וואס גייט פאר מיט די ארעסטירטע מאמע? אלע פרטים

משפטה של "האם המרעיבה", שנפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוא במידה רבה משפטן של כל האמהות במדינת ישראל. רוב האמהות מבלות עכשיו עם ילדיהן את ימי החג, ואולי נדמה להן כי האישה החרדית מן התמונות המטושטשות רחוקה מהן מאוד, וכי משפטה אינו נוגע להן. אבל יהיו אשר יהיו תוצאותיו של המשפט הזה - העובדה שרשויות הרווחה והחוק בישראל יכולות להפריד ילד מאמו בשרירותיות שכזאת, ובקלות שכזאת, צריכה להדאיג את כולנו.

תדע כל אם עברייה שגם היא עלולה למצוא את עצמה יום אחד בתמונה מטושטשת בעיתון ובטלוויזיה; שהילד שהיא הביאה אל העולם הוא שלה, רק כל עוד הרשויות אינן מחליטות לקחת אותו ממנה; שהרשויות חזקות ממנה; שהתקשורת מחפשת סיפורים עסיסיים ומזעזעים; ושהציבור - כולל, לפעמים, שופטי בית המשפט - נוטה להאמין לרשויות ולתקשורת.

בתסבוכת של סיפור "האם המרעיבה" מעורבים גם גורמים בקהילה החרדית, שהפכו אותו לדגל במלחמת מאה השנים שלהם נגד הציונות החילונית. מעורבים בסיפור הזה גם גורמים חילוניים, שתגובת החרדים ליבתה את שנאתם כלפי חרדים באשר הם. אבל בישראל 2009 אינך צריכה להיות תושבת מאה שערים כדי להיות אמא שהרשויות לקחו לה את הילד. די בכך שמישהו מצא לנכון להתלונן בפני הרשויות על טיב אמהותך, או בכך שלשכת הסעד הקרובה למקום מגורייך החליטה ש"טובת הילד" מחייבת את הוצאתו מידייך.

זאת על אף שמומחים כבר קבעו כי חוץ מאשר במקרים של סכנה ברורה ומיידית, ההורים - אפילו הורים גרועים - הם המגדלים הטובים ביותר לכל ילד שהוא. במו עיניי ראיתי ילד כבן 8 שנלקח מחזקת אמו ואביו, האוהבים אותו מאוד, מפני שפקידת רווחה החליטה שהם אינם מקפידים מספיק על משמעת ועל סדר יום.

בפרשת "האם המרעיבה" יש משמעות רבה גם למעורבותה של התקשורת, שבמידה לא מעטה עיצבה את גורלם של הילד ושל אמו. העיתונות היא שטבעה את הכינוי "אם מרעיבה", המצמרר כל כך מפני שהוא מכיל אוקסימורון קוטבי מאין כמוהו, שהרי אמהות הן קודם כל מיניקות ומאכילות. אבל עיתונות היא רק עיתונות, וקשה לצפות ממנה שתוותר על סיפור "טוב" כשאחד כזה מזדמן לה. תאוות הציבור לסיפורים עיתונאיים "טובים" גדולה כל כך, עד שנדמה שכאשר "האיש הרע" בסיפור שכזה מתפטר פתאום מתפקידו ומתאבד, כפי שקרה לאחרונה פעמיים, כולם מתאכזבים על שהסיפור נקטע באמצע.

בתוך כל התסבוכת וההתלהמות, היחידים שאפשר לצפות מהם להתנהגות נטולת דעות קדומות ושיקולים זרים, הם העובדים הסוציאליים.

לעיתונות ולציבור "מותר", למשמע עלילות הזוועה המיוחסות לאם החרדית חסרת הפנים ולמראה תצלומו של הפעוט השדוף, להסיק כי חובה להגן על הפעוט הזה מפני האם הזאת. אבל עבודתן של רשויות המדינה צריכה להיות מבוססת לא על מעקב אחרי מהדורות החדשות ואחרי דעת הקהל, אלא על בדיקה יסודית ומקצועית של העובדות לאשורן. ואילו כאן, ואולי גם במקרים נוספים שאינם נחשפים בתקשורת, נדמה שהצעדים נגד האם היו נמהרים ומתלהמים מדי, וכי טענות המשפחה לא נבחנו לעומק.

אין ספק שעובדי הרווחה עושים בדרך כלל עבודת קודש, ואין ספק שהם ראויים לכל ההערכה והתודה. אבל מתחוור כי לעיתים קיים ספק אם הם מנתקים ילדים מאמותיהם רק כשהצעד הדרסטי בלתי נמנע. בספר "ילדים רחוקים" מעלה המחבר יעקב אליה את העובדה כי מבין כל המדינות הנאורות בעולם, ישראל היא היחידה הדוגלת כיום בהשמה חוץ־ביתית שיטתית של ילדים. השמת ילדים בפנימיות במספרים כה גדולים אינה מתיישבת עם נורמות נאורות לגידול ולחינוך ילדים, וגם ההשקעה הציבורית העצומה בפנימיות אינה עומדת בתבחיני עלות מול תועלת.

המדיניות הקלוקלת פוגעת פגיעה קשה באיכות חייהם של מאות אלפי אזרחים החיים בתוכנו: ילדים הנמצאים כיום או שהיו בעבר במוסדות, ובני משפחותיהם. אולי תפתח פרשת "האם המרעיבה" פתח לחשיבה מחדש על המדיניות הזו, ולתקווה חדשה למשפחות רבות
http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?a=2227