תחזיקו חזק. אין יאוש

בס"ד

בס"ד

על הגל

זה לא פשוט לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם. לא חלבי ולא בשרי, אלא במצב של פרווה, ולהמתין בסבלנות, בלי להתלונן, לגל הבא שיעלה אותך למעלה.

לפעמים, זה ממש לא פשוט לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם. אתה לא ממש פה וגם לא ממש שם. ואתה במיוחד לא ממש יודע איפה אתה. אני מתכוונת כמובן לתהליך החזרה בתשובה, במיוחד כשהוא נעשה לאט ובצורה הדרגתית, כמו שאני חווה אותו.

לפעמים, יש לי ממש הרגשה שאני על הגל. גולשת גבוה בגל הרוחניות, כולי אור ושמחה. הגל נושא אותי ואני מרגישה שאני ממש שם, נוגעת באמת, מלאת סיפוק וקרובה כל כך לדבר.

ולפעמים... אני נופלת. נפילה קשה וכואבת. וגם שם אני מרגישה, אמנם עצב וכאב, אבל עדיין מרגישה קרובה לאמת.

ולפעמים, כמו עכשיו, אני פשוט תקועה. לא שם ולא פה, לא למעלה ולא למטה, במין אמצע בינוני. אני לא ממש למטה, בדיכאון ובמצב של חוסר אמביציה. לא, ממש לא, כי יש לי כוחות ורצונות, אבל אני גם לא מצליחה לתפוס את הגל, לעלות על ההוא שיקרב אותי למעלה.

הם באים הגלים, אבל גם חוזרים ריקים כלעומת שבאו, ואני מתאכזבת כל פעם מחדש. המקומות התקועים האלו הם המקומות שהכי קשה להיות בהם באמונה. לכאורה הכל בסדר, הכל עובד, הכל טוב. יש קשיים כמובן, אבל אין תלונות. חיים את החיים. אבל הבעיה היא שזה לא מספיק, או יותר נכון, בעיקר לא מספק. ומהמקום הזה הכי קשה להיות בדבקות בבורא. להביא את עצמך ללמוד תורה בדבקות, להתפלל בדבקות, לקיים מצוות בכוונה, ובכלל - לחיות את המהות. השגרה, כמה שהיא טובה, מכניסה אותך לפעמים למין בועה אטומה שקשה מאוד לצאת ממנה, למקום של אור גדול, של שמחה ושל אהבת ישראל והבורא.

המקום הזה, שבו אנו מבצעים את המצוות כי צריך, חיים את החיים, שוכחים את המהות האמיתית - הוא מקום יבש, פרווה. זאת לא תשובה. כי העבודה היא ממש יומיומית, אפילו רגעית. כל הזמן להרגיש את זה, באמת. כל הזמן להיות שם. זו ממש עבודה מתמשכת ולכן גם קוראים לזה דרך חיים, כי זה אף פעם לא נגמר, אתה תמיד בדרך.

כשאני מדברת עם חברותיי, שהן דתיות מבית, ושואלת אותן שאלות כמו: "לפעמים יש לכן ספקות בקיומו של השם?", או "זה לא חסר לכן לנסוע לים בשבת?"... הן ממש לא מבינות מה אני שואלת. אני מצידי, מתקנא בהן מאוד על הקלות שיש להן בעשיית המצוות. אצלן זה ממש נורמאלי, הן לא צריכות לחשוב על זה יותר מדי, לא להתאמץ. אבל דווקא מהמקום הזה, השאלות שלי מעניינות אותן וגורמות להן לחשוב, להרהר במקומות שבהם להן יותר קשה. ובאמת, החשש שהן מביעות הוא לא מספקות, חס ושלום, אלא דווקא מתוך הוודאות הטוטאלית וההרגל המושרש שלפעמים מוביל לעשייה אוטומטית, בלי לשאול, בלי לחשוב, בלי הלב.

ואולי אני מחזיקה במושכות חזק מדי, בדרכי בתשובה. לא אצה לי הדרך, לוקחת את זה לאט לאט, ועדיין לא שייכת. לא לכאן ולא לשם, למרות שבלב אני אוהבת אהבה גדולה את הקדוש-ברוך-הוא ורוצה לחיות חיים של קדושה. להיות בעולם שלכל דבר יש עומק ומשמעות עד אין סוף. לחיות חיים של עבודה על העצמי, על המידות. לאהוב את עמי, את רעיי, את משפחתי. באמת. ואני משתדלת. אבל לפעמים מרגישה שאני לא הולכת עד הסוף. לא אורזת את החבילה ושולחת... אולי מהמקום שרוצה להרגיש כל הזמן, לבדוק שוב ושוב את עמדותיי. ואולי זה סתם תירוץ...

ושוב הפליא לדייק ולסכם רבי נחמן מברסלב: "נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזו הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים".

(מאת שרון רוטר הי"ו – באדיבות אתר "חוט של חסד").

בס"ד

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן..." (במדבר ח, ג). וברש"י, 'מלמד שלא שינה'. הרבה קולמוסים נשברו, והרבה דיו נשפך כדי לבאר את מידתו זו של אהרון 'שלא שינה'.

ואפשר לומר, שהנה בעבודת ה', כבכל דרכי הנהגת האדם, יש עליות ומורדות. כל לומד-תורה באשר הוא, יוכל להעיד שיצרו מתחדש עליו בכל יום ויום, ומנסה לטורדו מן הלימוד ומעשיית המצוות בשמחה ובאהבה. ולכן כל יום הוא עבודה בפני עצמה, וזו גם הסיבה שהשמחה הנראית היום על פניו של ה'עובד', כלל לא בטוח שתירָאה גם מחר.

וגם זה חלק נכבד מעבודת ה', לא להבהל ולא להטריד מעליות וירידות, ולדעת שכשם שלפני העליה הנוכחית, היתה ירידה, ולאחריה, הרי, הגיעה העליה, כך יהיה בעזרת ה' גם עם הירידה העכשווית. יהודי שידע את הידיעה הנכבדה הזו, צהלתו תהיה תמיד על פניו.

וזה מה שהיה אצל אהרון, שהגיד הכתוב שבחו 'שלא שינה'. וכל פעם שהעלה את הנרות, היה עושה זאת בשמחה, לשמו יתברך.

v     הלב מתרונן

אחת העצות היעילות ביותר שתסייענה בידינו להתייחס בשיוויון נפש לעליות ולירידות ולהגיע למצב של 'לא שינה', היא לעקוב אחר הבריאה הנפלאה ששמה 'הטבע'. להתבונן על תקופת הפריחה של היקום, ולאחריה על ה'נבילה', ושוב להיישיר את מבטנו אל הפריחה החוזרת ונישנית.

יש אנשים שאוהבים לטייל 'לשם טיול'. יהודי, שהשעה 'משחקת לו' יותר מכל דבר אחר, לא ימצא את העת ל'סתם טיול', אבל הוא יכול, ואולי אף מצווה, להתבונן ביפי-הבריאה, כדי להבין מתוכה את 'מעגלי העליות והירידות' שטבע הקב"ה בעולמו.

התקופה המתאימה לכך היא אכן העונה הפורחת של השנה, באביב, בה קיימת משיכה טבעית של כל מי שנשמה בקירבו לצאת ולמשש את יפי הבריאה.

החורף חלף עבר, והלב מתרונן בשירת האביב. מתלהב ומתמוגג מאור השמש וחמימותה, והנפש רוצה לקשור כתרי שירה לעולמו היפה של הקב"ה. להתהלך ביערות ולהאזין לאוושת הרוח הקלילה בין ענפי האילנות, להתענג על ריח הפרחים, ולהאזין בחדווה לציוצי הציפורים.

הרי אביב זה – בן חלוף הוא. עוד מעט ואיננו. רק שבוע-שבועיים יהיו הפרחים בשיא-פריחתם, ומיד לאחר מכן יקמלו ויבלו.

בריאה מלבלבת – כותב הגרש"ר הירש – מושכת אליה, בכבלים של אור וידידות, את כל בני האדם. נפשו של כל בן-אנוש הומיה לצאת החוצה, אל הצומח המלבלב, אל הדומם המחדש כנשר נעוריו, כדי להפיג ולוא לשעה אחת את הקדרות שאולי השתררה בו במשך החורף הארוך-ארוך.

כמו עולל פעוט המייבב בזרועות אימו וממצמץ בעיניו כאשר מוציאים אותו החוצה, בפעם הראשונה של האור, כך יצהל כל בן-תמותה לקראת החמימות האביבית האופפת את היקום בתקופה זו של השנה.

אם כל ילד ירדוף בהנאה גלויה אחר פרפר צבעוני, וישאף את ניחוחם של פרחי האביב, כך בכל גיל שהוא יהיה ליבו של האדם צר מהכיל את נועם הבריאה, והדרה, בעונה זו.

v     עולם מסודר להפליא

ברם, יהודי ירא שמיים רואה בשדות ובכרמים המלבלבים אל גילויו של האחד והיחיד, הרם והנישא מעל הכל, שבכוחו ובגבורתו ברא את כל העולם, לגווניו ולצבעיו השונים, והוא ממשיך להנהיג אותו עד היום בחן ובחסד וברחמים.

יהודי, בן למלך מלכי המלכים, ניפעם מול השלימות וההרמוניה שבבריאה ואף הוא ישתוקק לזכך את עצמו ולהגיע עד כדי שלימות הנפש לבל יפגום בהרמוניה מופלאה זו.

גם האיש המבוגר, המיושב בדעתו, מתבונן בבריאה, בטבע המתעורר לחיים, ורואה לפניו עולם מסודר להפליא, מונהג לפי סדר עילאי, וחוקת חייו מלמדת אותו לשאוף לחירות האמיתית ולהתקרב למי שנטע את האביב הניצחי בלב ברואיו.

הכל מקבלים את פני האביב בצהלה מופגנת והכל היו מעוניינים לצאת מעט לשאוף את הרעננות הזו בטבע. מרבד הצמחיה המכסה את האדמה, מלטף את פני האנשים הבאים בתחומו, הרחוק מסאון הכרך.

אדרת החורף תתקפל ותפנה מקומה בקול מבשר לאביב הבא בתחומה. הינך תר אחר כל סימן ירק באילנות הערטילאיים, הריח המשכר נמסך בנחיריך ומפיח בך משב של תקווה לכל ציפיותיך ומשאלותיך.

v     בריאה של קלקלה

כוחו של ריח האביב, כה חזק הוא, עד שהוא מחשל את האדם הנחשל ומעמידו על מקומו. הינך שש אלי גיל וניתר ממקומך מופתע עד עמקי הנשמה, למראה כל נרקיס ופרח צבעוני המעז להגביה ראשו הזערורון מבעד למעטה החורף שחלף הלך לו.

הינך נישרך לאיטך בשביל המתארך אל חיק הטבע, ואינך רוצה להביט אחריך, אל פניהם הנרגנות של בני האדם בעיר. הטבע הזה, שלא נגעה בו יד אדם, שלא ניכנס ל'מערכות המחשבים', נותר טהור כשהיה. זך נקי.

כמה נעים להתהלך בתוך בריאה של קלקלה, שלא הושחת יופיה. אתה צועד בינות לפרחים הרכים, מביט בהם בקנאה, כאומר להם: "שישו ושמחו על טוהר טבעכם שלא נתחלף במאום. הנה אתם ניצבים לפני בוראכם כעת, בדיוק כפי שנבראתם בעת בריאת העולם".

הפרפרים המעופפים מפרח לפרח, הדבורים המוצצות את לחלוחיתם העסיסית – אינן מופעלות במערת בקרה ממוחשבת. הן עושות כאן ככל העולה על רוחן, מעופפות בנחת, בשלווה, לחץ העולם הטורדני אינו מפריע להן כלל. הן חיות ביקום אחר לחלוטין. יקום טבעי.

הגבעות מסביב, נחלי המים השופעים בשוקקות-חיים, הצבי החמוד הזה המנתר בשובבות מסלע לסלע, האילנות המזדקרים עליהם עוף השמיים ישכון, אשר שם ציפורים יקוננו והברושים הזקופים עליהם בנתה החסידה את ביתה, ההרים הגבוהים ליעלים והסלעים המחסה לשפנים, כל חלקי הבריאה הללו אינם מזרימים מידע למאגרים ממוחשבים ואינם מקבלים ממנו את נתוניהם...

v      יחדש ימיו כמקדם

אבל, צריך לחזור שבועיים-שלושה אחורנית, ולראות שהפריחה המופלאה הזו המתגלית עתה לנגד עינינו, לא היתה אז. והיא גם לא תהיה בעוד שבועיים-שלושה. מי יאמין שבפרק-זמן כה קצר, העץ איבד את פריחתו המלאה, הססגונית.

ומי יאמין שבעוד פרק-זמן קצר יחדש העץ את ימיו כקדם. העלים המחודשים יהיו יותר ירקרקים, יותר שמחים, החיות חדשה ומרעננת נושבת בהן. מי שיביט במראה המופלא יעמוד משתאה. רק תמול-שלשום היה העץ פורח, ברגע קמל, וברגע פרח שוב.

כי האדם עץ השדה. גם ה'ירידה' של היום, תיעלם מן השטח, והאדם יעלה, ישוב ויפרח, ישוב ויתרענן. ומי שיודע זאת מראש, 'לא ישנה' ממצבו וממדרגתו גם בצוק העיתים.

(מתוך "עלינו לשבח").

* classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" width="425" height="344" xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab"> <*_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד


יישר כח...


ומי ייתן ותמשיך לזכות הרבים ולאיר להם בחשכה




שנאמר:

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. = מקדש = הגוף .. = עיר = אברי הגוף = ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם
  
קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה.  = ההפכה = הגלות = הריחוק מהתורה = (כמהפכת סדום ועמורה = מידה כנגד מידה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא. = עמק = תחתית = בור ... = הבכא = חשכת הגלות = הדיכאון = הצרות = כתוצאה מהתרחקות מהתורה
 

 
וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָה. =   הוא = ה'  ... = חמלה = רחמים = שנאמר:  הַשְׁכִּיבֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לְשָׁלום. וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. וּפְרוש עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלומֶךָ. וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טובָה מִלְּפָנֶיךָ. וְהושִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אויֵב דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וְיָגון. וְהָסֵר שטָן מִלְפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. כִּי אֵל שׁומְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אָתָּה. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה. וּשְׁמור צֵאתֵנוּ וּבואֵנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלום מֵעַתָּה וְעַד עולָם:
וּפְרוש עָלֵינוּ (סֻכַּת שְׁלומֶךָ). סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלום:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּורֵש סֻכַּת שָׁלום עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּו יִשרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם:









הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. = התעוררי = מהתרדמה של היצר הרע

כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי. = אורך = ה' = כי שמש ומגן ה' = התורה = ...ותורה אור = אורי = תלמד תורה
 
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי. = עורי = להתעורר מהיצר הרע דרך תפילה ותחנון = לחזור בתשובה
 
כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה. = אם זכית לחזור בתשובה אז זכית לאורה של תורה = כל התורה היא שמו הקדוש יתברך = שנאמר: יגעת ומצאת תאמין...

תזכה למצוות. ישר כוח גדול.