הרע נברא כדי להבין יתרון הטוב.

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

אהבה

מושג השגור על לשונם של מיליוני בני אדם, אולם מעטים טורחים לעמוד על טיבו ומהותו האמיתית.

צוהר אל מושג זה נפתח בפנינו בסיפורו של דוד המלך בשובו מן המערכה, בה הכניע את גלית. דוד ניצב בפני שאול המלך, ומעורר את התפעלותו באומץ ליבו. גם יהונתן בן שאול נוכח במעמד מרגש זה. וכך מתארים פסוקי התנ"ך את התרשמותו: "ויהי ככלותו לדבר אל שאול, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א, יח).

המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש זצ"ל, אחד מגדולי ישראל במאה האחרונה) מבאר: "רוצה לומר, שלא היתה אהבת הערב או המועיל, רק אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב".

מדברי המלבי"ם מתחוור שישנם שני סוגי אהבה.

כשאדם חש אהבה לדבר מה ערב או מועיל, דבר שמענג אותו או מביא לו תועלת כלשהי, לאמיתו של דבר אוהב הוא את עצמו באמצעות הזולת. זהו סוג אחד של אהבה.

אולם ישנה גם אהבה מסוג אחר – "אהבה עצמית, שיאהב הטוב את הטוב", כלומר, לא משום התועלת המופקת מן הנאהב, אלא רק משום היותו טוב. אהבה לטוב, על עצם היותו טוב ותו לא.

באהבת עצמו אדם רוצה, בעצם, רק דבר אחד – לקחת.

באהבת הטוב, האדם שמח בקיומו של הטוב, שהוא מגלה בזולת, ומתעורר בו רצון רק לתת ולהשפיע טובה לאהובו.

מרכז הכובד באהבת עצמו הוא – אני, והמרכז באהבת הטוב – עצם הטוב.

דוגמא נפלאה לעניין זה אנו מוצאים בסיפורים של יעקב ורחל.

יעקב חפץ להינשא לרחל. לבן אביה מטיל עליו, לשם כך, עבודה כרועה צאנו למשך שבע שנים תמימות. "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים", כותב הפסוק, ומסיים: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט).

הכיצד?

על פי המושגים המוכרים לנו, כשאיש ממתין לבת זוגו, בפרט במשך זמן רב כל כך, הוא חסר סבלנות, משום שרוחו קצרה להגיע כבר לרגע המיוחל של האיחוד. הזמן שעליו למתין "מתארך", לכאורה. ואילו כאן, בתחושתו של יעקב אבינו, מתארת התורה תופעה הפוכה – "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".

יעקב אבינו איננו קצר רוח כל עיקר. אדרבא, אפילו זמן ממושך כשבע שנים נראה לו כימים ספורים. מדוע? גם כאן מאיר המלבי"ם את עינינו ומבאר, שיעקב לא חפץ ברחל כפועל יוצא של אהבת עצמו. לא היתה שם סיבה להיותו חסר סבלנות, משום שרחל לא הצטיירה בעיניו כמושא להשלמת חסרונו, כדבר ערב ומועיל לו. אהבתו אליה היתה "אהבת הטוב את הטוב", רק משום הטוב שמצא בה. ועל כן מדייקת התורה בלשונה וכותבת "באהבתו אותה". אותה ולא את עצמו.

אומרת המשנה במסכת אבות: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל אהבה – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".

אהבת עצמו, אם כן, תלויה בדבר מה חיצוני. כל עוד מקבל האדם תועלת ממושא אהבתו, היא ממשיכה להתקיים. אולם ברגע שאין בידו לקבל את מבוקשו – היא נעלמת. בטל דבר – בטלה אהבה!

v     אהבת ה"אין סוף" לברואיו

נתבונן שנית בדברי המלבי"ם אודות דוד ויהונתן. "אהבת הטוב את הטוב" - מה מסתתר מאחורי מילים אלו?

בכדי לאהוב את הטוב המצוי בזולת, בכדי לראות את יופיו האמיתי, צריך האדם לדעת, קודם כל, מהו טוב, ולזהותו בתוך עצמו. רק האדם המודע לטוב שבו מסוגל לזהות ולאהוב את הטוב שבזולתו.

ובאמת, מהו אותו "טוב עצמי" שבאדם אלו הם אותם רצונות, מחשבות, דיבורים ומעשים שתכליתם להיטיב. לא רק לעצמו, כי אם אף לסובבים אותו, לעולם, לבריאה כולה. ומקור ה"טוב" הזה, הלא הוא האין סוף האלוקי, הטוב והמיטיב, שטובו מתפשט באין סוף ברואיו, ודרכם מתגלה גם אל האדם.

שורש אהבת הטוב את הטוב היא האהבה לבורא עולם, עליה נצטוינו בתורתו: "ואהבת את ה' אלוקיך".

אומנם יש המצפים מאלוקים להעניק להם אהבה באופן המובן להם. לספק את אהבתם לעצמם בנעימות, בשפע של פרנסה, בריאות, אושר וכדומה. אך אלוקי-עולם באהבתו, אהבת אמת, יודע לכבוש (ביטוי של ספירת הגבורה) את רצונו להעניק (ביטוי של ספירת החסד), ולחלק את טובו למידות קטנות, לפי יכולת המקבלים, לפי רגישות ואיכותן, לפי התכלית הפרטית והמדוייקת של כל אחת ואחת מהן, אליהם מובילים מאורעות חייה. דווקא כבישת אהבתו, המתפרשת אצל האדם, לעיתים, כרע, כחיסרון, כצער, היא היא המעידה על טיבה של אהבת הבורא – אהבה מחנכת, אמיתית, אשר תכליתה – בנין האדם וצמיחת נפשו.

כך גם מלמד אותנו בורא-עולם להיות כמותו. לאהוב כדי לתת, ולא כדי לקחת.

כל רבוא רבבות ברואיו המקיפים אותנו – נותנים ומעניקים זה לזה מטבע בריאתם (ומשום כך, בסופו של דבר, גם מקבלים זה מזה ומפרים זה את זה).

האדמה מניחה לכולם לחפור בה, להכותה, לדרוך עליה, ואת כל הנזרעים בתוכה היא חובקת בעדינות, מעניקה להם מכוחותיה ומסייעת להם לצמוח, ולהגיע לידי הגשמת מהותם האמיתית. היא איננה מנסה להפיק תועלת מאיש, ולא "להרוויח" דבר בתמורה על מתנותיה.

זוהי הנתינה האמיתית, והיא הביטוי של "אהבת הטוב את הטוב" – לא לרצות שהזולת יהיה כמוך, אלא לתת לו משלך על מנת שיהפוך למה שהוא.

רגבי אדמה, טיפות המים, קרני האור – כולם משתתפים בנתינה, ואף אחד מהם אינו מצפה, משום כך, שזרע יהפוך לרגב אדמה, לטיפת מים או לקרן אור.

"כי האדם עץ השדה", ואיש יכול להחיות רעהו, אחד מיסוד האדמה משרה יציבות על ידי המוצקות שבו, אחד הבא מיסוד המים משרה את חיוניותו ויכולת ההתחדשות שבו, אחד באור שבו, בדעתו המאירה, והאחד בחומו, באהבתו.

את כל עולמו ברא הקב"ה באהבה, ובכל ברואיו טבע שתהיה האהבה תמיד כח המפרה אותם, שומר ומוסיף חיים.

האהבה – היא השמחה בעצם קיומו של הזולת, והרצון לסייע לו להפוך קיום זה לחי יותר, נצחי יותר!

אבן, עץ, בעל חיים, תינוק, איש וזקן – כולם נרעדים למגע יד אוהבת, למבט שאומר: "טוב שאתה קיים. אתה רצוי בעולמו של הקב"ה. יש לך מקום ותפקיד ביופי המקיף הכל, ויש לך צליל לתרום לניגון הבריאה, שמבלעדיו – הכל חסר".

כיצד, אם כן, מתרחש הדבר בפועל?

v     נקודות טובות

ראשית – צריך האדם להכיר בכך שיש בו טוב. אחר כך עליו לחפש אותו. להתבונן בכוונת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולשאול את עצמו: "למה אני שואף לזה, בעצם?"

כמובן שאצל כל אחד משמשות בערבוביא שתי האהבות – אהבת עצמו, ואהבת הטוב, ולכשיתבונן בעצמו וישקול את דרכיו גדול הסיכוי שיגלה שכמעט בכל דבר הן מעורבות זו בזו כשאור בעיסה.

אפילו בחסד שאדם גומל עם הזולת יש, לפעמים, מידה רבה של אהבת עצמו, המתבטאת ברצון להראות טוב ומיטיב בעיני אחרים, ובהרגשה הטובה שאדם חש כשהוא מעניק משלו לזולתו. אך עם כל זאת קיימת תמיד אותה "נקודה" טובה ונקיה – היא הרצון האמיתי להיטיב לזולת.

זיהוי ואיתור נקודות כאלה הינה, לפי דברי רבי נחמן מברסלב, עבודתו החשובה ביותר של האדם עלי אדמות. כך מתחיל, לאט לאט, להחשף הטוב שבו, ובהתוודעו אליו – גדלה אהבתו למהותו האלוקית – היא הנשמה, עצם הטוב שבאדם.

אז, בעוד הטוב שבו הולך ומתגלה, יוכל אותו ה"טוב" לזהות ביתר קלות אף את הטוב בזולתו, את האלוקי והנקי שבו, ולאהוב אותו.

אסור להתעלם מן הרע, אך ראוי לחזור ולומר: "יש בי טוב, וגם בזולתי. אף אם הוא טמון ומכוסה – הוא קיים! הוא לבדו המהות האמיתית שלי, ואילו הרע אינו אלא כקליפה החופה על הפרי הטוב. בטוב לבדו אני חפץ, ואותו אני רוצה לגלות".

ומשישתלמו יותר אנשים בעבודה רוחנית זו של חיפוש הטוב ואהבתו, תמלא ה"אהבה שאינה בטלה" את העולם, והוא ילך ויבוא אל תיקונו.

~ "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל אהבה – בטלה אהבה.

ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם..." ~

(מתוך "אור פנימי" / הרב ארז משה דורון שליט'א).

_________________

    אין יום שאין בו טוב