה שאתה בוטח בהם הופנט... אתה אפילו מאמין שאף אחד מהמומחים הרפואיים ואנשי המקצוע בהם אתה מאמין לא הסתייע בהשגת תעודותיו לאורך שנות לימודיו על ידי העתקה במבחן...

וכך אתה מהלך לך בכל דרכי חייך כשכולך אמונה. ממש "צדיק באמונתו יחיה". רק כשאתה מגיע לודאי מכל ודאי, למסורת של אבותינו, של אומה שלמה שחייה העידו על אמת מסורתה, ועליה אף נתנה את נפשה, שם לפתע אתה פושט את אדרת האמונה ולובש את החלוק הסטרילי של המדען כביכול, ורוצה לבדוק כל דבר במיקרוסקופ. ומה שאינו נכנס מתחת למיקרוסקופ, סימן שאינו קיים!...

חוסר הכנות והעדר היושר זועקים מאחורי העמדת הפנים ה"מדעית" שלך. היה ישר, ואמור בפשטות: אני לא רוצה להכיר את האמת. היא לא נוחה לי. אני מוכן לשלם באיבוד כל חיי לנצח עבור מילוי תאוותי.

"ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד). את האמת הניח הבורא ממש לפנינו, אך נתונה הבחירה החופשית לאדם לעצום את עיניו ולזעוק: אינני רואה!... והתורה קוראת לעומתו: "ראה! נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב. ובחרת בחיים! למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל).

כדאי לברר את עניין ההיפנוזה המועלה מפעם לפעם כנימוק לאי אמינותה של מסורת מתן תורה.

כולנו מכירים ספקנים מושבעים וחששנים חולניים. האם שמענו מהם אפילו פעם אחת בחיי היומיום את החשש "אולי הפנטו אותו?" אך כאשר מגיעים לחוויה המשותפת של כל עם ישראל למרגלות הר סיני, מיד צפה ועולה השאלה החבוטה: שמא מהפנט מעולה היה משה רבינו והצליח להפנט את מיליוני הנוכחים במעמד הר חורב (סיני)?

כנות ויושר בודאי שאין בשאלה צבועה זו, אך רצוי לברר פעם מהי מידת מעשיותה של אפשרות זו.

מומחים טוענים שכ-20% של בני האדם אינם ניתנים להפנוט כלל. לעומתם כ-20% של האנשים נוטים להתהפנט בקלות. השאר הם קשיי-הפנוט בדרגות שונות, ובמקרה של צורך, רפואי למשל, על המהפנט להשקיע עבודה ממושכת כדי להביא את אלה למצב היפנוטי, שהוא לעיתים רדוד למדי. במופעים בהם מציגים המהפנטים את יכולתם, נערכות ההדגמות על אנשים המשתייכים ל-20 האחוזים המתהפנטים בקלות. יתירה מזו: מבלי שהקהל יודע זאת, עברו כמה מהופנטים אלה היפנוזה חוזרת עוד לפני ההצגה הפומבית, ובשעת ההצגה הם עולים אל הבמה מתוך הקהל כמתנדבים... כך נוצר הרושם על יכולתו הבלתי מוגבלת כביכול של המהפנט.

עובדה שאינה ידועה לרבים היא שאי אפשר להפנט אדם בניגוד לרצונו. ההיפנוזה היא תהליך מסוים המבוצע על ידי המהופנט בהדרכתו של המהפנט. בלי הסכמתו והשתתפותו הנפשית של האדם, לא ניתן להפנטו. משום כך אי אפשר להפנט תינוק או מטורף, באשר הללו חסרים את הכלים הפסיכולוגיים הדרושים לשיתוף פעולה עם המהפנט.

עובדה נוספת הידועה רק למעטים היא, שגם במצב היפנוטי לא יציית המהופנט להוראה הנוגדת את מצפונו, השקפתו, או כל רגש עמוק שבו. מהופנט לא ישמע להוראת המהפנט להתפשט בפומבי, או לתת את כל כספו, ובודאי לא לרצוח מישהו.

העובדות האלה הן ידע ראשוני לכל חוקר היפנוזה. לפיהן גם מובן מדוע המהפנטים הנראים כל-יכולים אינם שליטי העולם. אין המהפנט יכול לנצל את כושרו באסיפת בחירות להורות לקהל בעד מי להצביע. הוא אף אינו יכול להביא לידי כך שאפילו חלק קטן מהנוכחים במופע שלו ישלחו לו בדואר בבואם הביתה המחאה על סך 10 שקלים...

אבל כדי להצדיק את אי קבלת מסורת אבותיו, רצה הכופר ה"מדעי" לשכנע אותנו שאפשר שמשה רבינו הפנט אומה בת כמה מיליוני אנשים, ושהיפנוזה זו אפשרה לו "למכור" להם תורה בת תרי"ג מצוות, ולהביאם ליד כך שיקיימו אותה אף במחיר חייהם ויעבירו אותה כאמת מוחלטת לדורי דורות... על אפשרות בלתי אפשרית זו מסתמך הכופר בחללו שבת ובאכלו טרף? זה לא נשמע כל כך מדעי.

לא בהיפנוזה לבדה שמו הכופרים מבטחם. כאשר מדובר בנביאים ובאותותיהם, ובנבואותיה של התורה שנתגשמו במרוצת הדורות, הם נתלים בעובדה שיש אנשים בעלי כשרים מטאפיזיים כדי לפטור את הנבואה כתופעה ידועה וטבעית לחלוטין שיש גם בימינו כמותה.

כמעט הכל מסכימים שאכן קיימים כשרים על-טבעיים באנשים מסוימים. אך נשאלת השאלה: אם אמנם כוחם כה רב, ויכולים הם לדעת את הנסתר, ולצפות את העתיד וכדומה, מדוע אין ממשלות משתמשות באנשים כאלה כדי לדעת מה מתכנן האויב, היכן תהיה רעידת האדמה הקרובה, ואיזו תוכנית כלכלית תניב את הפירות הטובים ביותר?.... כמה אחוזים ממעשי הרצח והשוד פענחה המשטרה בעזרת אנשים בעלי כשרים מטאפיזיים? מדוע צריכים מאות שוטרים ואלפי מתנדבים לחפש נעדר בשעה שאיש הפלא יכול במילים אחדות לומר איפה הוא נמצא? מדוע אין חברות כלכליות נעזרות בעצתם של "נביאים" אלה? האם אינך מוכן לשלם ביד נדיבה לאדם שיגלה לך את המספר שיזכה בפרס הגדול במפעל הפיס, או את המניה שערכה יעלה תוך חודש פי שלושה?

התשובה לכל השאלות הנ"ל היא פשוטה למדי: למרות יכולתם של אנשים מסוימים להפתיע פה ושם בכושרם העל-טבעי, הרי אין אפילו דמיון קלוש בינם לבין נביאי אמת שצפו מראשית אחרית, והעתיד כהווה היה לפניהם בכוח האלוקי שניחנו בו. אותם בעלי כשרים פראפסיכולוגיים אינם יודעים להסביר מנין בא להם כושרם, ואין להם שום שליטה על עיתויו של חוש זה. זה "בא להם" כאשר זה בא, והם פסיביים לחלוטין. רק לפעמים "נבואתם" מתגשמת, ופעמים שגם זו רק בחלקה. הם עצמם אינם מרגישים ודאות מוחלטת ב"נבואתם". ספק אם היו "מתנבאים" לפני רודן אכזר שיכרות את לשונם במקרה של אי התגשמות דבריהם.

ההיפך מזה הוא נחלתו של נביא ה'. הוא יודע מנין נבואתו ובמה היא מותנית. בדרגה גבוהה כשל משה רבינו יכול הוא אפילו לפנות אל ה' ולהשיג נבואה בכל עת שירצה ("עמדו ואשמעה מה יצווה ה'"). נבואתם מתגשמת תמיד ובמלואה. תחושת הביטחון והוודאות של הנביא היא מוחלטת, והוא מוכן לסכן את חייו על ודאותו זו (עיין בתנ"ך). הרמב"ם בהקדמתו למשנה מרחיב את הדיבור בהבדלים שבין נביאי אמת לאחרים.

המחפש את האמת מתוך רצון נחוש, ומוכן לקבלה על כל תוצאותיה, מובטח לו שימצא אותה, שהרי ה' לא יסתיר מן האדם את האמת שנועדה לו. אבל מי שבודק אמת כשדעתו כבר נקבעה קודם לכן שלא יקבל אותה, חזקה עליו שימצא תירוץ קלוש, זה או אחר, לשבר את אוזן שומעיו ולעורר את הרושם כאילו יש ממש בדחייתו אותה. זוהי הבחירה החופשית. אשרינו המאמינים הזוכים להודות בכל יום: "ברוך אלוקינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת".

"יש ללמוד קל וחומר אם לצורך גופו של אדם, שהוא רק לבוש לנפש, הכין הקב"ה כל צורכו שהוא זקוק לקיומו, על אחת כמה וכמה לנפש, שהיא עיקר האדם, ודאי שהכין וברא עבורה אוירה ומזונותיה, כי האמונה לנפש הוא האויר לנשימתה והאדם, מתולדתו, נטועה בליבו האמונה בקב"ה, אמונה תמה ושלימה באשר היא עיקר חיות הנשמה" (לב אליהו).

(מתוך "בעין יהודית" מאת המחבר)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

חז"ל השמיעו לנו רעיון עמוק - כשיש לאדם מנה אחד בידו והוא מתאווה למנה נוספת - אין בידו כלום גם לא מה שנמצא כבר תחת ידו.

ובפרקי אבות (ד, א) נאמר "איזהו עשיר? השמח בחלקו" - אע"פ שחסר לו ואין בידו הכל אולם אם הןא מכיר ומרגיש שיש לו - הרי הוא עשיר. לעומת זאת אם יש לו דבר-מה בידו ואעפ"כ עיניו נשואות אל דברים אחרים שאינם ברשותו - נחשב הדבר כאילו אין בידו מאומה.

ועוד: מפאת תאוות ריבוי כסף, וזהב בא לידי גזל. ואם נראה כמה ביטול תפילות נגרמות על ידי אהבת הכסף, כמה שקרים וחנופה ולשון הרע והוצאות שם רע נגרמים ע"י חמדת הממון ועוד עבירות חמורות ורעות. ולכן אמרו: מרבה נכסים - מרבה דאגה. מריבוי הנכסים - ריבוי הדאגות מחטאים. גם בזה שייך לשון דאגה כמו שאמר הכתוב "אדאג מחטאתי".

ומיהו העשיר האמיתי? זה שגירש הרצונות והשאיפות של העולם הזה מליבו והאושר האמיתי הוא האושר הרוחני - מי שהוא עשיר ברוחניות הוא הוא המאושר ולא אחר. שאיפה כזו מילויה תלוי רק בנו וכל אשר נרבה עמל בשאיפה זו נהיה מאושרים.

על כן נוכל לומר שצדיקים משלימים את חלקם בכל מצב. הם שמחים במה שיש להם ויודעים שהכל מאיתו יתברך.

ויודע הצדיק שכל מה שניתן לו בעוה"ז אלו רק כלים ע"כ אין הוא נותן חשיבות לכלים אלו.

על דרך זו ניתן לומר כי הביטוי "כסף הוא זמן", פירושו: ככל שאתה רוצה "להעשיר" את חשבונך, דע לך שזה על חשבון הזמן האחר שהיית יכול לנצל.

יעקב אבינו אמר "יש לי כל" וכן צריך כל אדם להרגיש כי בתחום החומרי מה שיש לו זה המון.

והפסוק ממחיש לנו בצורה הברורה ביותר גם את המציאות של ימינו "ולא יכלו לשבת יחדיו כי רכושם רב". לצערנו, רבים הם האנשים שאינם יכולים לשבת בשלום כי רכושו של הזולת רב - וזה מפריע להם, והם מנסים בכל כוחם להיות כמותו - להגיע אליו ואף להשיג אותו, ולכן אין יכולים לשבת יחדיו.

אוי, כמה זה כואב שאנו רואים שהשאיפה היא חמדת הממון. אדם דואג על הדמים במקום שידאג על הימים. הדמים היום - מחר הם חולפים אך הימים אינם חוזרים. ולא עוד, אלא עתיד האדם ליתן את הדין על הזמן שהשקיע ברדיפה אחרי הממון והמותרות. ובוודאי שהם לא יעמדו לזכותו ביום הדין.

על כן האדם יתן אל לבו לשבור התאווה הגשמית כי תאווה זו מושכת את האדם בחבלה שווא. ולא רק זאת אלא ימנע עצמו אף בדברים המותרים, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאווה - נמשך הוא אחרי תולדות החומר.  

‏כללו של דבר, ייבחן האדם במה השקיע כוחו ומה היו שאיפותיו בחיים.

(מתוך "אור דניאל").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

 אין יום שאין בו טוב