| נשלח ב-8/7/2009 00:16 |
|
| |
תחזיקו חזק. אין יאוש
בס"ד
נסיונות האמונה יהיו קשים, ורק המחזיק בכל כוחו ישרד
בחסדי ה' יתברך ויתעלה התגלגל לידי מאמר קצר מדברי הרב ר' אלימלך מליז'נסק זצוק"ל זי"ע, וז"ל:
"בדורו של משיח, ימתח הקב"ה כביכול חבל ארוך מסוף העולם ועד סופו, וכל בני ישראל כביכול יאחזו בחבל זה, ואז יאחז (הקב"ה) כביכול בקצהו, וינער ויטלטל את החבל עד שיטולטלו כולם באויר, ולא כולם יוכלו להחזיק מעמד בטלטול כזה, ורבים יפלו ארצה, והשוטים עוד יתחזקו לומר: 'אם הקב"ה מנער אותנו, בודאי רצונו שנרפה מן החבל, וצריך לעשות "רצון" ה' יתברך', ועל-כן ירפו מן החבל ויפלו גם הם ארצה, והחכמים המעטים יחזיקו בחבל נחלתו בכל כוחם ומאודם ולא ירפו ממנו, וזהו "חבלו" של משיח, והכוונה לנסיונות הקשים והתקיפים שיהיו בתקופת חבלי משיח, ורק המחזיק באמונתו – הוא יחיה"... עכ"ל.
יהודים יקרים, תחזיקו חזק, אל תרפו. אל תתיאשו.
תאהבו, תאמינו, תתפללו...
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2012 11:33 |
|
| |
בס"ד
עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2011 00:02 |
|
| |
"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה אֶת קֹלֵנוּ"
בס"ד כל מה שקורה לנו, זה כדי שנברח אל ה'. מה הכוונה לברוח אל ה' ? זה להבין שכשקשה, כשנשברים, כשבקושי נושמים, רק ה' יכול לעזור לנו. ריבונו של עולם – תחזק אותי כי אני בקושי חי, כי אני שבור לגמרי. ה' אוהב את השבירות האלה. ככה הוא רוצה שנעבוד אותו. כי אם הכל יהיה נוח ונעים ומוצלח האם יש סיכוי שנרים את העיניים למעלה ? יש סיכוי שניתן אנחה אמיתית ? יש סיכוי שנוריד דמעה ? יש סיכוי שנבין שבלי ה' אנחנו לא יכולים ? . . . ה' אוהב את זה שעשושים מעבר לכוחותינו. שמקבלים ביזיונות וממשיכים. שלא מבינים את הגמרא, ומתעקשים. שמבולבלים לגמרי והולכים לקבל עיצה מצדיקים. ה' אוהב שמוותרים. כי מה זה כבר חשוב אם אנחנו צודקים או לא צודקים (אתה רוצה להיות צודק או שמח ומאושר?). אתה רוצה את ה' אז תהיה חכם, אל תהיה צודק. אתה רוצה את האור של ה', תוותר. ואתה מיד מתחבר. "אדם עובר כל מיני יסורים קשים, צריך לדעת כל הזמן שכל הדינים שלו וכל הצרות שהוא עובר, הכל זה חיבורים של העולמות התחתונים עם העולמות העליונים. כשאדם יודע שכל דבר שקורה לו זה כתוב מלמעלה, וזה מתוכנן, וזה רמוז, (אפילו שלא גילו לו את כל הרמזים), אנחנו מחזיקים חבל למטה ויש מי שמחזיק את החבל למעלה ואנחנו ככה מנענעים את החבל, אז גם שם זה מתנענע. אסור שהחבל יישמט מידינו. להחזיק את החבל חזק. וכשקשה לנו, כשכואב לנו, וכשמשהו מרגיז אותנו, כשרוצים לצעוק, ורוצים לדבר, להוציא מהלב, נזיז את החבל וזה יזוז גם למעלה, וע"י זה נהיה תמיד מקושרים ללמעלה. המציאות שלנו בעולם היא בנויה משבירה ותיקון, שבירה ותיקון כל הזמן. כל מה שקורה בעולם, זה הכל, אפילו גויים יודעים את זה, במשהו מאד מופשט ובמשהו לא מחייב יש להם מקיף כזה, רחוק, אבל אצל יהודי זה כבר פנימי, וכל הגלויות שלו וכל היסורים שלו וכל המציאויות שלו כל רגע ורגע מה שקורה לנו, ברוחניות ובגשמיות, כל מיני דברים קשים קשים, כל המציאות שלנו ה רק להתמזג בכל מה שה' עושה וכל מה שה' עושה הוא יודע, הוא יודע לברוא מה'אין' את ה'יש' ולהפוך את ה'יש' עוד פעם ל'אין', כל הדברים האלה הם יצירה אלוקית כזאת, שאנחנו כל דקה ודקה מתמודדים, ולא מקבלים (את המציאות הזאת), וקשה לנו, ואנחנו נשברים כל פעם וקמים מחדש, 'אֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד', אז מה'קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד' הזה – זו הבניה שלנו. הבניה שלנו היא דוקא אחרי הרבה שבירות, כל רגע ורגע יש 'קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד', כל אחד עובר מה שעובר, וככל שהוא יותר רואה דברים ושומע דברים, ככה מקרוב – הוא רואה שכל אחד יש לו את המסלול שלו, ככה טוב-טוב, עם הרבה תיקונים, עם הרבה יסורים, עם הרבה קשיים, דברים כאלה שלא ישוערו וכולם-כולם בתוכנית האלוקית, בתוכנית של הבניה. השברים זה הדבר הכי גדול שיש בעולם (זהו חסד ה'. האפשרות לשוב ולחזור ולהתחיל בכל פעם מחדש). אדם יכול לבנות מהשברים של עצמו בניינים עצומים. שברים זה לב נשבר וכשיש לב נשבר אז יש אפשרות שאלוקות תכנס בתוכו. אין יותר שלם מלב שבור. כי אם הלב הוא לא נשבר, אז אין עם מי לדבר בכלל, כי אז הלב אטום. אנשים מתבלבלים, חושבים שאם זה לא שלם אז זה בעייתי. אבל הלוחות השבורים הם הדבר הכי נפלא, כל רגע ורגע נשברים הלוחות האישיים שלנו, הקב"ה 'שובר' לנו כל רגע ורגע את הלוחות. התורה לא מצאה סיום יפה יותר מאשר שבירת הלוחות. השבירה הזו יכולה להציל את החיים שלנו ולהביא אותנו אל התכלית. (מתוך עלון "אור האמונה", עפ"י "באור פני מלך חיים").
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2011 07:30 |
|
| |
מדוייק אחד על אחד נגעת בשורש הבעיה- התקווה נגיד אוירת תשעה באב לייב הקטן או הרצח של הבבא אלעזר .... איבדתי את השכל ונהייתי חולה הכנסת אותי לפוקוס ברסלבר תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2011 17:21 |
|
| |
בס"ד
ובכן הואיל ואני מכיר גם את הרב שלמה מאיר, וגם את תורת רבי נחמן, אני יכול להגיד לך שאין דבר כזה בכתובים, אלא יש מקבילה שיכולה להסביר את הקשר בה מדובר על ההבדל בין עצבות ללב נשבר, שכנראה זה מה ששמעת מהדיסק הנ"ל. בין עצבות ללב נשבר יש הבדל מהותי, והוא התקווה, מי שהוא בעצבות אין לו תקווה ומחלתו כבדה וקשה, ובלב נשבר יש תקווה רבה לקום ולהתמיד בעבודת ה'. לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה. מי שיש לו אמונה ובטחון יודע שהצדיק שהבטיח נצחתי ואנצח גמרתי ואגמור חזקה עליו לפעול את רצון ה' לגאול את עם ישראל. ההתחזקות צריכה להיות באמונה ובטחון ושמחה, וממילא כל השאר הכל מסתדר, וזה ממש לא מסובך, צריך לזרוק פשוט את השכל ולדבוק באמונת אבותינו. ובבנין ירושלים בקרוב נתנחם.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2011 16:55 |
|
| |
ציטוט מדוייק מהרב שלמה מאיר בשיעור על מעלת השמחה לא יודעת כרגע להצביע איזה מאלפי דיסקים שלו ששמעתי אבל זה המקור שלי השאלה היתה מיועדת לחסד שכותבת תחזיקו חזק אין יאוש ואני פשוט שואלת איך?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2011 15:20 |
|
| |
בס"ד
אשמח מאד לשמוע ממך מהיכן את מצטטת מדברי רבי נחמן..... ולאחר מכן אולי תנסי להסביר מה את שואלת . תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2011 11:16 |
|
| |
אני יודעת שהזמן קצר והמלאכה מרובה ערב תשעה באב ובכל זאת מקווה שתמצאי את הזמן לענות
אומר רבי נחמן בין בכי של תקוה לבכי של דכדוך ההפרדה כחוט השערה
אז איך זה יכול להיות למרות השיעורים הציטוטים האמונה נופלות בדיוק לשערה השניה?
תוקן על ידי חסדלרבבות ב- 08/08/2011 11:18:37
|
|
|
|
| נשלח ב-19/7/2011 12:30 |
|
| |
בס"ד
* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="444" width="625" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*
_________________
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2011 03:54 |
|
| |
ה כ ל לטובה ! ! !
בס"ד כאשר חלילה פוקדים נסיונות את האדם, עליו לזכור היטב כי כל אשר עושה הקב"ה - לטובה הוא עושה, וגם אם לעיתים נראה לנו בשלב זה או אחר כי התפתחות מסויימת אינה לטובתנו ואולי אפילו להיפך - עלינו לדעת כי לאמיתו של דבר לא כך הם פני הדברים. לאמיתו של דבר כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד! על היסוד הברור הזה יכול לעמוד כל אחד מאיתנו אם יתבונן מעט סביבו, אולם אנו נזכיר כאן מעשה שאירע בחדרו של רבינו, כאשר עמד הוא עצמו על הנקודה הזו באוזניו של אחד מדורשי עצתו. ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים, נכנס אל חדרו של רבינו אחד ממקורביו, אשר היה מדוכדך עד עמקי נשמתו בשל מעשה שהיה. בנו הגדול יצא בעצת רבותיו לעסוק במסחר למשך חצי יום, אולם התפתחות מסויימת העמידה בספק גדול את המשך פעילותו בענף המסויים שבו עסק. את תחושת התסכול החמירה במיוחד העובדה, שהאחראי להתפתחות החדשה היה אדם אשר חב חובת הכרת הטוב מיוחדת לאותו מקורב... כאשר נכנס אותו מקורב אל רבינו - הוא נמנע מלספר לו את אשר על ליבו, והסתפק בבקשת ברכה בלבד. "איזו ברכה אתה מבקש?" - שאל רבינו, והלה נענה והשיב כי מבקש הוא לראות נחת מהילדים, כאשר בליבו הוא חושב כי ברכה זו בוודאי כוללת פתרון לבעיה העומדת על הפרק... רבינו הקשיב היטב לדברין, שמע כפי הנראה גם את מה שלא נאמר, ולאחר מכן השיב בפסקנות: "דע לך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכל לטובה!". אין צורך לומר, כי הברכה אשר נשמעה יותר כמו דברי נחמה עוררה חשש בליבו של אותו מקורב אשר שב והפציר ברבינו כי יאציל לו מברכתו, אולם נענה שנית באותן מילים בדיוק: "דע לך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה - הכל לטובה!". שוב ושוב חזר הלה על בקשתו לברכה, ושוב ושוב חזר רבינו על דבריו, עד שהיה משוכנע כי המסר הועבר בצורה הברורה ביותר... או אז, לנוכח חרדתו של השואל אשר ניכרה היטב על פניו - ניאות רבינו לברכו בצורה מפורשת, והלה פנה ועזב את הבית. והנה, ראה זה פלא: התברר בסופו של דבר, כי דוקא הנסיבות החדשות שהתרגשו ואשר נראה היה כי הן עלולות לפגוע באופן אנוש בעסקיו של הבן - גרמו לו לפנות לאפיק שונה בו ראה הצלחה גדולה ביותר, בעוד אחרים אשר המשיכו לעסוק בתחום המקורי מבלי ש'תפגע' פרנסתם - הפסידו לבסוף את כל ממונם! ללמדנו, כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא - לטובה הוא עושה, ואין זו סתם סיסמא ריקה מתוכן... זו האמת לאמיתה, האמת אשר ניתן לעמוד עליה עין בעין אם בוחנים את המציאות בצורה מפוכחת! הקדוש ברוך הוא עושה הכל לטובה, וגם אם בשלב זה או אחר איננו יכולים לעמוד על כך - עלינו להאמין בזאת בכל ליבנו, ולצפות לראות בישועתו יתברך! (מתוך "אורחות החיים").
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2010 04:52 |
|
| |
בס"ד על הגל זה לא פשוט לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם. לא חלבי ולא בשרי, אלא במצב של פרווה, ולהמתין בסבלנות, בלי להתלונן, לגל הבא שיעלה אותך למעלה. לפעמים, זה ממש לא פשוט לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם. אתה לא ממש פה וגם לא ממש שם. ואתה במיוחד לא ממש יודע איפה אתה. אני מתכוונת כמובן לתהליך החזרה בתשובה, במיוחד כשהוא נעשה לאט ובצורה הדרגתית, כמו שאני חווה אותו. לפעמים, יש לי ממש הרגשה שאני על הגל. גולשת גבוה בגל הרוחניות, כולי אור ושמחה. הגל נושא אותי ואני מרגישה שאני ממש שם, נוגעת באמת, מלאת סיפוק וקרובה כל כך לדבר. ולפעמים... אני נופלת. נפילה קשה וכואבת. וגם שם אני מרגישה, אמנם עצב וכאב, אבל עדיין מרגישה קרובה לאמת. ולפעמים, כמו עכשיו, אני פשוט תקועה. לא שם ולא פה, לא למעלה ולא למטה, במין אמצע בינוני. אני לא ממש למטה, בדיכאון ובמצב של חוסר אמביציה. לא, ממש לא, כי יש לי כוחות ורצונות, אבל אני גם לא מצליחה לתפוס את הגל, לעלות על ההוא שיקרב אותי למעלה. הם באים הגלים, אבל גם חוזרים ריקים כלעומת שבאו, ואני מתאכזבת כל פעם מחדש. המקומות התקועים האלו הם המקומות שהכי קשה להיות בהם באמונה. לכאורה הכל בסדר, הכל עובד, הכל טוב. יש קשיים כמובן, אבל אין תלונות. חיים את החיים. אבל הבעיה היא שזה לא מספיק, או יותר נכון, בעיקר לא מספק. ומהמקום הזה הכי קשה להיות בדבקות בבורא. להביא את עצמך ללמוד תורה בדבקות, להתפלל בדבקות, לקיים מצוות בכוונה, ובכלל - לחיות את המהות. השגרה, כמה שהיא טובה, מכניסה אותך לפעמים למין בועה אטומה שקשה מאוד לצאת ממנה, למקום של אור גדול, של שמחה ושל אהבת ישראל והבורא. המקום הזה, שבו אנו מבצעים את המצוות כי צריך, חיים את החיים, שוכחים את המהות האמיתית - הוא מקום יבש, פרווה. זאת לא תשובה. כי העבודה היא ממש יומיומית, אפילו רגעית. כל הזמן להרגיש את זה, באמת. כל הזמן להיות שם. זו ממש עבודה מתמשכת ולכן גם קוראים לזה דרך חיים, כי זה אף פעם לא נגמר, אתה תמיד בדרך. כשאני מדברת עם חברותיי, שהן דתיות מבית, ושואלת אותן שאלות כמו: "לפעמים יש לכן ספקות בקיומו של השם?", או "זה לא חסר לכן לנסוע לים בשבת?"... הן ממש לא מבינות מה אני שואלת. אני מצידי, מתקנא בהן מאוד על הקלות שיש להן בעשיית המצוות. אצלן זה ממש נורמאלי, הן לא צריכות לחשוב על זה יותר מדי, לא להתאמץ. אבל דווקא מהמקום הזה, השאלות שלי מעניינות אותן וגורמות להן לחשוב, להרהר במקומות שבהם להן יותר קשה. ובאמת, החשש שהן מביעות הוא לא מספקות, חס ושלום, אלא דווקא מתוך הוודאות הטוטאלית וההרגל המושרש שלפעמים מוביל לעשייה אוטומטית, בלי לשאול, בלי לחשוב, בלי הלב. ואולי אני מחזיקה במושכות חזק מדי, בדרכי בתשובה. לא אצה לי הדרך, לוקחת את זה לאט לאט, ועדיין לא שייכת. לא לכאן ולא לשם, למרות שבלב אני אוהבת אהבה גדולה את הקדוש-ברוך-הוא ורוצה לחיות חיים של קדושה. להיות בעולם שלכל דבר יש עומק ומשמעות עד אין סוף. לחיות חיים של עבודה על העצמי, על המידות. לאהוב את עמי, את רעיי, את משפחתי. באמת. ואני משתדלת. אבל לפעמים מרגישה שאני לא הולכת עד הסוף. לא אורזת את החבילה ושולחת... אולי מהמקום שרוצה להרגיש כל הזמן, לבדוק שוב ושוב את עמדותיי. ואולי זה סתם תירוץ... ושוב הפליא לדייק ולסכם רבי נחמן מברסלב: "נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזו הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים". (מאת שרון רוטר הי"ו – באדיבות אתר "חוט של חסד").
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2010 02:29 |
|
| |
ירידה, עליה ושמחה.
בס"ד "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן..." (במדבר ח, ג). וברש"י, 'מלמד שלא שינה'. הרבה קולמוסים נשברו, והרבה דיו נשפך כדי לבאר את מידתו זו של אהרון 'שלא שינה'. ואפשר לומר, שהנה בעבודת ה', כבכל דרכי הנהגת האדם, יש עליות ומורדות. כל לומד-תורה באשר הוא, יוכל להעיד שיצרו מתחדש עליו בכל יום ויום, ומנסה לטורדו מן הלימוד ומעשיית המצוות בשמחה ובאהבה. ולכן כל יום הוא עבודה בפני עצמה, וזו גם הסיבה שהשמחה הנראית היום על פניו של ה'עובד', כלל לא בטוח שתירָאה גם מחר. וגם זה חלק נכבד מעבודת ה', לא להבהל ולא להטריד מעליות וירידות, ולדעת שכשם שלפני העליה הנוכחית, היתה ירידה, ולאחריה, הרי, הגיעה העליה, כך יהיה בעזרת ה' גם עם הירידה העכשווית. יהודי שידע את הידיעה הנכבדה הזו, צהלתו תהיה תמיד על פניו. וזה מה שהיה אצל אהרון, שהגיד הכתוב שבחו 'שלא שינה'. וכל פעם שהעלה את הנרות, היה עושה זאת בשמחה, לשמו יתברך. v הלב מתרונן אחת העצות היעילות ביותר שתסייענה בידינו להתייחס בשיוויון נפש לעליות ולירידות ולהגיע למצב של 'לא שינה', היא לעקוב אחר הבריאה הנפלאה ששמה 'הטבע'. להתבונן על תקופת הפריחה של היקום, ולאחריה על ה'נבילה', ושוב להיישיר את מבטנו אל הפריחה החוזרת ונישנית. יש אנשים שאוהבים לטייל 'לשם טיול'. יהודי, שהשעה 'משחקת לו' יותר מכל דבר אחר, לא ימצא את העת ל'סתם טיול', אבל הוא יכול, ואולי אף מצווה, להתבונן ביפי-הבריאה, כדי להבין מתוכה את 'מעגלי העליות והירידות' שטבע הקב"ה בעולמו. התקופה המתאימה לכך היא אכן העונה הפורחת של השנה, באביב, בה קיימת משיכה טבעית של כל מי שנשמה בקירבו לצאת ולמשש את יפי הבריאה. החורף חלף עבר, והלב מתרונן בשירת האביב. מתלהב ומתמוגג מאור השמש וחמימותה, והנפש רוצה לקשור כתרי שירה לעולמו היפה של הקב"ה. להתהלך ביערות ולהאזין לאוושת הרוח הקלילה בין ענפי האילנות, להתענג על ריח הפרחים, ולהאזין בחדווה לציוצי הציפורים. הרי אביב זה – בן חלוף הוא. עוד מעט ואיננו. רק שבוע-שבועיים יהיו הפרחים בשיא-פריחתם, ומיד לאחר מכן יקמלו ויבלו. בריאה מלבלבת – כותב הגרש"ר הירש – מושכת אליה, בכבלים של אור וידידות, את כל בני האדם. נפשו של כל בן-אנוש הומיה לצאת החוצה, אל הצומח המלבלב, אל הדומם המחדש כנשר נעוריו, כדי להפיג ולוא לשעה אחת את הקדרות שאולי השתררה בו במשך החורף הארוך-ארוך. כמו עולל פעוט המייבב בזרועות אימו וממצמץ בעיניו כאשר מוציאים אותו החוצה, בפעם הראשונה של האור, כך יצהל כל בן-תמותה לקראת החמימות האביבית האופפת את היקום בתקופה זו של השנה. אם כל ילד ירדוף בהנאה גלויה אחר פרפר צבעוני, וישאף את ניחוחם של פרחי האביב, כך בכל גיל שהוא יהיה ליבו של האדם צר מהכיל את נועם הבריאה, והדרה, בעונה זו. v עולם מסודר להפליא ברם, יהודי ירא שמיים רואה בשדות ובכרמים המלבלבים אל גילויו של האחד והיחיד, הרם והנישא מעל הכל, שבכוחו ובגבורתו ברא את כל העולם, לגווניו ולצבעיו השונים, והוא ממשיך להנהיג אותו עד היום בחן ובחסד וברחמים. יהודי, בן למלך מלכי המלכים, ניפעם מול השלימות וההרמוניה שבבריאה ואף הוא ישתוקק לזכך את עצמו ולהגיע עד כדי שלימות הנפש לבל יפגום בהרמוניה מופלאה זו. גם האיש המבוגר, המיושב בדעתו, מתבונן בבריאה, בטבע המתעורר לחיים, ורואה לפניו עולם מסודר להפליא, מונהג לפי סדר עילאי, וחוקת חייו מלמדת אותו לשאוף לחירות האמיתית ולהתקרב למי שנטע את האביב הניצחי בלב ברואיו. הכל מקבלים את פני האביב בצהלה מופגנת והכל היו מעוניינים לצאת מעט לשאוף את הרעננות הזו בטבע. מרבד הצמחיה המכסה את האדמה, מלטף את פני האנשים הבאים בתחומו, הרחוק מסאון הכרך. אדרת החורף תתקפל ותפנה מקומה בקול מבשר לאביב הבא בתחומה. הינך תר אחר כל סימן ירק באילנות הערטילאיים, הריח המשכר נמסך בנחיריך ומפיח בך משב של תקווה לכל ציפיותיך ומשאלותיך. v בריאה של קלקלה כוחו של ריח האביב, כה חזק הוא, עד שהוא מחשל את האדם הנחשל ומעמידו על מקומו. הינך שש אלי גיל וניתר ממקומך מופתע עד עמקי הנשמה, למראה כל נרקיס ופרח צבעוני המעז להגביה ראשו הזערורון מבעד למעטה החורף שחלף הלך לו. הינך נישרך לאיטך בשביל המתארך אל חיק הטבע, ואינך רוצה להביט אחריך, אל פניהם הנרגנות של בני האדם בעיר. הטבע הזה, שלא נגעה בו יד אדם, שלא ניכנס ל'מערכות המחשבים', נותר טהור כשהיה. זך נקי. כמה נעים להתהלך בתוך בריאה של קלקלה, שלא הושחת יופיה. אתה צועד בינות לפרחים הרכים, מביט בהם בקנאה, כאומר להם: "שישו ושמחו על טוהר טבעכם שלא נתחלף במאום. הנה אתם ניצבים לפני בוראכם כעת, בדיוק כפי שנבראתם בעת בריאת העולם". הפרפרים המעופפים מפרח לפרח, הדבורים המוצצות את לחלוחיתם העסיסית – אינן מופעלות במערת בקרה ממוחשבת. הן עושות כאן ככל העולה על רוחן, מעופפות בנחת, בשלווה, לחץ העולם הטורדני אינו מפריע להן כלל. הן חיות ביקום אחר לחלוטין. יקום טבעי. הגבעות מסביב, נחלי המים השופעים בשוקקות-חיים, הצבי החמוד הזה המנתר בשובבות מסלע לסלע, האילנות המזדקרים עליהם עוף השמיים ישכון, אשר שם ציפורים יקוננו והברושים הזקופים עליהם בנתה החסידה את ביתה, ההרים הגבוהים ליעלים והסלעים המחסה לשפנים, כל חלקי הבריאה הללו אינם מזרימים מידע למאגרים ממוחשבים ואינם מקבלים ממנו את נתוניהם... v יחדש ימיו כמקדם אבל, צריך לחזור שבועיים-שלושה אחורנית, ולראות שהפריחה המופלאה הזו המתגלית עתה לנגד עינינו, לא היתה אז. והיא גם לא תהיה בעוד שבועיים-שלושה. מי יאמין שבפרק-זמן כה קצר, העץ איבד את פריחתו המלאה, הססגונית. ומי יאמין שבעוד פרק-זמן קצר יחדש העץ את ימיו כקדם. העלים המחודשים יהיו יותר ירקרקים, יותר שמחים, החיות חדשה ומרעננת נושבת בהן. מי שיביט במראה המופלא יעמוד משתאה. רק תמול-שלשום היה העץ פורח, ברגע קמל, וברגע פרח שוב. כי האדם עץ השדה. גם ה'ירידה' של היום, תיעלם מן השטח, והאדם יעלה, ישוב ויפרח, ישוב ויתרענן. ומי שיודע זאת מראש, 'לא ישנה' ממצבו וממדרגתו גם בצוק העיתים. (מתוך "עלינו לשבח").
* classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" width="425" height="344" xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab">
<*_________________ אין יום שאין בו טוב
תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 26/05/2010 02:31:38
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2009 23:30 |
|
| |
אפשר גם אחרת...
בס"ד המתנה - היכולת לראות הכל במתנה איזהו עשיר? השמח בחלקן. פרקי אבות ד' א' המשנה אינה אומרת: "איזהו עשיר? המשלים עם חלקו בהכנעת סטואית," אלא, זה שהוא שמח, באמת שמח, בחלק שהבורא נתן לו. כאשר אנו שמחים בחלקנו, אנו מבטאים אהבה אמיתית לבורא. השאלה היא כיצד ניתן להגיע לרמת שכזאת? יש אנשים שכפי הנראה נולדו בעלי אופי אופטימי. אבל אלה מאתנו, הנוטים באופן טבעי להתלונן ולהיות ביקורתיים, יהיו נאלצים להשקיע עבודה רוחנית רבה כדי לפתח גישה חיובית, כשם שצריך להתאמץ כדי לשנות כל הרגל רע המרשרש בתוכנו. מדוע זה כל כן קשה? אחרי הכל, החיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים אילו יכולנו להפסיק להתלונן ולומר לעצמנו: "תודה רבה, ה', על המצבים המכאיבים. אני מקדם את פני האתגרים האלה כהזדמנויות לפתח בתוכי עוצמה פנימית וחכמה!" מדוע זה כה קשה? ובכן, אם תמיד חשבת שאתה בלתי אהוב, שאתה כשלון חרוץ או שנגזר עליך להיות כל ימי חייך כעסן או מדוכא - אזי הרעיון, שכדאי לך לאמץ גישה חיובית, ייראה בעיניך מזויף וגם מפחיד. ראשית, כי כאשר אתה מוותר על הרגל רע, אתה עלול להרגיש כאילו אתה משקר לעצמך. שנית, אם אתה מצליח לשנות גישה בעזרת שינוי של מחשבה, אזי אתה עומד בפני האמת המדהימה, שאתה יכול לברוא כל מציאות שתחפוץ בה. זוהי אחריות נוראה, שאולי לא תרצה לקבל אותה, כי המשמעות שלה היא, שרק אתה אחראי לאושרך, ושהאושר שלך במהותו בלתי תלוי באנשים אחרים ובנסיבות חיצוניות ! סיבה נוספת לכך שיש אנשים החוששים מפני שינוי-עצמי, היא המחשבה הבאה המטרידה אותם: אם אשתנה, אז מי אהיה ? האם אאבד את הזהות שלי? הם אינם מבינים, ששינוי רוחני פשוט מוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל הסמוי של האדם. כאשר שמעתם לראשונה על ר' עקיבא, שבזמן שהרומאים סרקו את בשרו במסרקות ברזל, היה שפוך על פניו חיוך שליו, והוא קרא קריאת-שמע - ודאי חשבתם, שזו מדריגה שרק ענק רוח כמו ר' עקיבא יכול להגיע אליה. כאשר הרומאי שביצע את גזר-הדין, שאל אותו אם הוא מצליח להתנגד על היסורים בעזרת כשפים, ענה לו ר' עקיבא: אינני מכשף, אבל אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי, לאהוב את בוראי בכל נפשי. אין ספק שרבי עקיבא סבל ייסורי-גוף, אבל הוא כל כך התרכז במצוה, עד שהרגיש שמחה-פנימית אמיתית באותו זמן שסבל. (מדרש אלה אזכרה) אנו מתפללים שה' ירחם עלינו ויצילנו מנסיונות שכאלה. אבל הוא מנסה כל אחד מאתנו במשך מסע החיים שלו ב"מסרקות ברזל" של עוני, נכות רוחנית או פיזית, אסונות ואכזבות לרוב. כל אחד מאתנו יכול ללמוד כיצד למצוא משמעות במאורעות בלתי נעימים, אם יתרגל בהתמדה בכל יום את הגישה הזאת: לראות בכל אדם קשה או נסיון קשה - מתנה, הזדמנות לצמוח מבחינת הקשר שלנו אל הבורא ואל עקרונות התורה. הכל תלוי במה אנו ממקדים את תשומת הלב שלנו. ר' משה פיינשטיין זצ"ל עבר פעם ניתוח קשה ללא הרדמה. משך כל הניתוח לא יצאה מפיו אפילו צעקה אחת. הרופא הנדהם שאל אותי, כיצד תיתכן מציאות כזאת. ר' משה השיב לו, שהוא היה מסוגל לשאת את הכאבים, מכיון שכל כולו היה מרוכז במחשבה הבאה: עד כמה יהיה מעתה ואילך הרבה יותר רגיש לכאבים של הזולת. במלים אחרות. הוא התמקד בהתרחבות המודעות העצמית שלו, ולא ברגשותיו. איננו יכולים להימלט מסבל נפשי ופיזי, אך יש ביכולתנו "לשמוח על ההזדמנויות", שהבורא מזמן לנו כדי לעבוד אותו. בתפילת "אשרי" מופיעה המלה "כל" שבע עשרה פעמים (כמנין טו"ב) כדי להזכיר לנו, שהעבודה הרוחנית שלנו היא לתרגל את היכולת שלנו לראות הכל כמתנה, להרגיש בכנות, שכל מה שהבורא עושה הוא נחוץ, חכם וטוב. אמנם, אין זו משימה קלה, ובכל זאת הבחירה היא בידינו - להתמקד במתנות כמו: הגילויים על האדם, על הבורא ועל הרגישות וההבנה, שמצבים עם אתגר מעוררים בנו, או להפוך להיות אנשים מרירים וקהי-חושים לחלק האלוקי שבתוכנו ושבעולם. (מתוך הספר הנפלא – "גם זו מתנה" / מרים אדהן). ב"נ המשך יבוא
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2009 13:03 |
|
| |
בס"ד
חזק וברוך .....
ונאמר מפי חז"ל ....
א,טז [יז] שמעון בנו אומר, כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא.
אל תגיד דברים .... אלא דיבורים ... והתבכינויות ותירוצים למיניהם חס ושלום.....
שבת שלום ....
וחג חנוכה וחג אורים שמח... וזורח....
עלינו ועל כל עמו ישראל באשר הם.....
כן יהי רצון......
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2009 21:22 |
|
| |
משל החמור והבאר (נתקבל במייל)
בס"ד חמור האיכר נפל לבאר הישנה והיבשה החמור החל לנעור לקרוא לעזרה האיכר לא ידע מה לעשות מאחר והחמור ממילא היה כבר די זקן והבאר יבשה ומטה ליפול החליט האיכר לקבור החמור בתוך הבאר ובאותה הזדמנות גם לסתום אותה
קרא האיכר לכל שכניו כולם באו מצוידים באתים והחלו לעדור זבל לתוך הבאר תחילה החמור נער, אך אחרי מספר רגעים הוא השתתק האיכרים המשיכו לעדור זבל לתוך הבאר והחמור שותק הלך האיכר והציץ לתוך הבאר ולהפתעתו הרבה ראה כי החמור עומד בבאר על ארבע רגליו כל פעם שכף זבל הושלכה עליו הוא ניער אותו מגבו ודרך עליו כך הזבל הלך והצטבר בקרקעית הבאר ועם כל כף נוספת החמור עלה עוד מספר סנטימטרים למעלה כך, עד שהבור מלא והחמור צעד החוצה מן הבאר הנטושה
מוסר השכל הסיפור גם אם זורקים עליך זבל לא הבכי והיבבות יוציאוך ממנו יש לנער את הזבל המושלך עליך לדרוך עליו ולהתקדם הלאה
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2009 21:29 |
|
| |
בס"ד
יישר כח...
ומי ייתן ותמשיך לזכות הרבים ולאיר להם בחשכה
שנאמר:
מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. = מקדש = הגוף .. = עיר = אברי הגוף = ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם
קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה. = ההפכה = הגלות = הריחוק מהתורה = (כמהפכת סדום ועמורה = מידה כנגד מידה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. = עמק = תחתית = בור ... = הבכא = חשכת הגלות = הדיכאון = הצרות = כתוצאה מהתרחקות מהתורה
וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָה. = הוא = ה' ... = חמלה = רחמים = שנאמר: הַשְׁכִּיבֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לְשָׁלום. וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. וּפְרוש עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלומֶךָ. וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טובָה מִלְּפָנֶיךָ. וְהושִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אויֵב דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגון. וְהָסֵר שטָן מִלְפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. כִּי אֵל שׁומְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אָתָּה. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה. וּשְׁמור צֵאתֵנוּ וּבואֵנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלום מֵעַתָּה וְעַד עולָם:
וּפְרוש עָלֵינוּ (סֻכַּת שְׁלומֶךָ). סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלום:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּורֵש סֻכַּת שָׁלום עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּו יִשרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם:
הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. = התעוררי = מהתרדמה של היצר הרע
כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי. = אורך = ה' = כי שמש ומגן ה' = התורה = ...ותורה אור = אורי = תלמד תורה
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי. = עורי = להתעורר מהיצר הרע דרך תפילה ותחנון = לחזור בתשובה
כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה. = אם זכית לחזור בתשובה אז זכית לאורה של תורה = כל התורה היא שמו הקדוש יתברך = שנאמר: יגעת ומצאת תאמין...
תזכה למצוות. ישר כוח גדול.
_________________
אין יום שאין בו טוב
והמשכילים יזהירו....
כן יהי רצון ....
וכן יהי רצון שנזכה לשנת גאולה
ועיר הקודש ירושלים
ת. ו. ב. ב.
 |
|
|
|
|
|