לו היה מופיע קירקגור בבית מדרשנו אמש בעת קריאת מגילת איכה, היו פניו קורנות מאושר. דקה לאחר מכן, היה אף הוא חולץ את נעליו, מתיישב על הארץ, ומצטרף לחוויה האקזיסטנציאלית-קולקטיבית.
הוא כמובן לא היה נושא דברים, אך מפניו היתה ניכרת התרגשות נדירה, טרם נכח בטקס אקזיסטנציאלי קהילתי, הוא היה סבור [ובצדק מסויים] כי זו סתירה שלא ניתן ליישבה, וכעת, זרות- מרחפת באויר. הבדידות- נעשתה נחלת הכל. תחושת הקיום הייחודית והבלתי ניתנת להעברה ניכרת בהיכל. בתחילה הוא רצה לצעוק על חילול הקודש, להצהיר על הבלתי אפשריות, שבסיטואציה זו, רק שאחרי כמה דקות, לא היה ניתן לראותו, סרן יקירנו נתרחק הרבה הרבה מאיתנו, כעת הוא כבר ממש ישב 'בדד'.
ועכשיו במעבר במקירקגור, האם אין בתשעה באב או לכל הפחות בטקסים המתקיימים בו, אלמנטים אקזיסטנציאליסטים של ממש, מה היא התחושה שחשים אנו ברובו של יום? מה היא החויה הדתית בט' באב? האם היא חויית אובדן. או שמא חוויה בלתי ניתנת להגדרה של זרות וניתוק.
אין בתשעה באב שאילת שלום, [לשון השו"ע] שימו לב- אין, כלומר, בלתי אפשרי, לא מתאים, לא שייך. אנו לא מסוגלים להכיר ב'אחר', לפחות התחילתו של תשעה באב, ע"י החורבן אנו מעכלים את חווית הקיום הסוביייקטיבית כ"כ, שאין אנו יכולים לעמוד על דעתו של ה'אחר', ויותר גרוע מכך, אין אף אחד, שמתקרב לתודעתנו שלנו.
מלבד זרותו של ה'אחר' אנו מתמלאים ברגשי זרות, כלפי ההוייה עצמה, מנודים לשמים, אין אנו משלימים עם 'בלע ה' ולא חמל', ומכח זה באים אנו להכרה באי הסדר שבהויה באי היכולת לדעת דבר מעבר לחווית ה'קיום' הבלתי מובנת אף היא. [אף הגאולה היא אלמנט אקזיסטנציאליסטי ידוע, ואכמ"ל]
אני רואה את כל חווית תשעה באב מתגלמת היטב באמירה הראשונה של המגילה 'איכה ישבה בדד'.
[אם נרצה לבדוק נושא זה מבחינה מקצועית ומפורטת יותר, יש צורך לעמוד על כל פרטי ההלכות והמנהגים הנהוגים ביום זה, לדעתי יש להדגיש את הקהילתיות שמאפיינת את חווית הבדידות הזו]
ושאלה לסיום, מפני מה אין קוראים ספר קהלת [העוסק בפילוסופיה קיומית], בתשעה באב?
[נ.ב. מנהלים, אם האשכול הזה 'הזוי' מדי לטעמכם, אתם יכולים למחוק]
לא דיברתי על עצבות שיש בחיים גם אצל ילדים קטנים ובעלי חיים כגון כלב שאדונו כועס עליו או אבלות אצל פילים במות אחד מהם שכך אמור להיות משחק הבריאה דיברתי על הניכור שהאדם חש לעומת הכל [שחשו בו האקזסטנציאליסטים] היינו שכל עצם המשחק וכל החגיגה אינם מהוות סיפוק ומשמעות מספקת למה שהאדם מציב לעצמו ,ויותר שהוא גם לא מוצא מטרה ראויה לו רק שלא מוצא משמעות במטרה או בחוסר מטרה שכולם שותפים בה, וזה האדם יצר לעצמו [או האדם יצר את עצמו] בחורגו מהאבולוציה.
נשלח ב-9/8/2011 15:47
רוחדשה כתב:
מה טעם נבראה באדם העצבות ? או מה תועלת העצבות באבולוציה של האדם?
זה גופא שאין בה תועלת וגם לא נבראה אלא האדם בבחירתו להפנות עורף להיותו חלק ממעגל ההויה והכליון הסבילים ובעומדו למול הכל בשאלת לשם מה ,שם עצמו כזר ומנוכר להכל ,וכבר לא יכול יותר ליטול חלק בחגיגה
ואי אפשר לשאול מה טעם יצרה האבולוציה את העצבות ,כי האדם יצרה ברצותו לחרוג מהאבולוציה וזה מה שהיטיבו לחוש האקזסטינאליציים בדברם על ניכור ובדידות ללא מרפא כי המרפא הוא רק בוותר האדם על יחודו כאדם.
והמרפא יהיה רק בשוב האדם ובהפנותו פניו לעומת הכל לא כסביל ,אלא כיוצר ובורא ונותן משמעות ופנים משל עצמו לכלל הנמצאים.
למה כשאדם מפנה עורף למעגל החיים וכו' כדבריך נוצר בו רגש של עצבות ובדידות ?
מה רע בזה שיפנה מה שיפנה ויהיה שלם ושמח בחלקו הקטן ובפינתו המבודדת ?
אלא ודאי שאיננו יכול לעשות זאת מגזירת הבורא עליו.
נשלח ב-8/8/2011 23:32
מה טעם נבראה באדם העצבות ? או מה תועלת העצבות באבולוציה של האדם? זה גופא שאין בה תועלת וגם לא נבראה אלא האדם בבחירתו להפנות עורף להיותו חלק ממעגל ההויה והכליון הסבילים ובעומדו למול הכל בשאלת לשם מה ,שם עצמו כזר ומנוכר להכל ,וכבר לא יכול יותר ליטול חלק בחגיגה ואי אפשר לשאול מה טעם יצרה האבולוציה את העצבות ,כי האדם יצרה ברצותו לחרוג מהאבולוציה וזה מה שהיטיבו לחוש האקזסטינאליציים בדברם על ניכור ובדידות ללא מרפא כי המרפא הוא רק בוותר האדם על יחודו כאדם. והמרפא יהיה רק בשוב האדם ובהפנותו פניו לעומת הכל לא כסביל ,אלא כיוצר ובורא ונותן משמעות ופנים משל עצמו לכלל הנמצאים.
תוקן על ידי רוחדשה ב- 08/08/2011 23:24:19
נשלח ב-8/8/2011 15:49
אפשרי כתב:
אין בתשעה באב שאילת שלום, [לשון השו"ע] שימו לב- אין, כלומר, בלתי אפשרי, לא מתאים, לא שייך. אנו לא מסוגלים להכיר ב'אחר', לפחות התחילתו של תשעה באב, ע"י החורבן אנו מעכלים את חווית הקיום הסוביייקטיבית כ"כ, שאין אנו יכולים לעמוד על דעתו של ה'אחר', ויותר גרוע מכך, אין אף אחד, שמתקרב לתודעתנו שלנו.
מלבד זרותו של ה'אחר' אנו מתמלאים ברגשי זרות, כלפי ההוייה עצמה, מנודים לשמים, אין אנו משלימים עם 'בלע ה' ולא חמל', ומכח זה באים אנו להכרה באי הסדר שבהויה באי היכולת לדעת דבר מעבר לחווית ה'קיום' הבלתי מובנת אף היא. [אף הגאולה היא אלמנט אקזיסטנציאליסטי ידוע, ואכמ"ל]
אני רואה את כל חווית תשעה באב מתגלמת היטב באמירה הראשונה של המגילה 'איכה ישבה בדד'.
הנה לפני שנתיים דנו בתשעה באב בהיבט של העצבות האנושית הבסיסית.
מק התורה מזהירה אותנו כי כאשר נבא אל הארץ ונתנהל בה. צריכים מאד להקפיד על שלטון מרכזי
דברים פרק יב לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:
קרח דגל באידיולוגיה של בדלנות, כל העם כולם קדושים,- כולם יכולים להחליט בקדושה מה טוב להם, - מדוע תתנשאו אתם להנהיג את העם,
כשהכותב בקודש רצה להבליט את ההדרדרות הקשה, ואת מקור הצרות הוא כתב.
שופטים פרק יז בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: פ בחורבן בית שני הדבר היה בולט ביותר- כך כותב הנצי"ב- היו כתות כתות- כל אחד חשב ומשך לכיוונו, וביזה ושנא את אלו שלא חשבו כמוהו.
בארץ ישראל התרחש אחת הניסים הגדולים של קיבוץ גלויות - המהר"יץ חיות כותב ,שנס קיבוץ גלויות הוא גדול יותר מנס קריעת ים סוף.
מבלי להכנס לנושאים הדתיים וההלכה המפורשת של חז"ל לא תתגודדו- אל תעשו אגודות אגודות, בהגיון פשוט לא תוכל להתקיים כל ישות של עצמאות ומדינה, בלי שלטון מרכזי סמכותי שקובע את סדר היום במדינה. בכל התחומים כולל החינוך- זה הכלל הבסיסי שאין לה כל תחליף, אין ז"א שקבוצות שונות לא תוכלנה להמשיך כרצונם, את צורת החינוך המועדפת עליהם, אבל כל זאת רק בנוסף ולא במקום. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה שיגדלו בה אלפי ילדים שאין להם חינוך יסודי אוניברסלי- תכנית ליבה. והמדינה לא יכולה להרשות לעצמה לממן ולקיים מוסדות חינוך הפועלות במנוגד לרוחה של המדינה. וכן היא אינה יכולה להרשות לעצמה שיקפחו בה תלמידים אחרים בבתי ספר שהיא בנתה ובמשכורות שהיא שלמה.
מנשבת רוח אנרכיסטית במצדיקי השיטה, ואיני מתכון - שההתנגדות שלה דתית??
נשלח ב-7/7/2010 10:08
ירוחם אנא שים קו יותר ברור. האם צריך להיות חינוך זהה או שיש מקום לשינוי? לדעתי אתה צודק שצריך להיות קו מנחה כללי אחיד אך יש מקום לשוני בין עדתי. פעם זה היה שבטי והיום זה יכול להיות עדתי/אידיאולגי. אני מבין שלדעתך יש פה אחיזה של החבל בשני קצותיו, לדוגמא אני אקרא בספר תורה שבו רשום "תעשה המנורה" ואם אני אמצא אותו בכתיב מלא אני אפסול את הספר כל עוד הוא בבית הכנסת שלי. אני אקרא בו ואצא ידי חובה - כאשר אני קורא בו בצבא או בכל מקום אחר. כי לדעתי הספר אינו פסול באמת כי יש "יש אומרים" שהוא כשר וגדול השלום שמכריע כאן, יותר מההכרעה המוחלטת לגבי כשרות הספר. ואני יודע שזה אולי צעד גדול יותר מצעדם של ב"ש וב"ה שלא נמנעו מלהשאיל וכו'
אני מתרשמת מדבריך שאתה בעצם הבן גוריוניסט האחרון שעוד נותר בימינו.
אתה כנראה חולם עדיין על כור היתוך שבו כולם לומדים את אותם דברים ומתחנכים באותה צורה.
וכל מי שלא חושב כמוך מן הסתם הוא שונא המדינה.
מבחינתי הדיון הסתיים.
נשלח ב-6/7/2010 21:46
צענע המשל שלך על התזמורת מצוינת, לא תהיה אחדות בתזמורת אם לא יהיה לה מנצח אחד, התזמורת לא תוכל לנגן אם כל נגן ינגן מנגינה אחרת, זה ישמע נורא ואיום אם ינגנו בנוסחים שונים,
איני מחסידיו של בן גוריון בלשון המעטה, אבל מקומו בהיסטוריה של עם ישראל והמדינה אינה ניתנת לעירור, טעויות נעשו, בדרך כלל טעיות הן חלק בלתי נפרד מבנין של משפחה של בנין מגורים בנין מוסד ומדינה,
תעני ברצינות ותנסי לענות לפי ההגיון שלך ולא לפי הסטיגמות שיש לך נגד המדינה.
את רואה אפשרות שמדינת ישראל שקלטה וקולטת עליה מכל העולם תוכל להתקיים, אם כל קבוצת אנשים ימשיכו לנהל את חייהם כפי שהם קיימו אותם בארץ גלותם? האם המדינה יכלה להחזיק מעמד בלי ממשל מרכזי, מוסדות מרכזיים וחינוך מרכזי, וכו' נראה לך הגיוני, שכל חסידות מכל עיר ומדינה יוכלו להמשיך לחנך את ילדיהם כפי שהם חינכו אותם בסלונים גור בעלז סאטמר ויזניץ צענע מרקש קזבלנקה וכו וכו, זה הגיוני בעייניך האם הגיוני בעייניך שבמדינה יתקימו אלפי כתות דתיות ואלפי כתות עדתיות, לכל אחד מהן תהיה סמכות שרק לפיו היא תנהל את חייה, ? אפשר הרי להמשיך לאבסורד הגדול שאליו את חותרת ומצדיקה.
או אולי את ואלו שחושבים כמותך אינם מעונינים בקיומה של המדינה, אתם שונאים אותה- סליחה אבל-את דברייך כתבת בשנאה, אז נדבר ישר וברור לא רוצים במדינה רוצים רק שהמשיח יבא. זה יהיה יותר מובן מהרעיון של הפקרות בכל דבר במדינה. כך לא יכולה להתקיים שום חברה.
יש לי חדשות בשבילך אולי המשיח שיבא לא יהיה אשכנזי,ח"ו ואם הוא באמת יהיה כמו שנדרש ממנו , אצלו לא יהיו כל הנחות, אפילו חסידות סלונים לא תוכל לנהל את חייה כרצונה,
נשלח ב-6/7/2010 18:26
מאחר ששוב לא הבנתי את דבריך אודה לך אם תתני דוגמא קונקרטית.
נשלח ב-6/7/2010 18:09
צענע,
השאיפה לאחדות בהחלט מלבה שנאה. היא גורמת לאנשים לחפש מי ומי ב"אנחנו המאוחד" ומי ומי אינו כזה, כאשר כל צליל ביקורת או תוכחה נשמע מיד כבום על-קולי של מטוסי קרב בשמי ה"אחדות", ומעורר שנאת חינם, קסנופוביה, גזענות ועוד ועוד.
נשלח ב-6/7/2010 17:51
לירוחם
כדי להבהיר את ההבדל בין אחדות לאחידות אמשיל לך משל.
בתזמורת יש כנורות ויש חצוצרות ויש פסנתרים ויש תופים וכו' וכו'
כלומר אין אחידות.
אבל מצד שני זוהי תזמורת אחת. יש אחדות.
הכנר לא ירצה לזייף בגלל שהוא שונא את הפסנתרן כי הוא יודע שכוח התזמורת בא מתוך הרגשה שכולם בעצם שואפים למטרה אחת ושכולם גוף אחד על אף ההבדלים.
והנמשל:
בן גוריון רצה לעשות כור היתוך-להכניס את כולם לדוד לוהט ולהפוך את כולם לישראלים.
מסיבה זאת גזזו את הפאות של ילדי תימן ,גרין הפך לבן גוריון וטננבאום לטנא.
המפאיניקים לא נתנו כבוד למסורות השונות אלא רצו ישראליות אחת שתראה בדמותו ובצלמו של בן גוריון.
את התוצאות הקשות של האחידות הכפויה אנחנו חשים עד היום.
היום המגמה היא הפוכה:השירים הים תיכוניים משודרים לא רק בתחנה המרכזית אלא גם בגלי צה"ל והאנשים חוזרים למסורת אבותיהם.
(וכך גם בפרשת עימנואל:סלונים רצו להמשיך להיות סלונים עם הכפתור האחרון הרכוס בחולצה והמדינה מנסה לכפות עליהם אחידות )
לאמשלום
אחדות בעם גורמת לשנאה? האם הפסנתרן שונא את הכנר?האם החצוצרן מאיים על המתופף?בתזמורת שעובדת בהרמוניה מופלאה יש אהבה ואחדות ולכן כלל לא הבנתי את דברייך.
