פרשת ואתחנן - מדברי הרב אלעזר ברלנד שליט''א

†"כל דקה ודקה הגאולה תלויה בנו ואנחנו יוצרים אותה, אנחנו בונים אותה, הגאולה היא בידים שלנו.
כשאנחנו נופלים לייאוש, לעצבות, לא מבינים מה שקורה לנו, כועסים, חושבים שמישהו עשה לנו, מרגישים איזה הקפדה, כל דקה כזו היא סכנה של מפולת, של חורבן.

ברגע שאנחנו מרימים את עצמנו ומנסים בשום פנים לא ליפול להרגשות האלה, שמישהו עשה לנו משהו, או שאנחנו הפסדנו, או שאנחנו לא מוצלחים, או שאנחנו לא יכולים, ברגע שאנחנו לא נופלים למקומות האלה, אנחנו מקרבים
את בנין הבית. אנחנו משתתפים בקירוב הגאולה. וקודם כל של עצמנו.

כי אפשר להושיע אנשים עצובים,

כי אי אפשר להושיע אנשים נפולים,

כי אי אפשר להושיע אנשים שלא מאמינים בגאולה.

"ואהבת לרעך כמוך". לחשוב שעכשיו אני צריך לפני התפילה לקבל עלי את המצווה הזו, שהיא מצווה שאף אחד לא יכול להגיד עליה שום מילה, בגלל שכל אחד זקוק לה. כי אם אדם לא זקוק לאהוב את השני, הרי הוא בודאי זקוק שהשני יאהב אותו, כי אם מישהו מקפח אותו או לא מסתכל עליו או לא מתייחס אליו, או שהוא מרגיש ממנו קצת בזיון, אפילו שזה דמיון, אז הוא כבר לא יכול לחיות, אז הוא בודאי ירגיש שזו מצווה מאד מאד גדולה אך הוא לא ירגיש שזה דווקא בדיוק החיוב שלו, כי הוא במצב כזה קשה, אז הוא יכול להסתכל עכשיו על אחרים?

יותר מזה, האם אנחנו בכלל אוהבים את עצמנו? נדמה לנו שאנחנו אוהבים את עצמנו אבל אנחנו בכלל לא אוהבים את עצמנו, כל הזמן עצובים, ומבזים את עצמנו, ומתאכזבים ולא מרוצים מעצמנו. אז איך אפשר לאהוב את האחרים?

הקב"ה, השכינה הקדושה, זה כלליות נשמות ישראל, וכל נשמות ישראל הם ניצוצות אלוקיים והוא יתברך קשה לו מאד לקבל בן אדם, שהוא ניצוץ, שהוא לא יכול לסבול את הניצוץ השני, כי פלוני אלמוני, הוא לא כל כך אוהב אותו, והשני לא מתאים לסגנון שלו וכו' וכו'.

אז אין לו שום כוח של התדבקות, ולא שום כוח של התחברות עם האלוקות.

אנחנו חיים עם מצבי רוח. פתאום יש גל כזה וגל כזה ואור כזה וחיוך כזה ושמחה מהחיוך הזה ושמחה מהמילה הטובה הזאתי, ושמחה מהשפע הזה או מההבנה, שהבנו משהו כזה נפלא ופתאום זה נעלם לנו, עולם מלשון העלם,
שההעלם שולט בו. פתאום חשיכה.

העולם לא בנוי לפי התכנית שאנחנו תכננו,לפי תכנית של ההשגות שלנו. הוא בנוי לפי תכנית של השגות מאד מאד גבוהות, שרק צדיקים גדולים ביותר זכו לתפוס מן ההשגות האלה, וקצת להוריד אלינו, טיפין טיפין, ואנחנו אין לנו בעצם שום השגות על תכלית הבריאה, לשם מה היא נבראה, יש פער עצום בין ההסתכלות של הקב"ה ובין הקטנות מוחין שלנו.

פתאום נראה לנו שכאילו נפלנו בפח, כאילו רק לי זה קורה, כאילו לשכן הולך מצוין, הוא עבר לבית חדש ואני כל כמה חודשים עובר דירה, כל הדוגמאות האלה שיש בלי סוף, שלשני זה לא קרה ולי זה קרה, ומה יהיה אתי, כאילו משהו התקלקל אצל הריבונו של עולם בתכנית הבריאה שלו, שהוא שכח אותי ח"ו, כאילו הוא בנה  כל כך יפה את כל העולם שלו, הרי העולם בנוי בכזו צורה שלא תתואר; הימים והנהרות העצים והשיחים וכל יניקה של כל שיח ועשב,
איך שהוא יונק ואיך שהוא צומח ואיך שהוא פורח, כל הבריאה מונהגת בצורה כזו פלאית, אך בדיוק את הבעיה המשפחתית שלכם הקב"ה לא הצליח לפתור, או את הבעיה הקהילתית שלכם, שלא נתנו לכם מספיק כבוד, ולא שמו אתכם במקום הנכון, וקיפחו אתכם, ולא קיבלו אתכם, ונדמה לכם שיש איזה קלקול במערכת, ויש כאן איזה משהו לא בסדר, ובעצם אתם כועסים על ה' שמנהל את כל הבריאה הזו.

"איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו". אדם יש לו איזה הסתכלות לא נכונה ואז זה גורם לו שהוא כועס על ה'.

מה, על ה' אני כועס? לא, אני כועס עליו, על השני, על השלישי, למה הם לא התייחסו, דיברתי אליהם, כתבתי להם, הם לא ענו לי תשובות. מה זה הם, זה בכלל לא הם, זה הכל ה', אתה חושב שאתה כועס עליהם, אתה כועס על ה',
אתה כועס על הקב"ה בכבודו ובעצמו וזה נורא ואיום, איך אתה יכול לעשות את זה, אתה מנתק את עצמך משורש החיים, תזהה, תזהה שבעצם מי מנהל פה את העולם, הפלוני אלמוני שעכשיו יש לו תפקיד? שר החינוך? מה פתאום! יש מישהו מלמעלה שמנהל את הכל. אז אם אתה כל כך זעום ואתה מרגיש שאתה מקפיד, אז באותה דקה אתה מנתק את עצמך משורש החיים, אתה בעצם רוצה להגיד להקב"ה:

אתה לא מנהל בסדר את העולם,

אתה בעצם חולק על ההנהגה האלוקית.

אתה רוצה שהבת שלך תתקבל לאיזה סמינר, אולי ה' רוצה שתלך 5 פעמים להתחנן? ולבקש שיקבלו אותה?

עובדה שיש אנשים שאחרי 5 פעמים מקבלים אותם. יש אחרים שיותר פעמים. יש אנשים שבכלל טועים, הם חושבים שהם צריכים ללכת למקום מסויים והם לא צריכים ללכת לשם, הם צריכים להיות דווקא כאן, במקום הזה, ולא שם.

אבל הם רוצים ללכת דווקא לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון.

תבקש מה', תתבודד, תמלמל, כל הזמן ממלמלים.

לתפילה קצרה יש לפעמים כוח עצום, כמו חץ  שפוגע ישר במקום. כמו משה רבינו שהתפלל על אחותו, שקיבלה צרעת, בשיא הקיצור: "קֵל נא רפא נא לה".

התכנית האלוקית היא כזאת, שבני אדם צריכים להיות בתוך עולם שיש בו הרבה רע.

"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו מה ,ז).

את האור לא קשה ליצור, ה' בעצמו הוא אור אין סוף, הוא משתלשל ונהיה אור. אבל מאיפה הגיע החושך?

לברוא את החושך ה' היה צריך לעשות מאמץ גדול. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע.

הרע זו התכנית האלוקית הכי חשובה, בלי רע אין כלום. כי אם האדם מגלה את כוחו ובונה את אישיותו ונותן לה' את מתנתו, בתוך עולם הרע, לא בתוך העולם הטוב, זה הכי גבוה.

רע זה תכלית הבריאה. אתה בתוך הרע תבנה את עצמך. כשאתה בונה את עצמך אז אתה בעצם נותן להקב"ה את המתנה הכי גדולה בעולם שאף אחד לא יכול היה לתת  לו, הרי ה' יש לו את הכל, אבל אין לו את עצמך.

הבחירה זה רק בידיים שלך. וזה שאתה נהיה יותר טוב, מוותר, שמח, מקבל, מתפלל, עושה חסד, מחייך לשני וכו',
אין סוף אין סוף של טוב, שה' מחכה לזה ורוצה את זה, אז כשאתה עושה את זה, אתה נותן להקב"ה משהו שאין לו. בשביל זה באת לעולם. כי אם לא, בשביל מה ה' צריך אותך? אדם כל הזמן מתלונן. כואב לי פה וכואב לי שם וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? אולי ה' בכלל לא רוצה לתת לך את הדבר הזה והזה והזה.

מי אמר שבשורש הבריאה צריך להיות לך זה וזה וזה. אתה חושב לשבור את הקירות? אסור לשבור קירות

להתעקש בתפילה זה רק להתעקש להיות קרוב אל ה'. לא להתעקש לבקש שום דבר מסויים.

ברגע שאדם מתעקש לבקש דבר מסויים, הוא עושה דינים, הוא דוחק את השעה, זה לא טוב.

לא להתעקש לבקש שום דבר מסויים. צריך לבקש לעשות את רצון ה', "עשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי".

זה מה שצריכים לבקש. להיות קרוב אל ה'. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

וזה לא משנה איפה זה שִבתי. גם בכותל וגם בבית. הכל יכול להיות בית ה'. מה שיהיה כתוב למעלה, אחרי 120 שנה, זה איפה נהייתם חלל, לבי חלל בקרבי, לעשות רצון ה'. איך נהייתם חלל שבתוך החלל הזה נתמלא האור האלוקי.

ה' ברא אותנו לתכלית שלו, ואנחנו יש לנו את התכלית שלנו. זה וזה וזה וזה.

יהיה לנו את כל זה וזה וזה, אז אנחנו מסודרים. אין לנו את זה, אנחנו לא מסודרים.

 כל הזמן אדם צריך לזכור בכל הכוח

שאין בעולם הזה שום מקום לתכניות שלו, רק לביטול התכניות שלו.

כל המציאות של האני זה להפוך אותו לאין.

זה דבר כזה ידוע. זה לא חידוש. אדם כל הזמן עושה לו תכניות וכל דקה הן מתקלקלות לו משום שזה בכלל לא היו התכניות הנכונות ולא התקלקל לו כלום.

הבן מלך לא היה צריך לגדול בארמון. היה צריך לגדול אצל העבד, ואחר כך היה צריך ליפול לאן שנפל, ולהתגבר על מה שהתגבר (מתוך "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו"). זה בעצם המהלך של כל אדם ואדם.

הבן מלך זה הנשמה והבן עבד זה הגוף. וצריך להמליך את הנשמה על הגוף.

עכשיו, הגוף בא ומשתלט עליו, עכשיו הגוף הוא המלך והנשמה היא העבד.

אז לפחות שהיא תהיה שכיר יום. לפחות לתת לה לנשמה כל יום את השכר שלה. אל תגיד מחר אני אקרא תהילים.
אל תגיד מחר אני אתפלל. תעשה את הכל לפני שאתה הולך לישון, ביומו תתן שכרו.

תתן לנשמה לפחות את המינימום שבמינימום שמגיע לה, את היומית שלה.

מספיק שאתה שולט עם הגוף שלך על הנשמה.

ה' רוצה שנגיע פה להבנה שה' הוא האלוקים ואין בלתו כלום. שנשתלב בתכנית האלוקית גם כשקורים דברים קשים.

שלא נפנה לה' גב, כי אם נפנה לה' גב, גם הוא יפנה לנו גב וזה הכי גרוע.

בעצם התכנית היא להיות כל הזמן פנים אל פנים.

איך מביאים משיח, איך מביאים בית מקדש, כל הזמן מסתכלים אל ה', מסתכלים לו בעינים, אומרים לו

ה' אני יודע שהכל זה אתה, אני יודע שצריך לחשוב עליך, לא עלי, אני יודע שהכל – איך שאתה רוצה, לא איך שאני.

אפילו שאנחנו בדור של אחור לאחור, אנו יכולים לזכות בפנים אל פנים.

בשמונה עשרה, בדבקויות, בהתבודדויות, כל אחד כפי עבודתו.

כל מה שהקב"ה רצה כשהוא ברא את העולם, שתתגלה אלוקותו בתחתונים, בעולמות פה למטה. הוא לא שמע למלאכים שיעצו לו לא לברוא את העולם. משפט וצדקה ביעקוב אתה עשית. הרחמים זו התכונה האמיתית שלי.
אבל בכל זאת, פה ושם אני לא יכול, מוכרח להיות גם דין, יש כללים, אחרת מה יקרה, בשביל מה בראתי את העולם.
אי אפשר לחלק לכולם פרס. איפה שאתה יכול לתקן, שמה לא ניתן לך פרס, כדי שתתאמץ. או אז יש טעם לכל הבריאה.

אם אדם זוכר את כל הדברים האלה, אם הוא משווה את זה לנגד עיניו,

אז כל התמונה שלו על כל החיים היא נהיית אחרת". (באור פני מלך חיים) …

{מורינו הרב:

טו באב ויום הכיפורים הם בחינה אחת ממש. אם אדם מאמין במה שחז"ל אומרים, אז עכשיו טו באב, זה ממש כל נדרי.

רק במקום לצום ולהגיד סליחות נתנו לנו מיץ ועוגות טובות כדי שנעשה יום כיפור שמח. ה' מקבל היום את התשובה. שערי שמים פתוחים. כל אדם יכול לקבל היום עיניים קדושות, מוח קדוש, כל אחד יכול היום לזכות.

עם שמחה, עם ריקודים, עם שירה, עם אכילה ושתיה. אפשר לזכות היום בכל מה שאפשר לזכות ביום כיפור.

רק להחזיק ראש. לזכור שזה יום כיפור. אמנם לא סוגרים את החנויות וברחוב נוסעות מכוניות, אך אדם צריך לזכור שהוא נמצא עכשיו אצל הקב"ה, הוא נמצא עכשיו בחמישה עשר באב, הוא מקבל את כל הכוחות לעשות תשובה.

לנצל את היום הזה של חמישה עשר באב לשמור את העיניים, לשמור את המחשבה, לישון קצת פחות, ללכת לשדה. לעשות ריקודים, לשיר שירים.

היום מחלקים מוח. מחלקים לב.  אדם מתחרט, צועק להקב"ה: נמאס לי מתאוות אסורות, נמאס לי ממחשבות אסורות. אז השם יתן לב חדש, מוח חדש.

רבינו נותן לנו אפשרות לעשות תשובה. מעולם לא לוקח את האנשים באמצע התיקון. אדם שעושה תשובה ורוצה באמת להשתנות, אז הוא יאריך ימים ושנים, עד מאה ועשרים, עד שיידע לשמור את העיניים, עד שיידע לשמור את המחשבה. עד שתהיה לו מחשבה טהורה. כי גם אם אני הכי רשע בעולם, ח"ו, אני יכול לעשות תשובה. לא צריך להתבלבל. לא צריך להתייאש. בשביל זה באנו לעולם.

אם אדם מבייש אותך אז תודה בזה. תגיד נכון, אני רשע. אני רשע הכי גדול. אבל, אני יכול לעשות תשובה.

נתנו לנו מתנה את חמישה עשר באב, יום שבו אפשר לצאת מכל הנפילות, מכל המכשולים,
מכל הכשלונות, מכל השטויות, מכל הדמיונות. יום שבו נותנים לאדם כוחות אדירים, כוחות משמים.

מורידים לו נשמה חדשה, מורידים לו מוח חדש, מורידים לו עיניים חדשות. היום זו התשובה האמיתית. כמו ליל כל נדרי.

יש לנו כזה יום נפלא של מחילת עוונות מתוך שירים וריקודים בשמחה אדירה, שמגיעה עד העקביים ומקפיצה את הרגליים. ואפשר לאכול ולשתות ולשמוח – ועוד פעם לאכול ולשתות ועוד פעם לשמוח ועוד פעם לרקוד.

אחרי שבכינו מעומק הלב על חורבן בית המקדש בתשעה באב, אנחנו שמחים ומרבים בריקודים ומחולות על בניינו.
האבל והצער מתהפכים לששון ושמחה. כל הירידות וכל החורבנות הם כלים לקבל שמחה אדירה כזאת, יותר מאשר היינו מקבלים לולא האסונות האלה. טו באב הוא היום השביעי אחרי תשעה באב, בחינה של שמחת תורה שהיא השיא של השמחה בכל ימי השנה. טו באב הוא המתקה של תשעה באב. מרבים בשמחה ומחולות ועוונות נמחלים.

אדם מקבל נשמה חדשה והוא יכול לשיר ולרקוד,להתפלל בהתלהבות, לשמוח".

היום יכול כל אחד לקבל נשמה חדשה לגמרי, שלא היתה לו מעולם. הוא - פתאום יכול!

להתחיל להתפלל בהתלהבות, לשיר ולרקוד, לשמור את העיניים, לשמור את המחשבה בקדושה.
כל אחד יכול להגיע היום לדברים עצומים כי היום זה יום בריאת הנשמות, 40 יום לפני בריאת העולם, שנברא בכ"ה באלול. בחינה של "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לפלוני".

היום כל אחד מקבל נשמה חדשה.

נשמה עם אריכת אפיים, נשמה עם ישוב הדעת, נשמה עם דביקות בהשם, נשמה עם אהבה להשם.}