אני פותח אשכול שבוא ב"ה אצרף מעשיות צדיקים בדורנו כל היכול להוסיף הרי זה משובח

אמר הבעל שם טוב הקדוש "כל העוסק בסיפורי צדיקים כאילו עוסק במעשי מרכבה"

תנו כבוד לתורה

הגאון רבי ברוך טולידנו זצ"ל משחר ילדותו נכרו בו מעלות רוחניות וצדקות שהבדילהו מנערים אחרים.הגאון הרב שלום משאש סיפר עליו שכאשר הם היו ילדים ורבי ברוך היה בן תשע שנים,חלה במחלה קשה,והיה בתפטל מכאבים,לפתע נכנס אביו ורבי ברוך פסק מיד את גניחותיו,כדי שאביו לא יחוש בסבלו ויצטער עליו.

מסופר עוד על הקובל רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל ,הבבא סאלי" זיע"א שפעם באו אליו אם ובנה הבן סר וזועף,שערו מגודל פרא,לבושו צעקני ופרוע וניכר בו שהובא למורת רוחו.כאשר נכנסו אל הצדיק ,קרא הגבאי את בקשתה של האם:"אני אמו של הנער מבקשת,כי רבנו יברכנו וישפיע עליו לנהוג יתר כבוד באמו,לבל יכשל במצות כיבוד אב ואם.האם ובנה הביטו בצדיק,שלא אמר דבר,פני הביעו צער רב,והוא לוחש כאילו לעצמו:"אך לו היתה לי אמא,הרי על כתפיי הייתי נושאה רוקד מרב שימחה!"ודמעה התגלגלה במורד לחיו....

נרעש הבן ופנה לאמו:"סליחה אמא-מלמל-סליחה על כל מה שעוללתי לך.סליחה על הצער שהסבתי לך"נהרו פניו של הצדיק ,ואמר:סר עונך וחטאתיך תכופר.ישב הנער לידו,והצדיק סיפר:כשהיינו צעירים ,אני ואחי ר' דוד הי"ד,אבינו היה חולה מאוד ,ושימשנו אותו בכל יכולתינו.האבא היה גונח מאוד מכאביו ושאלנו אותו מדוע הוא גונח? הוא השיב:"עד לרגע זה יה לי יהלום זוהר,עתה הועם זהרו של היהלום"(הוא התכווין למעלתו של רבי דוד,ששאלו מדוע הוא גונח).כששמע רבי אחי את המילים הנוקבות ,גזר על עצמו גלות,ובמשך שנה הסתגר בבית הכנסת,ולמד בבדידות,כאילו היה מוחרם.בתום השנה ניגש הבן אל המושל העיר,שהיה ידיד המשפחה,וביקשו ברר אם אביו סלח לו על המשפט הנ"ל.אחרי שהוברר,כי אביו סלח לו על כך,שב הבן הביתה,ונפל לרגלי אביו,בתחנונים ובבכיות,על מנת שיסלח לו.

השתאו כולם לשמוע על הסיפור המרעיש,והרב שם ידו על ראש הנער ואמר:אם תבטיח להקפיד על בכבוד אמך,אברכך בכל הברכות הטובות,ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין,וקיבל על עצמו לכבד את אמו כמצות התורה.

נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אימך",והיא מצות עשה מן התורה לכבד אביו ואת אמו.וצריך ליזהר מאוד בכבוד אביו ואימו ובמוראם.

אמרו חכמים שלשה שותפים באדם,הקב"ה אביו ואמו,בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו אומר הקב"ה מעלה אני כאילו דרתי בניהם וכבדוני.מלבד הכבודד שיעשה להם מאכילו משקהו מלביש ומנעיל מכניס ומוציא, צריך לירא מהם שנאמר "איש אמו ואביו תיראו" שמצווה לא לישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור דבריו.בגמרא יבמות (ה:)תניא יכול כיבוד שבת דוחה שבת תלמוד לומר איש אביו אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו,כולכם חייבים בכבודי.אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר מצוות.

בירושלים שלט מושל רע לב ואכזר. הוא ניצל את היהודים וסחט מהם כספים ככל שיכל. על כל דבר פעוט הטיל מסים כבדים ונאקת עניי ירושלם הגיעה השמימה. אחד המסים היה "מס הקבורה". כאשר נפטר אדם והובל לדרכו האחרונה, הוטל על יורשו לשלם מס. 
 המושל התגורר ליד הכותל המערבי ומבעד לחלונו יכול היה להשקיף על הדרך ההולכת מן העיר לבית הקברות. ליד חלון זה נהג להתיצב רב שעותיו ולפקח על העברת מס הקבורה. פעם אחת נפטרה אשה יהודיה ענייה מרודה  שלא היה ביד יורשיה לסלק את מס הקבורה ועל כן לא יכלו להביאה למנוחות. פנו הללו בנפש מרה אל רבי שלום שרעבי זיע"א ובקשו עצה מפיו. אמר להם הצדיק: התעלמו מהמס והביאו את הנפטרת לקבורה. קיימו אנשי החברא קדישא אחר מצוותו, ועשו כדבריו. כאשר חלפה הלוייה מתחת לחלון בית המושל הבחין בהם הצורר והוציא ראשו מבעד לסורגי החלון: שלמו את המס! צעק אליהם ולא אעשה בכם שפטים. לבם של המלוים רחב מפחד ואימה. אבל בהזכרם בדברי הצדיק המשיכו בדרכם. התקצף המושל וחמתו בערה בו. בזעמו כי רב פקד על אנשי צבאו להתנפל על היהודים החצופים ולהכותם. אנשיו מהרו למלא את חפצו ואצו רצו אל הרחוב לקיים את פקודתו. אולם אז קרה דבר מופלא. כאשר רצה השליט להוציא את ראשו מבין סורגי הברזל שבחלון, לא יכול היה להוציאו. הוא נסה להעביר בכח את ראשו בין הסורגים, אך לא הצליח בשום אופן למשכו החוצה. מבעד לחלון ראה המושל את מסע הלוייה שנעצר בגלל אנשיו. הוא הבחין בר' שלום שרעבי זצ"ל העמוד בין המלוים, והבין מדוע נעשו הסורגים צרים יותר מהרגיל. צר היה לו לבקש עזרה מהצדיק, אך לא היתה לו ברירה. כשראשו תקוע בין סורגי החלון קרא המושל לרבי שלום ובקשו לחלצו מהמיצר.נשא הצדיק את עיניו ואמר לו: אם תבטיח לי לבטל מהיום ואילך את המס על הקבורה, אתפלל עליך ואצילך מכלאך. המושל המבוהל מיהר להבטיח שמהיום והלאה יוכלו היהודים להביא אצ מיתיהם לקבורה ללא חשש, ומיד התרפו הסורגים והתישרו והאיש הצליח לשחרר את ראשו. מאז אותו יום הוקל מעט ליהודים מקושי ידו של השליט (מתוך עלון פעולת צדיק מס'11).

הרב חיים סינוואני (1897 - 1979; ט' תשריתרנ"ח - כ''ז באדרה'תשל"ט) רבמקובל, מרבני יהדות תימן.
סינוואני נולד בט' תשריתרנ"ח בתימן בעיירה סנואן (סמוך לעיר תעז) למד בהתחלה אצל אביו ובהמשך בעיירה ג'בל צבר. קיבל סמיכה לרבנות בגיל 17 על ידי הרב שלמה בן יוסף טביב ולמד עמו קבלה הוא קיבל מרבו מסורות בע"פ בתורת האר"י שאינן מועלות על הכתב. רבו המובהק נחשב הרב יעיש מוסא קרין‏‏. נודע כעילוי ובקי בייחוד בתורת הקבלה.

בהיותו רב של אחד המחוזות הגדולים בשרעב, נוהג היה להסתובב בעיירות ובכפרים ללמד ולפקח על הדיינים והשוחטים. חיבר פיוטים וספרים. מחמת שבר שסבל ממנו, לא יכל יותר להסתובב ולפקם על צאן מרעיתו והחליט בשנת התש"ב לעבור לעיר עדן מתוך מטרה לעלות משם לארץ ישראל משאת נפשו. רבני העיר עדן, הרב סאלם יעקב מנחם והרב יחיא אברהם מינו אותו לחבר בית הדין בעיר. תוך כדי עבודתו היה מוכרח לעבור ניתוח שבר שעבר בהצלחה.

בשנת התש"ו הוקם ליד עדן מחנה עולים בשם "גאולה" בעזרת הג'וינט והסוכנות היהודית שבארץ ישראל, הרב סינואני עבר לשם והועמד בראש העדה וכחבר מועצת הפליטים. מנהלי המחנה ובראשם ד"ר ביגל בן ברוך והאחות רחל משאט כיבדו אותו מאוד והוא כונה בפיהם "ענוותן כהילל".

לא עברו ימים רבים ושערי המחנה נפתחו לעלייה לארץ ישראל. הרב סינואני עלה לארץ וסירב לכהן כרב לאור נסיונו המר עם שליחי המפלגות למיניהם. הרב עלה לארץ בשנת תש"ט (1949). הוא היה רב התימנים במחנה שבו התגוררו באוהלים. החלוקה הייתה לפי עדות וכל עדה בחרה לה נציג שהיה מקובל עליה. הוא יצא בהתקפה על חטיפת התנוקות המזרחים על ידי האשכנזים ולא סלח להם על כך. התגורר ביהוד שם התפרסם כפועל ישועות ולימד בביתו תלמידים מכל הארץ.
תלמידו הרב מרדכי שרעבי שלימים היה ראש המקובלים בירושלים אמר עליו את המשפט הבא :" רבי חיים סנואני הוא גדול הדור בקבלה, ואין זאת אומרת שאינו גדול הדור בפשט, ונהירין לו שבילי דרקיעא כשבילי דארעא".
אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא בקש את שמות החללים ולאחר שהשיגם, הוא התפלל על כל אחד ואחד מהם ובכה מעל שמותיהם ושאל מה נקבל תמורתם. הוא נטמן בבית העלמין ביהוד ועל קברו נכתב: "סניגורם של ישראל".
באחד משיריו הוא משבח את עזיבת הגלות והעלייה לארץ ישראל ואף צופה כי יום הגאולה קרב, וכך הוא כותב :
"הנה ה' בא, בא הדור בלבושו. בחרב נוקמת על אויב לרטשו. לנקום דמי עמו ישראל קדשו. חרב לא תרגיעי לשוב אל נדנך. עד אויב תבקיעי ותרוי צמאונך. כל קצין תפגיעי בלהב שנונך.... ימי עבדות גמרו, באו ימי חופש. מגלות אנוח ובציון אנפש. אשר לה קויתי בלב ובנפש.... קרוב יום ה' לבא חם וסוער. לגדע האויב וקרניו יפורר. זה היום קוינו לו, קרוב לבא מהר". יחסו למדינת ישראל היה אוהד, למרות כל היסורים שהוא עבר עם עלייתו לארץ ולמרות מורת רוחו על מצב הדת בישראל. הוא נהג לומר הלל לה' בכל שנה ב"יום העצמאות" ואף היה עורך סעודת מיצווה כשהוא קורן מאושר.
ספריו מוצאים לאור על ידי נכדו, פרופסור סינואני.



תלמידיו:
הרב מרדכי שרעבי
הרב סעדיה בן אור




ספריו:
נכדו, ד"ר גדעון סינוואני, הוציא לאור את כתבי ידו בחמישה ספרים עד כה:

• מקום מקדש - פירוש על התורה בדרך הפרד"ס
• עטרת תפארת
• עתרות חיים
• ארזי לבנון
• תורת חכם

במעשה שהיה: ברב סעדיה גאון, ראש ישיבת סורא שבבבל, עשיר גדול היה. ביתו, כמוהו כארמון מלכים להדר ולתפארת, ומשרתים רבים טורחים בכל צרכיו. בית זה, תל תלפיות היה לבני ישראל, תלמידים רבים נהרו אליו ללמוד תורה מפי רב סעדיה גאון, ומאידך גיסא ממנו יצאו תורה והוראה לעם ישראל.  ספור המעשה מתרחש בחודש ניסן, בימים שלפני חג הפסח. במעונו המהודר של רב סעדיה גאון היו ההכנות לחג בעצומן: פה רוחצים שם מקרצפים כאן מכשירים ושם בודקים בסדקים. תוך כדי עבודה חצה אחד המשרתים היהודים את הנהר, אשר בקצה העיר, שם חפץ להטביל כמה וכמה כלים ולהכשירם לקראת הפסח הגיע המשרת אל שפת הנהר והניח קערות בדולח יקרות בסמוך למים . בטרם היה ספל בידו להטבילן פרץ מן הנהר גל גבוה ושוצף ובכוח איתנים גרף עמו את קערות הבדולח עוד רגע קט והקערות היקרות ירדו למצולות הנהר.  בתדהמה בהה המשרת לעבר הקערות השקועות במים, וליבו נתמלא עצב. אך עד מהרה הרגיע את עצמו באמרו: "בודאי לא יחושו בבית אדוני בחסרונן של כמה קערות הן כלים לרוב יש שם ומי יעלה על דעתו לחפש דוקא את הצלוחיות הללו? ואף אם יבחין אי מי בחסרונן כלום יחשוד דוקא בי? מוטב אשמור את הדבר בליבי ולא אספר על כך לאיש".  כשמחשבות מרגיעות אלו בלבו, המשיך המשרת בשלוה להטביל את יתר הכלים, וכשסיים שב אל בית רב סעדיה גאון. כך חלפו להם הימים, ולאיש לא נודע סודו של המשרת. אפילו המשרת עצמו כמעט שכח את הענין. מקץ שנה, בהגיע חג הפסח, שוב נשלח אותו משרת להטביל כלים בנהר. בבת אחת צף ועלה בזכרונו המאורע שהתרחש לפני שנה על שפת הנהר, אותו מאורע שעליו לא סיפר לאיש. הביט המשרת אל הנהר הגועש וחשש מלא את ליבו שמא תארע לו גם השנה תקלה שכזו... והנה החלום הוא או מציאות מבין המים הזורמים הגיעו לעבר המשרת קערות של בדולח. הן שטו להן בקלילות על פני הגלים ועד מהרה הגיעו אל גדלת הנהר ונפלטו החוצה, אל היבשה... קרב המשרת לעברן והרימן. היו אלו אותן קערות בדלוח שטבעו בנהר לפני שנה אף אחת מהן לא חסרה! גדולה היתה שמחתו של המשרת על שזכה לקבל בחזרה את הקערות האבודות אך יותר משגדולה היתה שמחתו היתה גדולה פליאתו כיד זה ארע שמי הנהר, הזורמים מבלי מנוח פלטו את הקערות בדיוק במקום עמדו ובדיוק בשעה שהוא הגיע אל הנער? פלא כזה מעולם לא שמעה אזנו!   החליט, אפוא, המשרת כי לכשיבוא לבית אדוניו ימהר ויספר לו את המאורעות כסדרם: את זה שארע לפני שנה, ואת המאורע הפלאי שהתרחש היום. אמר ועשה. מיד בהגיעו הביתה פנה אל רב סעדיה גאון ופתח בדברים ברוח נכאה סיפר לו על הקערות שירדו למצולות הנהר לפני שנה, ועל ששמר זאת בלבו כל העת. ובהגיעו למאורע שהתרחש היום נשזרה נימה של שמחה בקולו. "כנראה" כך סיים המשרת, "מאירה ההצלחה פנים לרבנו מיום ליום , ועל כן זכה לקבל בחזרה את אבדתו". במקום לראות מבט של שמחה על פני אדוניו, נדהם הבמשרת לראות כי פניו של רב סעדיה גאון קדרו כשולי הקדרה, ואנחה כבדה בקעה מפיו.  התפלא המשרת: מדוע אין אדונו שמח? מדוע הוא נאנח ומתעצב לשמע המאורע? אך, כמובן, לא העז לשאול מאומה לא חלף זמן רב ורב סעדיה גאון ירד מנכסיו. את כל כספו הפסיד ואף שקע בחובות כבדים, באו בעליל חובו לתבוע את כספם, בזזו את כל רכושו וחפצי הערך שלו, ואת ביתו עקלו. נותר הרב סעדיה גאון נקי מנכסיו, ורק הבגד אשר לגופו היה לו. בני משפחתו נזקקו לכספי צדקה וחסד ולרחמיהן של הבריות, ואלו הוא עצמו ראש ישיבת סורא המעטירה נאלץ לנדדו בנכר לבקש פרנסה לו ולמשפחתו.                                                                ברע שעוקל הבית ונבזזו חפציו נפוצו המשרתים לכל רוח. אותו משרת שארעו לו הפלאים באבדן קערות הבדלת ובמציאתן הוא נטל את מטלטליו ונסע למצרים, שם השתקע באחת הערים ושלח ידו במסחר. עד מהרה החלו עסקיו לשגשג ולפרוח ארכו הימים והוא נחשב לאחד מעשירי הארץ. בו בזמן שאותו משרת לשעבר עשה חיל בעסקיו, היה הרב סעדיה גאון מהלך בדרכים נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה הלך עד אשר באחד הימים נשאוהו רגליו אל עירו של המשרת.   הולך היה רב סעדיה כה וכה ברחובות העיר. בגדיו בלויים ועלובים פניו חורות ורזות, ועיניו שקועות בחוריהן כעיניו של אדם למוד סבל. פתע פתאום נגש אליו אדם נכבד למראה, חיבק אותו חבוק עז ונשק לו בחום.  נחשתם בודאי, היה זה המשרת לשעבר הלה הזדמן לאותו רחוב והכיר את אדוניו לשעבר. רגשות רחמים וצער מלאו את ליבו למראה דמותו העלובה של גאון סורא. בעינים דומעות ביקש לדעת מה עבר על רב סעדיה גאון מאז ועד היום. סיפר לו רב סעדיה במלים קצרות את כל התהליך אך המילים הללו חדרו היטב ללבו של המשרת לשעבר, רחמיו נכמרו והוא הזמין את רב סעדיה להתאכסן בבביתו.                                                              
  "בביתי לא יחסר לך מאומה" כך אמר "אתן לך מכל טוב ותוכל לעסוק בתורה בשלוה ובמנוחה גם ממון אתן לך עד אשר תחזור בעזר ה' למעמדך הקודם. בקשתו של המשרת הסוחר נאמרה בלב שלם ובנפש חפצה, ורב סעדיה נאות לקבלה. בביתו של העשיר עמד לרשותו חדר מיוחד ומשרת התמנה לספק את כל צרכיו. אך השלוה לא ארכה זמן רב כלל וכלל למחרת היום תקפה את רב סעדיה גאון מחלה אנושה וכפסע היה בינו לבין המות. טיפל המארח באורחו החולה את טובי הרופאים הזעיק אל מטתו ממיטב התרופות נתן לוך אך מצבו של החולה לא השתפר כהוא זה. ימים רבים ריחף החולה בין החיים לבין המות אך מארחו לא אמר נואש. הוא הוסיף לשאול בעצות הרופאים בקוותו לישועה. והנה, באחת הימים צוו הרופאים להשקות את החולה בתמצית של מרק. אשר בו בושלו כמה עופות מפטומים ושלמים יש לבשל את העופות כך הורו הרופאים בישול אחר יבשול, עד אשר תשאר תמצית מרוכזת ביותר, שתכיל לא יותר מכף אחת מבלי לערער אחר הדברים טרחו ויגעו בני הבית בהכנת התמצית היקרה. סוף סוף לאחר שעות רבות מספור היתה כף התמצית מוכנה בלב מלא תקוה עמדו להגישה אל פיו של החולה ואולם, בדיוק ברגע בו הושטה הכף אל הפה נחתו לתוכה קורי עכביש הישר מן התקרה והתבשיל שהוכן בעמל כה רב הוקדח.  
"אוי ואבוי!" הצטערו בני הבית "כל עמלנו ויגיענו ירדו לטמיון". מלא אכזבה וצער הביט בעל הבית אל החולה האנוש, והנה הבחין בחיוך שעלה על שפתותיו...ברגע זה צץ ועלה בזכרונו של בעל הבית מאורע אחר שארע לפני ימים רבים בימי היותו משרת בבית רב סעדיה גאון המוטל חולה לפניו, נזכר במעשה הקערות שטבעו בנהר ועלו ממנו הבזיק במוחו עוד רגע ועוד תמונה מן העבר עלתה לנגד עיניו רוחו הוא ראה את רב סעדיה גאון נאנח אנחה מרה שעה שסיפר לו על דבר הפלא, שהחזיר הנהר, את הקערות האבודות... ושוב לא יכול בעל הבית להבליג הוא גחן לעבר החולה ופנה אליו בדברים "ילמדנו רבנו ויסביר לי שתי תמיהות שאני תמה עליו" כך אמר והמשיך "האחת מדוע נאחנת אז בימים שספרתי לו על הנהר שהזכיר את קערות הבדולח הן צריך היה לשמוח על כך! והשנית, מדוע חייך רבנו עתה, כשנתקלקלה התרופה היקרה, והרי כה טרחנו בהכנתה וכה השתוקקנו שתרופה זו תעלה ארוכה למחלתו?!" מתוך ערש דווי בקע ועלה קולו של רב סעדיה גאון, החולה האנוש: "יודע אני" כך אמר בקול חלוש "כי כשם שלא לעולם חסן כך גם 'ללא לעולם שבר' כאשר ספרת לי אז על קערות הבדלוח שהחזיר הנהר הבנתי כי זוהי הצלחה בלתי טבעית, וחשתי כי הגעתי לשיא וטוב לי יותר מדי או אז הבנתי כי בכל רגע עלול הגלגל להתהפך עלי ועל כן נאנחתי. "ואילו עתה" המשיך החולה "כשלאחר כל הטרחה התקלקלה התרופה חשתי שכבר הגעתי לשיא הסבל, ובודאי מעתה תתחיל ישועתי לכן חיכתי...                                                                                                  ואכן כך היה לא חלפו ימים רבים ורב סעדיה גאון שב לאיתנו מידח קם ונסע לסורא עיר מגוריו ובתוך זמן קצר חזר למעמדו הרם והנשא גאון ישראל ופארו . 

מעשה שהיה בעיר קאסבי,באחד מימיי חודש הרחמים והסליחות .אל שוק העיר הגיע כרוז בשם המלכות והכריז הודעה , שבקרוב יגיע שר חדש אל העיר,מלוה בפמליה של חיילים,על התושבים להתנהג עמו כראוי ולהמשיך לשלם את מיסי העיר העיר בדיקנות ובזמן.

יום בואו היה יום רע לתשובים ופרט לקהילה היהודית,התגלה שהשר החדש משליט עצמו ויורד לחיי הפרט,בזלזול ובכעס היה פונה אל התשובים לקחת מיסים וארנוניה לחיילים,ומי שלא ישלם תהיה אחירתו נוראה.זעם התשובים הלך וגבר ובמלך החודשים התגבש בדעתם למרוד בשר ולהורגו.יום אחד נכנסו המוני העם זועמים אל ארמונו של השר ,הם הרגו את החיילים שעמדו בדרכם ,והמשיכו אל יעדם ,פרצו לחדרים וחיפשו אותן בכל מקום השר שהיה נמצא בחדר פנימי היה כולו אחוז בפחד כששמע את הצעקות החרדה שהגיעו אל אוזנו,מהר פנו דרך ונברח מכאן אמר לחיילו,לא נוכל להם כי רבים הם ממנו.למזלו הצליח להמלט מהמקום שתוך זמן מועט נהפך להרס מוחלט על יד העם הזועם.
ההמון לא הירפה ,והיה ברצנו לנקום ,דמו רתח והיה מוכרח לרצוח את השר,לאכזבתו ,אחר חיפושים רבים התגלה שהשר ברח.אבל התיסכול היה עדיין בקרבם הם היו חייבם להפנות אותו לכיוון אחר בכדי להוציא את זעמם.
היהודים ידעו שהם יהיו הקורבן,והכינו עצמם לכל רעה שתבוא,ארזו חפציהם ועברו לעיר הקרובה.
עברו ימים והמלך שמע על הנעשה לשר.הוא שלח פלוגת מיוחדת שתשליט סדר באיזור ותעניש את ההמון.החיילים עשו את דרכם לקאסבי.רבים מהתושבים נהרגו,על הנשארים הוטל מיסים כבדים.כאשר חזרו היהודים לעיר מצבם היה בכי רע ,עיסקהם וכספם נבזז,והיו צריכים להסתפק במועט בדחק ובקושי בלחם ובמים מועטים.בנוסף לכך התחדשה צרה אחרת,המלך גם הטיל עליהם לממן ופרנס את החיילים השוהים בעיר,מצבם של היהודים היה כל כך רע שאפילו את משפחתם הם לא יכלו לפרנס,ועל אחת וכמה גדוד שלם של חיילים תאוים לאוכל.החיילים החלו להשתולל וסבאו מכל אשר בא לידם,בני המשפחות נשארו רעבים ומיאושים.
שום תקוה לא נראתה באופק ,היה נראה שהגיע קיצם,למרוד בחיילים הם לא יכלו ואף לבקש הקלה במצבם אצל המלך לא תתאפשר.
באותה העת הופיעה דמות ממרחקים,כאשר הגיע אל שערי העיר שם פעמו אל עבר הרבע היהודי,ופנה אל בית יהודי אחד בשם חאקי מסעוד.כאשר פתח הלה את הדלת נדהם כולו למראה עיניו,דמותו של רבי יצחק אבוחצירא זי"ע ניצבה מולו,ברוך הבא קידמו בעל הבית בשלום.

רבי יצחק אבוחצירא בנו של הקדוש רבנו יעקב אבוחצירא,היה נודע משחר ילדותו כעילוי ובעל כישרון רב.הוא נודע גם כבעל מופת והעריצהו היהודים והגוים כאחד.

סביב ישבתו בתולאל התאספטו תלמידי חכמים רבים ושתו בצמא את תורתו.כל הוצאתם היו עליו,רבי יצחק היה נודד בין קהילות ישראל ומבקש צדקה למען הישיבה הקדושה.הוא היה מתקבל בסבר פנים יפות והיהודים פתחו את כיסם בנדיבות ,והיו שמחים לתת חלק בתרומת ישבתו ,ולקיים מוצא דברו.

גם הפעם כאשר הגיע הרב לקאסבי התארח אצל בעל הבית ואסף את אנשי העיר למגבית למען קיום הישיבה הקדושה.רבי יצחק פתח ואמר:לא אסעד בסעודה עד שנגמור ראית את המגבית!.
דממה הסתררה בחדר .האנשים הכירו במצבם הקשה וידעו שהפעם הזאת לא יוכלו לתת את מעט כספם שנשאר להם לצדקה.מדוע אתם שותקים שאל הרב,לאחר שתיקה עינה המארח שאולי כדי שכדאי לסעוד קודם ואחר לדבר על המגבית,אך רבי יצחק לא הסכים ,לא אשנה מדברי,תלמידי החכמים במצב קשה בישיבה ואני לא צריך לספר לכם על כך.רבינו,פנה אליו המארח,ידוע תדע כי בצרה גדולה אנחנו ,כיצד נוכל לתרום לישיבה כאשר אנו במצב כספי קשה שכזה.
מה זאת תדבר? שאל הרב,מי מאיים עליכם?
עתה לא נותר לאנשי הקהילה אלא לספר לרבי יצחק אבוחצירא על הצרה המתרגשתצ ובאה עליהם ועל ניקמת המלך בהם.לא נוכל תרום עוד השיבו בצער לצדיק.
"אין לכם ממה לחשוש".האם יש מתחת ידכם שופר,הלא חודש אלול עתה לא כן?שאל הרב.הרב פנה אל עליית הגג קרא בספר עץ חיים והחל לתקוע אך למרבה הפלא אין קול ואין דברים,רבי יצחק לא הצליח להומיא קול מהשופר גם אחר ניסיון שני שום דבר לא הועיל,כל הקהל היה בתדהמה למתרחש,לאחר ניסיון נוסף לפתע פצחה קול תרועה חזקה ,היה זה רגע מרתית כאילו אות משמים שתבטלה הגזירה.אין לשער ולספר את גודל השמחה של היהודים הם עשו סעודה ושתו לחיים לכבוד הרב והזכות הגדולה ששהו במחצתו,כל בני העיר תרמו בנדיבות כפי יכולתם לרב,והודו לריבון העולמים ששלח את רבי יצחק שיחלצם מהצרה.אך באיזה דרך התקימו דברי הרב כולם שאלו בליבם,למחרות כבר לא היו שום ספקות אל העיר הגיע שליחים רכובים עלח סוסים,הם הודיע לאנשי קאסבי :"המלך נתן פקודה לשר העיר ולחייליו לפנות לכיוון אחר,וזאת עקב מלחמה נגד שבטים ברברים שמרדו במלך,הפרשים סימו את דבריהם ופנו לאחרויהם ושהתו קדימה,לאחר מספר רגעים כבר נעלמה,ממש מעשה ניסים שאירע בעיר ראסבי היהודים התמלאו בשמחה ,לנגד עינהם התקימה בם מאמר חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים.הם פנו לבתיהם ובקול שימחה וזימרה הקיפו את רבי יצחק ועשו שמחת הודאה להקב"ה.


מתוך תורת אמת.

 "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (מו-כח) רָשִׁ"י מֵבִיא בְּשֵׁם הַמִּדְרָשׁ: "'לְהוֹרֹת לְפָנָיו' - לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה".

תִּקּוּן בֵּית תַּלְמוּד יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת בְּכַמָּה אֳפָנִים, כְּמוֹ זֶה שֶׁיְּסֻפַּר כָּאן, מִתּוֹךְ מַעֲשֶׂה מֻפְלָא.

סִפֵּר הָרַב זִילְבֶּרְשְׁטֵין: עָשִׂיתִי פַּעַם אֶת דַּרְכִּי לִבְנֵי בְּרַק, וְהִנֵּה עוֹצֶרֶת לְיָדִי מְכוֹנִית מְפֹאֶרֶת. נֶהָגָהּ אוֹמֵר שֶׁגַּם הוּא נוֹסֵעַ לִבְנֵי בְּרַק וּמַזְמִין אוֹתִי לְהִצְטָרֵף אֵלָיו. נִכְנַסְתִּי לָרֶכֶב וְאָז מִתְבָּרֵר לִי, שֶׁהַנֶּהָג נָכֶה בְּצוּרָה קָשָׁה בְּיוֹתֵר, מַמָּשׁ בִּבְחִינַת שֶׁבֶר כְּלִי. הָרֶכֶב שֶׁהוּא נוֹהֵג בּוֹ מַתְאִים לְנָכִים קָשִׁים כְּמוֹתוֹ, וְכָל פְּעֻלָּה נַעֲשֵׂית עַל-יְדֵי לַחְצָנִים דִּיגִיטָלִיִּים.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן נִתְקַלְתִּי שׁוּב בְּאוֹתוֹ נֶהָג, וְאַף הַפַּעַם לְקָחַנִי לִבְנֵי בְּרַק. אֲבָל לִנְסִיעָה זוֹ הִצְטָרְפוּ שְׁנַיִם מִבָּנָיו שֶׁל הַנֶּהָג, שֶׁעָשׂוּ רֹשֶׁם כְּמֻצְלָחִים בְּיוֹתֵר, בְּנֵי תּוֹרָה וִירֵאֵי שָׁמַיִם, וּבְנוֹסָף לְכָךְ גַּם בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ אֲצִילָה וּמִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת. פְּרָחִים שֶׁל מַמָּשׁ.

הַדָּבָר הִפְלִיא אוֹתִי, שֶׁכֵּן הַנֶּהָג בְּעַצְמוֹ הִצְטַיֵּר בְּעֵינַי כְּ'בַעַל-בַּיִת' פָּשׁוּט, וְאִם כֵּן, בַּמֶּה זָכָה לְגַדֵּל יְלָדִים שֶׁכָּאֵלֶּה?

הֶחְלַטְתִּי לְהִתְעַנְיֵן בְּזֶהוּתוֹ שֶׁל הַנֶּהָג וְעָלוּ בְּיָדַי פְּרָטִים מַדְהִימִים. הָאִישׁ לָקָה בְּשִׁתּוּק, שֶׁמָּנַע מִמֶּנּוּ לָשֶׁבֶת זְמַן רַב בְּמָקוֹם אֶחָד. עֵקֶב הַשִּׁתּוּק הוּא גַּם מִתְקַשֶּׁה בְּדִבּוּרוֹ, דָּבָר שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ גַּם לְהִשְׁתַּתֵּף בְּעַצְמוֹ בְּשִׁעוּרֵי הַתּוֹרָה הַנִּמְסָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.

עַד כָּאן הַ'לֹּא'. וּמַה הוּא 'כֵּן' עוֹשֶׂה?

הוּא הֶחְלִיט שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְהַגִּיעַ בְּעַצְמוֹ אֶל הַשִּׁעוּר, הוּא יְשָׁרֵת בְּרִכְבּוֹ הַמְּפֹאָר אֶת הַלּוֹמְדִים וְאֶת הָרַבָּנִים כְּאֶחָד. הוּא נִצְמָד אֶל הָרַב הַמְּקוֹמִי בִּמְקוֹם מְגוּרָיו, וּמֵבִיא אוֹתוֹ - וְאֶת שְׁאַר הָרַבָּנִים - אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת.

הוּא עוֹשֶׂה זֹאת לִפְנֵי הַשִּׁעוּר כְּמוֹ גַּם לְאַחֲרָיו, וּכְשֶׁרוֹאֶה שֶׁאַחַד הַלּוֹמְדִים לֹא הִגִּיעַ, הוּא נוֹסֵעַ אֵלָיו הַבַּיְתָה, מִדַּפֵּק עַל הַדֶּלֶת, וְאִם בַּעַל הַבַּיִת מִצְטַדֵּק וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ טוֹב, מְשַׁכְנְעוֹ הַנֶּהָג לִנְסֹעַ לַשִּׁעוּר בִּמְכוֹנִיתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת.

בְּמַהֲלַךְ הַשִּׁעוּר הוּא מַגִּישׁ מְזוֹנוֹת וּשְׁתִיָּה לַלּוֹמְדִים, וּמְשַׁמֵּשׁ אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה בְּצוּרָה יָפָה וּמְכֻבֶּדֶת.

חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁאִישׁ זֶה נִמְנֶה עִם אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם הַמִּשְׁנָה אוֹמֶרֶת: "אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא... וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית... וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם".

וְהַיַּעֲבֵ"ץ (שַׁבָּת קכז.) הִתְקַשָּׁה, שֶׁ"הַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ" הַיְנוּ "תַּלְמוּד תּוֹרָה", וּלְשֵׁם מַה כָּתְבָה הַמִּשְׁנָה אֶת שְׁנֵי הַדְּבָרִים?

וְתֵרֵץ שֶׁמְּדֻבָּר בְּ"מוֹשִׁיבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, חַזָּנִים מְאַסְּפֵי תַּלְמִידִים בְּכָל יוֹם לָבוֹא", עכ"ל.

וּבַסֵּפֶר "הֶעָרוֹת" לְמָרָן הָרַב אֶלְיָשִׁיב עַל מַסֶּכֶת חֲגִיגָה כּוֹתֵב: "הוּא הַמַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר לָבוֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ הַלּוֹמְדִים, וּמְסַדֵּר הַסַּפְסָלִים, וּמֵכִין הַמָּקוֹם לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, מֵבִיא לָהֶם לִשְׁתּוֹת, דְּבָזֶה נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ לוֹמֵד".

כָּל הַהַגְדָּרוֹת הַלָּלוּ תּוֹאֲמוֹת בִּמְדֻיָּק אֶת דְּמוּתוֹ וְאֶת מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאָב, וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ, אֶפְשָׁר לְהָבִין מַדּוּעַ זָכָה לְבָנִים מֻצְלָחִים שֶׁכָּאֵלֶּה. (בָּרְכִי נַפְשִׁי)

ספר המדות לרב הקדוש הרב נחמן מברסלב

6]על ידי השקר באים הרהורי עבירה

7]על ידי אמת לא ימות קודם זמנו הקצוב

8]מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע וכשיבוא משיח אז לא יהיה שקר ובשביל זה לא יהיה יצר הרע בעולם

9]מי שהוא איש אמת אזי הוא מכיר באחר אם אחר דובר שקר אם לאו

10]הסימן של השקר כשלא יסכימו עליו רבים והוא משלשה שהקדוש ברוך הוא שונאן

                                                                                                                                לאמא לאמא שלך קוראים פייגא. עליך
להחליף את שמך לנחמן... וכך תהיה
נחמן בן-פייגא כמו רבינו. זה ייתן לך
כוח עצום לעבור את כל הירידות
בחייך. אם תעשה זאת, תוך שבוע
תמצא את אשתך..."                                                  
 ברוך, שהתחזק ביהדות, השתחרר מהצבא ועבר לבני ברק, שם למד בישיבת פונוביטש הידועה עם ידידו, שמואל. הוא ביקש בתפילתו מה' שיכיר לו את זיווגו. לילה אחד, חלם על מישהי שיושבת על ספסל, ובת-קול אמרה: "זו אשתך!". לא היה לו שום מושג היכן נמצאת בת-זוגו. "בירושלים נמצא הרב הצדיק אליעזר ברלנד מ'שובו בנים'", כך אמר לו אותו אדם עמו התייעץ, "הוא יכול לומר לך איפה נמצא השידוך שלך". ברוך הגיע לישיבת "שובו בנים", "הרב יברך אותי בשידוך!" ביקש ברוך מהרב ברלנד במהלך הפגישה. להפתעתו, הרב התבונן בו ואמר: "אין לך שם בשמים... בברית-מילה קיבלת שם לא יהודי. השם ברוך אינו שמך. לאמא שלך קוראים פייגא. עליך להחליף את שמך לנחמן... וכך תהיה נחמן בן-פייגא כמו רבינו. זה ייתן לך כוח עצום לעבור את כל הירידות בחייך. אם תעשה זאת, תוך שבוע תמצא את אשתך..." הרב החליף לו את השם, ויחד עם קבוצת תלמידים קראו תפילה מיוחדת ואמרו את ה"תיקון הכללי". נחמן היה נרגש ולא ידע מה לעשות כדי לפגוש את אשתו. הוא שאל את הרב דרך עוזרו אם עליו לפנות לשדכנים וקיבל תשובה שלא... בסוף אותו שבוע נסע להוריו בקרית-אתא. באותה תקופה חל שינוי לטובה אצל הוריו והם החלו להתקרב ליהדות, עד שהיה יכול לשהות אצלם בלי בעיות של כשרות וחילולי שבת. במוצאי שבת הלך עם הוריו להרצאה ברכסים מטעם ארגון "ערכים". באותה תקופה כבר היו לו פיאות ארוכות וזקן, הוא לבש חליפה ארוכה וחבש מגבעת כמו חסידי ברסלב. זה נראה חריג בנוף האנושי של השיעור, שהשתתפו בו מתקרבים בראשית דרכם או דתיים ליטאים. הם נכנסו לשיעור. הייתה הפרדה בין גברים לנשים ללא מחיצה. אמו התיישבה ליד בחורה דתייה כבת 25, מורה לכיתות גבוהות בבית ספר לבנות דתיות, ושאלה אותה: "האם את מכירה תלמידה בת 18 שיכולה להתאים כשידוך לבן שלי?" מי הבן שלך?" האם הצביעה על נחמן והצעירה נדהמה לראות חסיד ברסלב בהרצאה של "ערכים"...
המורה הסבירה לאם שהיא חייבת לשוחח עם נחמן כדי לדעת מי הוא ולתהות על קנקנו. בסיום ההרצאה הציעה האם למורה לנסוע עמם לביתם, שם תוכל לשוחח עם נחמן מעט. האב ונחמן ישבו ברכב מלפנים ואילו האם והמורה מאחור. כאשר הגיעו לבית, ההורים יצאו והאחות נשארה עם נחמן והבחורה. המורה דיברה אתו והוא לא הסתכל עליה בכלל, בגלל שמירת העיניים. הפגישה ארכה ארבע שעות. היא חקרה אותו והאריכה בשיחה, עד שהוריו חזרו והסיעו אותה לביתה בקרית-מוצקין. כל זה היה בדיוק שבוע לאחר שהרב ברלנד הבטיח לנחמן שיפגוש את אשתו... לאחר כמה ימים אמו התקשרה למורה ושאלה: "האם את חושבת שיש לך תלמידה שמתאימה לבן שלי?". והמורה ענתה: "אומר לך את האמת: אני לא רואה שום בחורה שמתאימה לבן שלך, חוץ ממני..." נחמן, שנדהם מדבריה, נטל את השפופרת מאמו ואמר לה: "יש רב בירושלים שנקרא הרב ברלנד. אני מציע שנלך אליו. הוא יכול לראות אם אנחנו הזיווג המתאים". אין בעיה. ניסע לירושלים". השיבה המורה, ששמה שרה. לאחר שעת המתנה נכנס נחמן לרב ברלנד. הרב אמר לו שקוראים לבחורה שרה, והחל לספר לו לפתע על אביה, שהיה סוחר ספינות בקוצ'ין שבהודו ועל כל ההיסטוריה של משפחתה. נחמן נדהם מהיכן הרב ידע זאת. הרב הוסיף ואמר: "היא מורה חכמה. תצטרך ללמוד הרבה גמרא כדי שיהיה לך שלום בית... זו בדיוק הבחורה שהתכוונתי אליה כאשר שאלת אותי". עם כל זאת, היה בתוך נחמן ספק בקשר לנישואיו עם שרה, מפני שהוא בא מרוסיה והיא מהודו, ויש הבדלים רבים ביניהם. הספק כרסם בו, ולמרות שלא אמר כלום, הרב הבחין בכך ואמר: "בעצם, היא לא בשבילך!". נחמן נדהם לשמוע זאת, בגלל שלפני כן הרב אמר שזה השידוך האמיתי, וגם הרבנית אמרה לשרה שהם השידוך האמיתי. עברו כמה חודשים, שבהם נפגש נחמן עם בחורות נוספות למטרת שידוך ושום דבר לא הצליח. יום אחד, כאשר נחמן למד בישיבה, הרב קרא לו ואמר: "אתה זוכר את השידוך שהיה לך לפני כמה חודשים? ובכן, זה השידוך שלך! פשוט ראיתי שהיו לך ספקות ולכן אמרתי לך שאתם לא הזיווג..." נחמן נפגש עם שרה והסתכל עליה בפעם הראשונה. אז נדהם לראות שזו הבחורה שראה בחלומו לפני חמש שנים... וכמובן שהם התחתנו בשעה טובה ומוצלחת.

   הֶחָסִיד רַבֵּנוּ יוֹסֵף יַעֲבֵץ זַצַ"ל, מִגּוֹלֵי סְפָרַד, דִּיֵּק חִדּוּשׁ נִפְלָא בַּפָּסוּק הַשָּׁגוּר מִפָּרָשָׁתֵנוּ: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם... וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁהַשָּׁמַיִם מְבַקְּשִׁים לָתֵת מָטָר וְהָאָרֶץ רוֹצָה לָתֵת אֶת יְבוּלָהּ, הַשֶּׁפַע מְבַקֵּשׁ לְהִתְפָּרֵץ, לִזְרֹם וְלִנְבֹּעַ, אֶלָּא הָאָדָם בַּחֲטָאָיו גּוֹרֵם לַעֲצִירָה וְלַחֲסִימָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן וְזָן אֶת הַכֹּל, עָשִׁיר - כְּעָנִי. לְכֻלָּם יוֹרֵד שֶׁפַע מִמָּרוֹם. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, "שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵיטִיב הוּא מֵיטִיב הוּא יֵיטִיב לָנוּ". מַהוּ 'שֶׁבְּכָל יוֹם וְיוֹם'? הַגָּאוֹן רַבִּי בֶּנְצִיּוֹן כֹּהֵן זַצַ"ל מִגֶּ'רְבָּא הִסְבִּיר בְּדֶרֶךְ מָשָׁל: עָשִׁיר אֶחָד יָשַׁב בַּחֲנוּתוֹ וּבָא לְפָנָיו עָנִי מְזֵה רָעָב, לְבוּשׁ קְרָעִים. בִּקֵּשׁ נְדָבָה. נִכְמְרוּ עָלָיו רַחֲמֵי הֶעָשִׁיר וּשְׁאָלוֹ: "כַּמָּה אַתָּה מְקַבֵּץ לְיוֹם?" עָנָה בְּצַעַר: " פְּרוּטוֹת אֲחָדוֹת וּבִזְיוֹנוֹת לָרֹב". אָמַר לוֹ: "אִם בִּרְצוֹנְךָ, אֶעֱזֹר לְךָ לְהִתְפַּרְנֵס בִּרְוָחָה וּבְדֶרֶךְ כָּבוֹד". זָהֲרוּ עֵינֵי הֶעָנִי וְהִסְכִּים בִּלְהִיטוּת. אָמַר הֶעָשִׁיר: "אֶתֵּן לְךָ בַּהֲקָפָה סְחוֹרָה מֵחֲנוּתִי בִּמְחִיר הַקֶּרֶן. תְּחַזֵּר בַּשּׁוּק אַחַר קוֹנִים וְתִמְכְּרֶנָּה בְּרֶוַח נָאֶה. כָּךְ יְהֵא בְּיָדְךָ לִקְנוֹת סְחוֹרָה נוֹסֶפֶת וּלְהִתְפַּרְנֵס בִּרְוָחָה". מִשֶּׁהֵשִׁיב הֶעָנִי בְּחִיּוּב לַהַצָּעָה, אָמַר לוֹ: "לֹא תּוּכַל לְעוֹרֵר אֵמוּן בִּבְגָדֶיךָ אֵלּוּ". נְטָלוֹ אֵפוֹא לְבֵית הַמֶּרְחָץ וּמִשָּׁם לַחֲנוּת הַבְּגָדִים. הִלְבִּישׁוֹ מַחֲלָצוֹת מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ. עוֹד אָמַר לוֹ: "בְּוַדַּאי רָעֵב אַתָּה!" הֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ וְהֶעֱנִיק לוֹ סְחוֹרָה מְשֻׁבַּחַת בִּמְחִיר הַקֶּרֶן. אָמַר הֶעָנִי: "נִמְלַכְתִּי בְּדַּעְתִּי, אֵין רְצוֹנִי לִהְיוֹת רוֹכֵל הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, מַעֲדִיף אֲנִי לִהְיוֹת בַּעַל דּוּכָן". "כִּרְצוֹנְךָ", הִסְכִּים הַנָּדִיב. הָלַךְ עִמּוֹ לַנַּגָּר וְשִׁלֵּם לוֹ טָבִין וְתַקִּילִין עַל מְנָת שֶׁיָּכִין דּוּכָן נָאֶה לְבֹקֶר יוֹם הַמָּחֳרָת. בַּבֹּקֶר בָּא הֶעָשִׁיר לִפְתֹּחַ אֶת חֲנוּתוֹ, וְהֻפְתַּע לִרְאוֹת שֶׁהֶעָנִי הִצִּיב אֶת דּוּכָנוֹ לְיַד פֶּתַח הַחֲנוּת. לֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא סְחוֹרָה שֶׁנִּמְכְּרָה בִּתְרֵיסַר שְׁקָלִים, מָכַר הֶעָנִי בַּעֲשָׂרָה. סְחוֹרָה שֶׁמְּחִירָהּ עֲשָׂרָה - מָחָר בִּשְׁמוֹנָה שְׁקָלִים בִּלְבַד. וְאִם בְּכָךְ לֹא דַּי, הָיָה עוֹמֵד וּמַכְרִיז, צוֹוֵחַ וְקוֹרֵא בְּקוֹל רָם: "הַשְׁווּ מְחִירִים וּבוֹאוּ אֵלַי"... וְאָכֵן, הִשְׁווּ הַקּוֹנִים מְחִירִים, הִדִּירוּ רַגְלֵיהֶם מִן הַחֲנוּת שֶׁל הֶעָשִׁיר וְהִתְגּוֹדְדוּ סְבִיב הַדּוּכָן. וַעֲסָקָיו שֶׁל הֶעָנִי פָּרְחוּ... פָּנָה אֵלָיו הֶעָשִׁיר וְאָמַר בְּאִפּוּק: "וְכִי זוֹ טוֹבָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? גָּמַלְתִּי עִמְּךָ חֶסֶד וְאַתָּה עוֹשֶׂה עִמִּי רָעָה?! מַדּוּעַ הִנְּךָ מַסִּיג אֶת גְּבוּלִי וּמַבְרִיחַ אֶת קוֹנַי? הַצֵּב דּוּכַנְךָ בַּשּׁוּק וְתִהְיֶה פַּרְנָסָה לִשְׁנֵינוּ". עָנָה הֶעָנִי עַזּוֹת: "כָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל מִסְחָר" --- יָכוֹל הָיָה הֶעָשִׁיר לוֹמַר: הַחְזֵר לִי אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁלֹּא שִׁלַּמְתָּ תְּמוּרָתָהּ פְּרוּטָה וּפָרֵק אֶת הַדּוּכָן שֶׁנִּקְנָה בְּכַסְפִּי. אֲבָל רַחוּם וְחַנּוּן הָיָה, רַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב, שָׁב לַחֲנוּתוֹ וְהִבְלִיג. חָלַף יוֹם, עָבְרוּ יוֹמַיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּא הֶעָנִי וְחִיּוּךְ חָצוּף עַל שְׂפָתָיו. פִּדְיוֹן שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בְּיָדוֹ וּבָא לִרְכֹּשׁ סְחוֹרָה חֲדָשָׁה. נָטַל הֶעָשִׁיר אֶת הַכֶּסֶף, דְּמֵי הַסְּחוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאָמַר: "עַתָּה נִשְׁתַּנּוּ הַתְּנָאִים". חָוְרוּ פָּנָיו שֶׁל הֶעָנִי. הִמְשִׁיךְ הֶעָשִׁיר וְאָמַר: "מִן הַדִּין הָיָה שֶׁאֲנַתֵּק עִמְּךָ כָּל קֶשֶׁר, הֵן כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל מִסְחָר, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹ וְרוֹדֵף אֶת מִתְחָרֵהוּ. אֲבָל מוּכָן אֲנִי לְהַמְשִׁיךְ וְלִמְכֹּר לְךָ, בִּתְנַאי שֶׁתַּבְטִיחֵנִי שְׁנֵי דְּבָרִים: שֶׁתַּרְחִיק אֶת דּוּכָנְךָ לִקְצֵה הָעִיר וְלֹא תִּמְכֹּר בִּמְחִיר זוֹל מֵחֲנוּתִי". סָבַר הֶעָנִי וְקִבֵּל אַךְ הֶעָשִׁיר לֹא סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו: "רָאֹה רָאִיתִי שֶׁאֵין קֵץ לְעַזּוּתְךָ וְאֵינִי סוֹמֵךְ עַל דִּבְּרַתְךָ, עַל כֵּן לֹא אַעֲנִיק לְךָ סְחוֹרָה אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִבְחֹן בְּכָל יוֹם אִם עָמַדְתָּ בְּדִבּוּרְךָ". וְהַנִּמְשָׁל: הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, רַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב, מַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ כָּל טוּב. נוֹטֵל הָאָדָם אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַצְמָהּ כְּדֵי לְהָעֵז פָּנָיו וְלִמְרֹד, לְהִתְנַשֵּׂא וְלוֹמַר 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל', לְהַחְצִיף פָּנִים וְלִכְפֹּר. לְפִיכָךְ קָבַע הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁתְּהֵא הַהַשְׁפָּעָה מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה נִבְחָן הָאָדָם אִם רָאוּי הוּא לָהּ לַטּוֹבָה אִם לָאו. כַּמָּה עָלֵינוּ לַחְשֹׁשׁ פֶּן לֹא נִמָּצֵא זַכָּאִים וְיִסָּכְרוּ צִינוֹרוֹת הַשֶּׁפַע, חָלִילָה וְחָס. כַּמָּה עָלֵינוּ לְהַכִּיר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל מָקוֹם וּלְהִכָּנַע לְפָנָיו. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ,