| נשלח ב-9/8/2009 09:06 |
 |
| |
 א ל ו ל
בס'ד
אלול - הזמן לסכם את השנה
חודש אלול, החודש האחרון בשנה הוא הזמן המתאים ביותר לסכם את השנה החולפת ולהתכונן לקראת השנה החדשה הממשמשת ובאה. ימי החודש הם זמן סגולה להתעוררות בתשובה וקבלת החלטות טובות.
סוף השנה מתקרב ומביא עמו את תחילתה של השנה החדשה, זמן מתאים ביותר לכל אדם לסקור את מה שעבר עליו בשנה החולפת, לעשות "מאזן" רוחני של השנה החולפת ועל פי תוצאות אותו מאזן לקבל החלטות לגבי השנה החדשה.
בכדי שהמאזן יהיה אפקטיבי ו"מאוזן" צריך לשמור על מידה נכונה של פורפורציות, אסור לאדם להפריז בערך עצמו ולהגזים במעלותיו ופועליו. מצד שני אסור לאדם להפריז ולתת דגש רב מידי למגרעותיו או כשלונותיו, יש להסתכל על הדברים בפורפורציה נכונה באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן. וגם אם לצערנו אחרי חשבון הצדק נמצאנו יותר חייבים מאשר זכאים אין לתת לתחושות כגון יאוש ודכדוך להשתלט עלינו, להיפך צריך לתגבר את מצב הרוח החיובי ומתוך כך לקבל החלטות אופרטביות כיצד אנו יכולים לשפר את דרכינו. עניינו של חשבון הנפש הוא לגרום לאדם להתעורר בתשובה אבל לא רק בדרך של חרטה על העבר אלא גם בדרך של עשיה בפועל.
חייבים לזכור כי הטוב והקדושה כפי שמוסברים ע"י תורת ישראל - תורת חיים, הם נצחיים ואינם ניתנים לביטול. משום שהם נובעים ונוצרים מן הנשמה. הניצוץ האלוקי שהעניק הקב"ה לכל אחד ואחד מהיהודים וכיון שנפש זו מושרשת בעצמות ומהות האלוקות יש לה כוחות אין סופים שאותם יכול האדם לנצל. ואילו הצד הרע והמעשים השליליים, קשורים ונובעים מהנפש הבהמית של האדם והיצר הרע שהם מוגבלים וניתן להתגבר עליהם ויותר מזה לרתום את הכוחות והאנרגיה שלהם לצד הקדושה והטוב.
חשבון הנפש צריך להיות כולל ולהקיף את שלושת העמודים שעליו עומדים העולמות העולם הגדול ו"העולם הקטן" כלומר האדם - תורה, עבודה וגמילות חסדים. בכדי שכל עמוד כזה יתפקד כבסיס נאמן וחזק נדרשת קביעות. ובעיקר קביעות בנפש.
Y תורה: יש לקבוע 'עיתים לתורה', שיעורים סדירים וקבועים בתורה, כל אחד בהתאם ליכולתו, אפילו פעם אחת בשבוע. אבל חשובה מאוד ההתמדה, קביעות נפשית שתגרום שאף פעם לא נרצה להחמיץ את אותו שיעור קבוע. ולהבין כי התורה היא תורת חיים, היא מדריך לחיים נכונים וטובים. "גדול לימוד שמביא לידי מעשה" (קידושין, מ', ב'). הלימוד צריך לחדור אל ההכרה של האדם ולגרום לו לחיות את חייו בדרכי התורה ועל פי מצוותיה, ללמוד וליישם בפועל את מה שאנו לומדים.
Y עבודה: "עבודה שבלב זו תפילה" (תענית, ב, א). תפילה חשובה בזמנה ובציבור. התפילה צריכה להקיף ולמצות את הלב וכוחות הנפש. שבעת התפילה האדם יזכור תמיד לפני מי הוא עומד "לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". והתפילה תהיה כנה ואמיתית. האם אני רק הופך את הדפים בסידור, או שאני גם קורא את הכתוב.
Y גמילות חסדים: מעשי חסד ונתינת צדקה, בכל הדרכים האפשריות: באופן של עזרה גשמית וגם באופן של עזרה רוחנית, מילה טובה בעיתה, חיוך, יכולת הקשבה לאדם במצוקה. הם מעשי חסד חשובים באותה מידה של עזרה באופן גשמי ע"י ממון, מזון וכיו"ב. ומעשי חסד וצדקה צריכים להיות מבוססים על רצון טוב ואמיתי לעזור. ועל בסיס הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך", מתוך אהבת ישראל אמיתית.
"לא ידח ממנו נידח", בורא העולם ומנהיגו קבע שבסוף הכל ישובו בתשובה בשלב זה או אחר. והקב"ה מרבה לסלוח אפילו על עבירות שנשנו פעמים רבות. וכל אחד יכול לעשות תשובה בלא קשר לדרגתו הרוחנית או למעשיו בעבר. התשובה נבראה עוד לפני העולם, כדי לאפשר לכל אחד לתקן את דרכיו וכך לתקן את העולם. וכל אחד יכול לעשות לעצמו סיכום שנתי ולהכין את הקרקע לקראת השנה החדשה. הקב"ה אינו נותן לנו רק מצוות ודרכים לחיים נכונים, הוא גם נותן לאדם את הכוחות הדרושים לצורך קיום המצוות והליכה בדרכי התורה.
חשבון-הנפש צריך להיות אישי. לא להכות על חזה הזולת. ראשית צריך יהודי לבקר את עצמו. ביקורת עצמית מביאה בנין, תיקון והתחדשות, ואילו השפלת הזולת גורמת את ההפך. זה הזמן לפנות אל הקב"ה ולבקש רחמים, כל אחד על עצמו ועל בני משפחתו, וכן על כלל עם-ישראל ועל ארץ-ישראל.
(עפ"י הרבי מליובאוויטש זצוק"ל - שערי המועדים - חודש אלול)
_________________
 אין יום שאין בו טוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2011 10:25 |
|
| |
"לְדָוִד: ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי"
בס"ד בחודש אלול תקנו לומר את המזמור לדוד ה' אורי וישעי, וצריך ביאור מדוע תקנו לאומרו, ואף שדרשו חז״ל (במדרש שוחר טוב) אוֹרִי - בראש השנה, וְיִשְׁעִי - ביום הכיפורים. אולם עדיין לכאורה לא מובן הקשר בין תכנו של כל המזמור לחודש אלול וימי התשובה. והנה עיקרו של הפרק הוא הבטחון בה', שה' עוזר לכל הקרובים אליו, ומדוע תקנו לאמרו דוקא בחודש אלול. ואפשר לומר בזה, שכיון שבמזמור זה מבואר גודל מדרגתו של הקרוב אל ה', הרי על ידי אמירת מזמור זה מתעוררת תשוקתו של האדם להיות קרוב אל ה', וזאת על ידי התשובה, ונמצא שאמירת מזמור זה מקרבת את האדם אל התשובה. ובאמת האדם שמתבונן למה הוא יכול להגיע כאשר הוא ממלא חובתו בעולמו, הרי ההכרה הזאת היא בעצמה משמשת כדוחף ומעורר חזק לתשובה. ויותר מאשר העונש, שהרי העונש הגדול ביותר הוא ההפסד של הזכות העצומה שיש בקירבה אל הקדוש ברוך הוא, ואם כן בודאי שההכרה בנצח הנצחים שאדם יכול לזכות על ידי קירבה להשם יתברך, ולהפסיד על ידי ריחוק ממנו, ודאי מעורר אותו להיטיב מעשיו. ומסופר על רבי סעדיה גאון, שפעם התאכסן אצל מישהו, והלה שלא ידע מי האורח, כבדו וקבלו בסבר פנים יפות, למחרת נודע לו שהאורח היה רבי סעדיה גאון, מיהר בעל הבית להתנצל בפניו על שלא כבדו כראוי, שאלו רב סעדיה גאון הרי כבדתני וארחתני בסבר פנים יפות, וענה לו בעל הבית, שאילו היה יודע מי האורח, היה מכבדו ביותר, ומארחו ביותר הידור. ואמר רב סעדיה גאון, אם כך, עלינו לבקש מהקדוש ברוך הוא סליחה, על כך שאתמול כבדנוהו לפי ההשגה של אתמול, והרי אילו היתה לנו את ההשגה של היום, היינו צריכים לכבדו ביותר, ועל כך אנו צריכים לעשות תשובה ולבקש מחילה. ומכאן למד רב סעדיה גאון, והיה עושה תשובה כל יום על כך שלמדרגתו של היום לא זכה אתמול, ואולי הוא אשם בכך, ולכן חזר בתשובה. והגאון מוילנא לפני פטירתו בכה על שהוא עוזב את העולם שבכמה פרוטות אפשר לזכות בו בעוד מצוה שהיא חיי נצח. ולמדנו עוד דרך להתעורר לתשובה, על ידי ההתבוננות בשכר הגדול ובמעלה הגדולה שאפשר להגיע על ידי הקירבה להשם יתברך. (מתוך "שירת דוד").
_________________
 אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2011 09:48 |
|
| |
לשנה טובה תכתבו ותחתמו
בס"ד מה לך נרדם ? ! ... "והנה אחי ורעי, אנו רואים שנתגברה מאד מידת הדין בעולם ואין לנו יום שאיננו שומעים שמועות נוראות ומחרידות. וכמעט שאין מדינה בעולם שיצאה נקיה ממידת הדין בשנה זו. ולפלא גדול לי על מה שאין העולם מפחד כלל, בעת שהננו רואים שכל הפקידות שנאמרו בתפילת ונתנה תוקף נתקיימו בשנה זו, ואין איש שם על זה. וכל אחד ואחד הלא צריך לירא לנפשו מאימת הדין הקשה השורר בעולם. עלינו להאמין שזוהי התראה מהקב׳׳ה, שנעשה תשובה ומי יודע מה יולד יום, וכל מה שנאחר לשוב בתשובה, יגדל ח״ו החרון אף בעולם. ומחויבים כל מי שיראת ה׳ נגע בלבו, שהוא בבחינת רב החובל, לברר להמון ישראל הפשוט, את גודל החיוב לשוב בתשובה, אולי ישוב ה׳ מחרון אפו. ואם נתרשל לשוב בתשובה נהיה נתבעים על מה שאחרנו לשוב בתשובה, ועל כל יום ויום שנתאחר, נצטרך ליתן דו״ח. ומאד צריכים לשוב בתשובה לחזק את עצמו במצות שבת החמורה שנתפרצה מאד בעוונותנו הרבים, ולהיזהר מחילול שבת, ולהשגיח גם על בני ביתו, שלא יחללו שבת, שגם עליהם הוא מוזהר, כדכתיב אתה ובנך ובתך. כן להניח תפילין בכל יום, שהוא אות המעיד עלינו, שאנחנו עבדי ה׳ המאמינים בהשגחתו. וביותר צריכים אנו לחזק את עצמנו בה׳ ובתורתו שמאד מאד רפתה האמונה בימינו אלה, וכל אחד ואחד, שיש בידו לזרז לבני ביתו ולמכיריו ומיודעיו לתשובה, החובה עליו לעשות כן ואל יתעצל בזה וזכות הרבים יהיה תלוי בו. וה׳ יתקננו בעיצה טובה לשוב בתשובה שלמה לפניו ויברכנו בשנת חיים ושלום, שנת גאולה וישועה לנו ולכל ישראל". (נכתב שנת תרפ״ח ע"י ישראל מאיר הכהן מראדין - ה"חפץ חיים" זצוק"ל זיע"א)
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2011 06:23 |
|
| |
ראה אלול בא
בס"ד © כוחה של התשובה הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה מעשה באדם בשם אלעזר בן דורדיא, שהיה בעל מידות רעות ונגוע בשחיתות ובזימה, אחת מהנשים שאיתן חטא אמרה לו שהוא כבר אינו מסוגל לחזור בתשובה. לדבריה, הוא ירר לשאול תחתית, למקום כל כך ירוד, וגם אם ישוב בתשובה תשובתו לא תתקבל. דבריה הקשים עוררו אותו להרהורים נוקבים ותהיות על דרכו, ובעקבותיהם כך עשה: "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה' (ישעיה נד, י). אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה' (ישעיה נא, ו). אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה' (ישעיה כד, כג). אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: ער שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיה לד, ד): 'וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם'". (עבודה זרה יז). © אדם צריך להתנער מעצמו לתשובה הגמרא המספרת על אלעזר בן דורדיא ממשיכה ואומרת: "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא" (עבודה זרה שם). על הכתוב: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיה נב, ב). אומר בעל ה"בן איש חי" ע"ה משל: אדם קנה תרנגול והניחו בגינתו. ראה שהתרנגול מתפלש בעפר וריחם עליו על שהתלכלך. ניסה לנקותו ע"י שואב אבק, אך לא הצליח; העפר שבין הנוצות לא התנקה. מה עשה? הביא צינור של מים והחל להתיז עליו, אך העפר נדבק עוד יותד בתרנגול. ראה אותו חברו ושאלו למעשיו. כאשר השיב לו הלה שהוא מנקה תרנגול, הסביר לו חברו שכך התרנגול רק יתלכלך יותר. עוד הם מדברים הלך התרנגול והתפלש שנית בעפר. ראה זאת החבר, נתן לתרנגול מכה והוציאו מהעפר. עמד התרנגול על רגליו, ניקה עצמו, העמיד נוצותיו, התנער והוריד את כל העפר מעליו. החבר הסביר לבעל התרנגול שזו משמעות הפסוק "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" - החוטא צריך להתנער בעצמו; לא אבות העולם, לא משה, לא אהרון ולא יהושע, יעזרו לו. אין טעם לבקש טובות מאחרים. החוטא צריך להתנענע ולהזדעזע על שעשה עבירה. הדבר תלוי בו עצמו, ולא באף אחד אחד. בעל ה"בן איש חי" מוסיף ומסביר את מה שנאמר על אלעזר בן דורדיא: "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה". מדוע הניח ראשו בין ברכיו? באותו רגע חשב רבי אלעזר בן דורדיא לעצמו, שהוא כעת כתינוק במעי אמו, שראשו בין ברכיו, ואין לו כוח להרים ראש, או עזות להרים פניו. בלבו הוא פנה לבורא עולם, ואמר לו שהוא כתינוק חסר אונים. ושכעת הוא מתעורר ורוצה לחזור בתשובה שלימה. הוא קיבל על עצמו להסיר את הבגדים הצואים מעליו - מידות רעות ועבירות - ולחזור בתשובה שלימה. הוא החל לבכות עד שיצאה נשמתו, ואז יצאה בת קול ואמרה: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". © יש קונה עולמו בשעה אחת ממשיכה הגמרא לספר: "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" (שם). שואלים חכמי המוסר: מדוע בכה רבי? וכי היתה לו עגמת נפש, שהוא עובד כל כך קשה, ור' אלעזר בן דורדיא ברגע אחד מזומן לחיי העולם הבא? ומשיבים, שהבכי לא נבע מקנאה, חס ושלום, אלא מהתפעלות. רבי לימד יסוד גדול: יהודי יכול להשיג ברגע אחד עולם ומלואו אם יחזור בתשובה בלב שלם. לפיכך, אם אדם מנצל בעולם הזה כל רגע ורגע, אזי בכל רגע הוא יכול לקבל עולם הבא נוסף. אדם צריך לנצל ללימוד תורה כל רגע פנוי שיש לו. כתוב: "לֹא תַרְפֵּנִי, עַד בִּלְעִי רֻקִּי" (איוב ז, יט). כלומר: לא תתן לי רפיון אף זמן מועט, משך שיעור בליעת הרוק. העצה היעוצה לכך היא, שאדם ילמד בעל-פה פרק משנה - למשל, את הפרק הראשון של מסכת ברכות - עם הפירוש שלו, כדי שאם פעם יימצא בחדר חשוך או במקום שאין לו ספר, יחזור על פרק המשנה הזה שוב ושוב, ובלבד שלא יהיה בטל. כל רגע ורגע - חשוב. הדבר אמור גם לגבי כל מצווה ומצווה. הרמב"ם אומר: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל חשנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב... חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה" (רמב"ם, הלכות תשובה ג, ד). אדם אינו יכול לתאר לעצמו מה ערכה של מצווה אחת, ולכמה זכויות יכול להגיע ברגע! וכך אמר רבי בענין ר' אלעזר בן דורדיא: "לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן: רבי". (עבודה זרה שם). הרמב"ם מוסיף ומסביר כיצד הופך החוזר כתשובה לאהוב: "התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד... אמש היה זה מובדל מה' אלוקי ישראל... צועק ואינו נענה... ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו... והיום הוא מודבק בשכינה... צועק ונענה מיד... ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה" (הלכות תשובה פרק ז. הלכות ז-ח). © הקב"ה חפץ בחזרה בתשובה הארגונים שמחזירים בתשובה כיום, אינם עושים כפי שעשו ההרים והגבעות שדחו את ר' אלעזר בן דורדיא - וטוב שכך. אם ידחו את האדם הרוצה לחזור בתשובה - הוא ילך למוות, לאבדון, והקב"ה הרי אומר: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע... הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה" (יחזקאל יח, כג). הקב"ה לא רוצה שהאדם יישאר ברשעו, וגם אינו רוצה שהאדם יעשה כפי שעשה רבי אלעזר בן דורדיא, שבכה ומת. אין הקב"ה חפץ במיתתם של רשעים, אלא שיחזרו בתשובה ויחיו חיי תורה. זהו רצון הבורא יתברך ויתעלה. אני מברך את כולנו שנזכה לחזור בתשובה, ובזכות התשובה נזכה לגאולה קרובה, נזכה ל"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ" - לא יהיו מלחמות ומריבות, לא יהיו תאונות ומחבלים, ויתקיים בנו הכתוב: "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". ונזכה שערי יהודה וערי ירושלים יתנערו ויזרקו מעליהם כל דבר טמא, וילבשו בגדי תפארת וקדושה. ויהי רצון שנזכה לכך בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן ! (מתוך "ויאמר מרדכי" להרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א).
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2009 20:58 |
|
| |
בס"ד
עיצה בדוקה לזכיה בדין
אשריכם ישראל, שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון! על אחת כמה וכמה אנו, פה, הזוכים לקיים בכל רגע ורגע מצוות יישוב ארץ ישראל, שהיא מצוות עשה מן התורה אף בזמננו, לדעת רבינו הרמב"ן זצ"ל – הן מצוות אינספור לנו. אבל, דא עקא, הכף השניה אף היא אינה ריקה... "כל עמל האדם לפיהו", כל מצוות ומעשים טובים שהאדם מסוגל, עלולים להתקזז בעוונות הפה, הדיבורים האסורים והמאכלות האסורות, רחמנא ליצלן...
אשרי מי שיכול להעלים את שק העבירות, את תיק התביעות, ולא יחשיבו לו אלא המצוות! כמה נפלא יהיה דינו, כמה מאירה תהיה השנה הבאה לטובה!
ויש דרך, יש אפשרות: "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו"! מידה כנגד מידה: אתם מוחלים, אתם סולחים ואינכם מקפידים – אף איתכם ינהגו כך, ימחלו ויסלחו ולא יקפידו!
נמחה איפה כל שמץ הקפדה על הזולת, נמחל לאלו שפגעו בנו, נסלח לאלו שחטאו כנגדנו, נחליט בליבנו על פתיחת דף חדש בכל המריבות, וינהגו כך כלפינו, ובהתייצבנו ליום החתימה הטובה – לא יזכרו ולא יפקדו עוונותינו, והמצוות יכריעו את הכף לאורה ולשמחה!
כף המאזניים
מגיע אדם ליום הדין, ומצבו, איך לומר זאת, אינו כה מזהיר. אמנם מלא הוא מצוות כרימון, אבל הכף השניה גם היא אינה ריקה... ואז, לפני שדינו נפסק, מגיע מלאך לבן, וקורא: "המתינו! אדם זה מחנך את בניו לתורה, וכל המצוות שהבנים מקיימים נזקפות לזכותו" –
ומיד, בו במקום, נשפך אשד (מפל) של מצוות על הכף הימנית. וכל אחת – הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שהוא הבל פה שאין בו חטא, ובזכותו מתקיים העולם. ונמצא, שכאשר שלח את בנו לתלמוד תורה, יש לו חלק בקיום העולם כולו, בהגברת החסד והאורה, הטובה והברכה בעולם – ויש להחשיב אף חסד זה לזכותו!
וההורים זוכים – לא רק בנחת מהצאצאים, לא רק בחינוכם הטוב למורשת האבות, לא רק בחיבורם לשלשלת הזהב של הדורות –
אלא גם לשנה טובה ומאירה, שנת אושר וברכה, שנת אורה ושמחה!
(מתוך "מעיין המועד").
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2009 21:52 |
|
| |
בס'ד
תשובה – ניקוי יבש לנשמה
אנשים רבים מבינים לא נכון את המושג "חטא". הם טועים לחשוב שמי שחוטא הוא "אדם רע", כשלמעשה, המילה "חטא" כלל לא קשורה למעשים רעים. המילה "חטא" מופיעה בתנ"ך בהקשר של מקלע שמחטיא את המטרה. אין משהו ממש רע במקלע! ה"חטא" הוא החטאה, טעות הנגרמת עקב חוסר מיקוד, חוסר ריכוז או מיומנות מוגבלת.
את אותו עיקרון ניתן ליישם גם לגבי עצמנו. כאשר אנו נוקטים בהתנהגות הרסנית או בלתי-אחראית, אנחנו למעשה מפספסים את המטרה.
לכל אחד מאיתנו יש נשמה, חלק אלוקי ממעל, המבדיל בינינו לבין שאר הברואים. כאשר אנחנו עושים דבר אסור, אנו פשוט מחטיאים את המטרה לשמה נוצרנו. דבר זה קורה משום שה"קול" של הנשמה, הופך באופן זמני לזניח ולא משמעותי, למול "הצעקות" של גופינו הגשמי. בלבול זה מכונה בפינו "יצר הרע", שגורם לנו להאמין כי גם אנחנו בהכרח רעים. אך עלינו לזכור, כי תמצית האישיות שלנו תמיד נשארת טהורה וכל מה שנדרש מאתנו, זה רק לערוך מיקוד מחודש, כך שנחזור לקלוע אל המטרה, ולא נחטיא!
זהו רעיון התשובה. משמעותה המילולית של התשובה גזורה מהמילה "לשוב", לחזור. כאשר אנחנו "עושים תשובה", אנחנו בודקים את דרכינו, מזהים את התחומים בהם קצת איבדנו שליטה, ו"שבים" למצב המקורי של טוהר רוחני. בתהליך זה אנחנו למעשה גם "שבים" לקשר שהיה לנו עם הקב"ה לפני החטא.
תהליך התשובה כולל ארבעה שלבים:
· שלב א' – חרטה – להכיר במידת הנזק ולחוש חרטה אמיתית על כך.
· שלב ב' – עזיבת החטא – להפסיק מיד את ההתנהגות המזיקה.
· שלב ג' – וידוי – לבטא במילים את הטעות, ולבקש סליחה.
· שלב ד' – קבלה לעתיד – להתחייב ברצינות שלא לחזור על טעות החטא בעתיד.
שלב א' – חרטה
לפעמים אנחנו מנסים להצדיק את מעשינו בעזרת מגוון של תירוצים: "כולם עושים את זה". "לפחות אני לא כמו אנשים מסוימים שרוצחים וגונבים". "מי אתה בכלל שתגיד לי מה מותר ומה אסור?!"
אי אפשר להגיע לחרטה אמיתית, אם לא מצליחים להבחין בוודאות בין טוב לרע. הטבע האנושי תמיד יגרום לנו לנסות ולהצדיק את מעשינו, כשהשינויים התמידיים בערכי המוסר של החברה, אף יתמכו בניסיוננו זה.
למשל, דמיינו שגדלתם בבית שדיברו בו הרבה דברי רכילות. אם לא תכירו את הרעיון היהודי של "לשון-הרע", ולא תהיו מודעים לאופייה ההרסני של הרכילות, יתכן שלעולם לא תראו בכך דבר שלילי!
כיצד עלינו להרגיש ברגע בו זיהינו את הטעות שלנו? האם עלינו לחוש אשמים, חסרי-ערך או רעים? בהחלט לא! רגש ה"אשמה" הוא רגש שלילי המשדר "אני בן אדם רע". בניגוד לכך, ה"חרטה" היא תובנה הגורסת שמהות אישיותי נשארת חיובית, אלא שבסך הכל לא הצלחתי למלא את הפוטנציאל האמיתי שלי. או כפי שניתן לומר במונחים עליהם דיברנו בתחילת המאמר, החטאנו את המטרה (חטאנו) ועלינו לשוב (לחזור בתשובה) למצבנו המקורי של טוהר רוחני.
הרגשת החרטה היא סימן חיובי לכך שחזרנו לתקשר עם החלק האלוקי בתוכנו. המצפון שלנו לא יתן לנו לנוח עד שלא נתקן את הטעויות שלנו.
הצעד הראשון בתהליך התשובה חיוני ביותר, משום שאם האדם לא יחוש חרטה, רוב הסיכויים שהוא ימשיך בדרכיו השגויות.
שלב ב' – עזיבת החטא
בעולם התלמוד קיים הביטוי "טובל ושרץ בידו". הכוונה בביטוי זה היא לאדם הבא להיטהר וממשיך להחזיק בידו את גורם הטומאה, ובלשון הגמרא: "אדם שיש בידו עבירה, ומתוודה, ואינו חוזר בה (אינו מתחייב שלא לחזור עליה), למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ טמא בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם (שאפילו אם יטבול בכל המקוואות
שבעולם), לא עלתה (הועילה) לו טבילה. זרקו (אם זרק את השרץ המטמא) מידו, כיוון שטבל בארבעים סאה (גודלו המינימלי של מקווה טהרה), מיד עלתה לו טבילה".
האם תוכלו לדמיין בקשת סליחה ממישהו, בעוד אתם עדיין ממשיכים לחטוא? מבלי להפסיק את המעשה השגוי, גם אם נכה-על-חטא ללא סוף, לא תהיה בכך כל תועלת.
שלב ג' – וידוי ובקשת סליחה
כשאנו מודים בטעויות שלנו, נדרשת מאתנו הודאה מילולית. במחזור יום הכיפורים, יש הסבר יפה לעובדה שאמירת הוידוי היא למעשה הפעולה המשמעותית ביותר בתהליך התשובה:
"האדם הוא יצור אינטיליגנטי, יצירתי וחושב, ולכן רָצות בראשו מחשבות שונות ומשונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד בראשו למשך זמן רב. בכדי שהמחשבות שלו יאריכו חיים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה.
זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל קשה מאד לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו נוהגים להמציא תירוצים עבור עצמינו. אנחנו מסרבים להודות באמת, ומעבירים את האשמה למישהו או משהו אחר. אנו מכחישים את המובן מאליו, ומצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח בכוח רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: 'חטאתי', ביצע בכך מעשה גדול ומשמעותי."
התורה דורשת מאתנו להיות מלאי ענווה וחרטה בזמן שאנחנו מבקשים סליחה. עמדה זו חיונית בכדי לאפשר ל"קורבן" שנפגע מאתנו להחלים.
האם קרה לכם שמישהו התנצל בפניכם אך ידעתם שההתנצלות לא הגיעה מהלב? זה לא מספיק רק למלמל את המילה "סליחה".
אפילו בתי המשפט מאמצים כעת את העיקרון הזה; ישנם שופטים הדורשים מהעבריינים להביע חרטה ולהתנצל באופן רשמי בפני הקורבנות שלהם, כתנאי לכך שבית המשפט ישקול לקצר את גזר דינם.
שלב ד' – קבלה לעתיד שלא לחזור שוב על הטעות
ביום הכיפורים אנחנו מתפללים שתי תפילות ("אשמנו" ו"על חטא") שמכילות רשימה מפורטת של חטאים.
למעשה, כשעוברים על הרשימות הללו, מגלים שהחטאים שהן מזכירות מכסים את כל תחומי החיים האפשריים!
הדבר מעורר את השאלה: האם על-ידי התפילות הללו, אנחנו בעצם מתחייבים שלא לחטוא שוב בעתיד? האם הדבר מציאותי?
דמיינו לעצמכם ילד קטן שעושה את צעדיו הראשונים מול הוריו הגאים. הוא קם על רגליו, מתקדם כמה צעדים, ונופל היישר על פניו. ההורים שלו מוחאים לו כפיים בשמחה ובהתרגשות. אך אם ננתח את האירוע הזה, האם לא מן הראוי שההורים יהיו מאוכזבים? הרי הילד שלהם נפל, ולא הצליח ללכת כמו שצריך!
התשובה מובנת מאליה. ההורים לא שופטים את הילד בהתבסס על הליכתו או נפילתו, אלא על עצם העובדה שהילד העיז לקחת כמה צעדים בכיוון הנכון.
כך גם הקב"ה. אנחנו לא מתחרים באף אחד חוץ מבעצמנו, ומה אכפת לקב"ה האם אנחנו משקיעים מאמץ אמיתי בהתקדמות בכיוון הנכון. הקב"ה לא מבקש מאתנו להשתנות בתחום שאנו עדיין לא מסוגלים להשתנות בו. אנחנו מצווים להיות בני אדם, לא מלאכים.
הכוונה היא שנתחייב ברצינות גמורה לשנות את דרכינו, ולהתקדם בקצב הנכון ובזמן הנכון.
אין צורך שיהיו לאדם את כל התשובות כאן ועכשיו.
המפתח לתשובה הוא ההתחייבות להשתנות.
היה ערני לסיטואציות בהן אתה נוטה למעוד, ושמור מרחק בטוח מהן. התורה מבטיחה לנו שאם נהיה חזקים בהחלטותינו, הקב"ה גם יסייע לנו. אין דבר העומד בפני הרצון. וכפי שהגמרא אומרת:
"בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו"…
(מאת הרב שרגא סימונס שליט'א – "אש התורה'').
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2009 07:10 |
|
| |
בס'ד
סליחה
אלוקים יודע שאף אחד מאיתנו לא מושלם. לא הגיע הזמן שגם אנחנו נבין זאת?
אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודת ציון חשובה מאוד על לוח השנה. ראש השנה מתקרב במהירות, ואלה הימים בהם אנחנו בוחנים את התנהגותנו ומבקשים מחילה מאלוקים. חכמינו מלמדים אותנו שביכולתנו לאמץ אסטרטגיה שתקרב אותנו אל המחילה בה אנחנו כל כך חפצים - וזוהי היכולת לסלוח לזולת. כשאנחנו מגלים נכונות ויכולת למחול לאחרים על פגיעותיהם בנו, אנחנו "מעצבים" במידת מה את הדרך בה היינו רוצים שאלוקים יתייחס אלינו.
אף אחד מאיתנו אינו מושלם ואנחנו צריכים לזכור את זה. במיוחד כשנראה שכל מיני דברים שוליים מטרידים אותנו הרבה יותר ממה שהיו אמורים. למעשה, אלה בדיוק הנקודות בהן כדאי שנתחיל לתרגל את עניין הסליחה.
כמה דוגמאות:
ü חנייה על שני מקומות
מפריע לכם שכשאתם מאחרים למישהו או משהו ומחפשים נואשות אחר מקום חנייה נדיר ויקר מציאות, אתם מגלים שמישהו החנה את הרכב בדיוק מתמטי מדהים כך שיתפוס שני מקומות חניה?
אתם לא לבד. זה מתסכל. אבל במקום ללבות את הכעס הפנימי, נסו להרגיע את עצמכם. המזיק לא התכוון לעשות כל רע. הוא בוודאי לא שם לב למה שהוא עושה. אולי אפילו הייתה לו באותה השעה סיבה שאילצה אותו לחנות בצורה שכזו.
בכל אופן, נסו לסלוח.
ü משאבת קולה
אתמול היה לי בכיס כסף מזומן וחשבתי שזאת הזדמנות מצוינת למלא דלק. נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה וחיכיתי שהנהג שמילא את הדלק במשאבה שלפניי יסיים את ענייניו, כדי שאני אוכל להתחיל. ואז ראיתי שהוא בכלל לא במכונית, ושמשאבת הדלק כבר הפסיקה לעבוד. יכולתי להרגיש איך הכעס מתחיל לתפוח בתוכי.
"הוא רוצה לשתות קולה, ואני צריך לחכות?? אני עסוק!"
כמה שניות אחר כך, גבר מבוגר מכובד ואדיב יצא בצעדים מדדים מהחנות הסמוכה.
"אני כל כך מצטער", הוא התנצל. "הייתי חייב כוס קפה. כמעט נרדמתי על ההגה ו..."
הוא לא היה צריך לגמור. הכעס שלי הפך לאמפתיה. החזקתי לו את הקפה כשהוא פתח את דלת המכונית.
"שמור על ערנות", התריתי בו.
ü שיחת ועידה
אני עומד בבנק, עסוק בענייניי, ומאחוריי עומדת אישה שכפי הנראה רוצה להעסיק אותי גם בעניינים שלה. ניחשתם, היא דיברה בנייד בקול רם. על פניו זה נראה לי בוטה, אולי גם בעיניכם.
האם אני צריך לדעת כמה כסף הייתם יכולים להרוויח אילו הייתם מוכרים את המניות? האם אני חייב להקשיב לתלונות על כך שהבת הבכורה מתאפרת בצורה כבדה מדי? ותאמינו לי שלא מעניין אותי כמה עלה לכם הדג המלוח בחנות שבפינה.
וכך עמדתי בבנק וחשבתי על כל מיני דרכים נעימות (ולא כל כך נעימות) ללמד את הגברת ההיא שיעור בסיסי ומובן באתיקה. אבל למזלי, לפני שפתחתי בהרצאה המבריקה שלי, שמתי לב לתוכן השיחה שהיא למעשה ניהלה. אמנם מהאזנה רק לחלק אחד של השיחה חסרו לי עדיין פרטים רבים, אבל נשמע שהיא באמצע שיחה עם סוכן נסיעות, כשהיא מנסה להתארגן לנסיעה ללוויה של דודה שלה, שתתקיים מחר בבוקר. כפי הנראה אפשרויות הטיסה היו בודדות ויקרות, וגם הזמן היווה גורם חשוב, ואז שמתי לב שהיא מתייפחת.
גנזתי מייד את נאומי המרשים.
ü תפילה אישית
אפילו אלה שבקושי נכנסים לבית הכנסת במשך השנה, מוצאים את עצמם יושבים שם בראש השנה ויום כיפור. התפילות הן הזדמנות מקודשת ובמידת מה פרדוכסלית. מצד אחד אנחנו מדברים אל אלוקים באופן אישי ועמוק, ויחד עם זאת מדובר במאמץ חברתי משותף.
כל אחד מאיתנו מתפלל בסגנון האישי שלו/שלה. חלק מתנודדים, אחרים עומדים זקופים ואחרים יושבים. יש כאלה שעוצמים עיניים, אחרים קוראים בזהירות כל מילה מהמחזור תוך שהם עוקבים באצבעותיהם, ויש כאלה שיותר מכוונים מאשר אומרים.
כמו רוב האנשים, אני מתרכז הכי טוב כשאני מתפלל בקול שקט – כזה ששכני לתפילה לא יוכל לשמוע. אבל יש כאלה שמעדיפים לשמוע את תפילותיהם - הם מתפללים בקול, וללא ספק זה עוזר להם להתרכז טוב יותר ולהתחבר למילות התפילה.
שיהיה ברור, אותי זה משגע. הרבה פעמים אני מתכנן את הדרשה שאמסור בנושא רגישות לזולת, הסחת דעתי מהתפילה וכולי. אבל היום ניסיתי משהו חדש. עברתי מקום.
לכאורה, נראה לי שלא הייתי חייב לעשות את זה. אולי באמת מי שיושב לידי אמור להתחשב קצת יותר בסביבתו. אבל סתם להישאר תקוע ולהתעצבן, באמת לא מקדם אותי לשום מקום ונראה לי שגם הדרשה שרציתי למסור לא הייתה מובילה אותי לשום מקום, משום שקשה לשנות הרגלים. אז נראה לי שעשיתי את הצעד הנכון – פשוטו כמשמעו.
ü לא להתחמם
8:10 בבוקר. אתה ממהר לעבודה. 5 דקות לפני היציאה אתה ניגש לארון המטבח וחוטף קופסת דגני בוקר. אתה מוצא בקלות קערית וכף, אבל איפה החלב?
אתה בודק כל מדף במקרר, מחטט סביב שאריות הפשטידה מאתמול, בקבוק תועה של קטשופ ומשהו שדומה לענבים, אבל לא חלב!
אתה פונה אל השולחן ומוצא אותו שם – פתוח, בודד ופושר. אין בעולם הרבה דברים גרועים יותר מחלב פושר. איזשהו _______ (מלא את החסר – בן זוג, ילד, אח, חבר לחדר) אהוב ושכחן מיהר גם הוא לפני 40 דקות, ולא החזיר את החלב למקומו הראוי.
אתה לוקח בדכדוך את התיק, את ארוחת הצהריים וחטיף גרנולה, ומדשדש בכבדות החוצה למסע ארוך ורעב למשרד. אוף, כמה מתוקות יכלו להיות טבעות הפירות האלה...
וכשאתה ממהר לצאת, גם אתה שוכח להכניס את החלב למקרר.
רואים, קורה שאנשים טועים. הם שוכחים. דעתם מוסחת. הם מועדים. יודעים מה? כן, גם אתם צריכים להחזיר את החלב למקום.
אבל בפעם הבאה, במקום לשקוע בכעס צדקני נסו לחשוב בזהירות. אלה שסביבכם יהיו טובים יותר, ואתם תהיו טובים יותר.
חוסר שלמות הוא חיסרון אנושי רווח, וה' מבין את זה.
שנה חדשה מתקרבת ובאה עלינו, וזה הזמן להראות לו שגם אנחנו מנסים להבין זאת.
(מאת הרב יעקב סלומון שליט'א – "אש התורה")
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 22:26 |
|
| |
(נתקבל במייל מחבר יקר הי"ו)
בס"ד
~ ארץ חפץ ~
"בני ישראל נקראו "ארץ חפץ", שיש בהם כמה חפצים יקרים באהבת ה' יתברך ויראתו ומדות טובות, ואין דבר גילוי המידות הטובות תלוי אלא במעורר.
דבר ברור הוא, אשר בכל חלקי האדמה נמצאים מעיינות מים חיים, וההבדל הוא רק בקירוב וריחוק, ואם-כן הלא הכול תלוי בחופר ובכוח סבלנותו ומתינותו.
וכיון שהרצון הוא הכוח העליון הגוזר ומפקד על כל הכוחות, ומכריחם לעשות ולפעול כפי הפקודות שלו, אם כן אפוא, עיקר העבודה הוא לעורר את הרצון לפעול ולעשות, הן בעצמו והן בזולתו."
ובחודש אלול, עם הארת י"ג מידות הרחמים, וכשהמלך יוצא אלינו, אל השדה, אל המקום בו אנחנו נמצאים, ישנה נתינת כוח, לעורר את הרצון ולעשות את עבודת החפירה, לגילוי המעיינות!
שתהיה שבת שלום, שבת של גילוי הרצון הפנימי וכוחות הנפש!
(מתוך "היום יום" / הרבי מליובאוויטש זצ"ל)
קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו ב א מ ת ! ! !
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2009 21:08 |
|
| |
בס'ד
תשובה אמיתית
לעקור את המעשים הרעים מהשורש. 
אני מוכנה לתת צדקה לכל מי שמבקש, אבל אני לא מוכנה שירמו אותי. משום כך התחילה אזעקת ה"אל תחשבו שאפשר לעבוד עליי" לצפור בקול רם, כשנערה אחת התקרבה לעבר השולחן שלנו, בבית הקפה בו ישבנו בחוץ, ערב קיץ אחד השנה.
˜ טרף קל
בעלי ואני סעדנו עם עוד זוג, קרובים רחוקים מאמריקה. הנערה לבשה מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת בטן, ועגילים ורודים, שאורכם הגיע בוודאי ל-15 ס"מ, השתלשלו מאוזניה. היא הייתה מאופרת בכבדות ושערה היה צבוע בפסים סגולים. היא הייתה כבת 16, להערכתי. היא מלמלה משהו על כך שהיא משתייכת לבני עקיבא, ואוספת תרומות למען ילדים מעוטי יכולת, והציגה ביד רופסת את פנקס התרומות שלה.
אולי אני לפעמים מחמיצה דקויות תרבותיות, שמאפשרות לאנשים לרמות אותי, אבל הפעם זה היה שונה. הכרתי המון נערות מבני עקיבא, והן לא התלבשו כך. למעשה, בפעילויות של התנועה הן לובשות תלבושת אחידה, שכוללת חולצה לבנה, חצאית כחולה ומטפחת כחולה לצוואר. מכיוון שדיברנו אנגלית, היא חשבה בוודאי שאנחנו תיירים, ומשום כך, טרף קל. "איפה התלבושת שלך?" חקרתי אותה בעברית.
הנערה משכה בכתפיה.
"מאיזה סניף של בני עקיבא את?" הקשיתי.
"שכונה", היא ענתה בביטחון. זוהי שכונה עניה בירושלים, מלאה נרקומנים, כך שמעתי.
לקחתי את פנקס הקבלות לידיי ובחנתי אותו. השם "בני עקיבא" ומשהו על ילדים מעוטי יכולת היה מודפס שם בעברית, לצד המספר 5 ש"ח. פניתי לבעלי ולחברינו לשולחן ושאלתי באנגלית: "שנאמין לה שהיא באמת מבני עקיבא?"
"תחליטי את", הם אמרו לי.
התורה מתריעה בפנינו שלא לסגור את לבבנו או את ידינו בפני הנזקקים, ודורשת שניתן סכום מינימלי מסוים (המספיק לקניית איזשהו מזון) לכל אדם שמבקש נדבה מאתנו. אך אם אדם מגייס כספים לארגון, אנו יכולים לסרב לו.
בחנתי את הנערה בדקדקנות, כשאני מתחבטת ביני לביני: "ומה אם היא מקבצת את הכסף לעצמה? אם היא אכן מתגוררת באותה שכונה היא בעצמה ילדה מעוטת יכולת. אבל מה אם היא משתמשת בכסף לקניית סמים או אלכוהול? במקרה כזה, אתרום להידרדרותה. או, במקרה אחר, מה אם היא מעבירה את הכסף לחברᤞ הנרקומן? " המחשבות דהרו במוחי בעוד הנערה עומדת ליד השולחן בהבעה משועממת.
חוסר האמון שלי הכריע את הכף. הושטתי לה את פנקס הקבלות ואמרתי: "אני מצטערת. אני לא מאמינה שאת מבני עקיבא".
היא משכה בכתפיה והלכה. בהמשך הארוחה, הציקו לי מחשבות שניות. ומה אם משפחתה נזקקה לכסף בשביל שכר דירה או מזון?
לאחר שנפרדנו מקרובינו, החלטנו בעלי ואני ללכת הביתה ברגל. בדרך נתקלנו בשתי נערות לבושות בתלבושת בני עקיבא. אחת מהם ניגשה אלינו והכריזה שהיא מתרימה כספים למען ילדים מעוטי יכולת. היא הראתה לנו את פנקס הקבלות, בדיוק כמו זה של הנערה שפגשנו קודם לכן.
החוורתי. אם כך, נערות בני עקיבא אכן מתרימות הערב. "מאיזה סניף את?" שאלתי?
"שכונה", היא ענתה.
"ילדה שטענה שהיא מהסניף שלכם ניגשה אלינו בעיר", אמרתי להן בבהילות, "אבל היא לא לבשה את התלבושת של בני עקיבא".
שתי הנערות הנידו בראשן בידענות. "אנחנו אמורות ללבוש את התלבושת בכל הפעילויות של בני עקיבא, אבל רוב הילדים לא עושים את זה. בעצם, רוב הילדים בסניף שלנו אפילו לא באים ממשפחות דתיות. בני עקיבא התחילו לפעול בשכונה שלנו בתור... אפשר לקרוא לזה... שיקום".
לבי נפל בקרבי. "אוי, לא", חשבתי לעצמי. "פישלתי בגדול. לא רק שהיא אמרה את האמת, אלא שהיא ניסתה לעשות מעשה טוב ואני לא האמנתי לה". הרגשתי כאילו הפלתי אגרטל קריסטל שביר מהשולחן, וכעת אני עומדת נבוכה מול השברים.
בעלי הוציא מכיסו חמישה שקלים ונתן אותם לנערות. משהמשכנו בדרכנו, שאלתי אותו, מדוכדכת, "מה אני אעשה עכשיו?"
"תשובה", הוא ענה.
˜ חזרה בתשובה
תשובה או חזרה בתשובה, היא מתנתו הנפלאה והעל-טבעית של ה' לאנושות. באמצעותה ה' מעניק לנו, האדונים הגאים של ההווה והעתיד, מפתחות לעבר. באמצעות ביצוע צעדי התשובה, יכולים בני אדם לתקן את הנזק שעשו. הם יכולים לאחות מחדש את אגרטל הבדולח שנשבר, כך שיהיה כפי שהיה במצבו המקורי, או אף טוב יותר.
תשובה על חטאים שבינינו לבין ה' כרוכה בשלושה שלבים: הודאה בעבירה, חרטה והחלטה שלא לחזור על החטא בעתיד. בתהליך התשובה על חטאים שבין אדם לחברו, ישנם שני שלבים נוספים: בקשת סליחה ופיצוי.
באותו רגע, ברחוב הירושלמי, קלטתי כמה קשיים מציבים בפניי שני שלבים נוספים אלה. על מנת לבקש סליחה מהנערה, יהיה עליי למצוא אותה, ואני לא ידעתי אפילו את שמה. ועל מנת לפצות אותה, לתקן את המעוות, יהיה עליי לתת לה באופן אישי את חמשת השקלים, כלומר, להיכנס לתוככי אותה שכונה.
בדרכי הביתה, חשבתי כיצד אעשה זאת מבחינה טכנית. בסופו של דבר הסתבר, שהבחינה הטכנית, גם אם הייתה בעייתית, היוותה את החלק הקל ביותר בתהליך התשובה שלי.
˜ תשובה חמקנית
ברגע שהגעתי הביתה, הלכתי אל בתה של שכנתי, נטע, רכזת בבני עקיבא. היא הכירה את רכזת הסניף של אותה שכונה והייתה מוכנה להתקשר אליה ולהסביר לה את המצב.
כשנטע תיארה את העגילים הורודים הארוכים, ידעה מיד מירי, רכזת השכונה, במי מדובר. שמה היה דפנה ויכולתי לפגוש אותה ביום שלישי הבא, בפגישת בני עקיבא. מירי נתנה לנטע את כתובת מקום המפגש, מקלט ברחוב שאת שמו מעולם לא שמעתי.
כל אותו שבוע העברתי בחרדה, מכך שאצטרך להסתובב ברחובות השכונה בחשכה, בחיפוש אחר אותו מקלט. כשהגעתי לשם לבסוף, התברר שכל מאמציי היו לשווא. דפנה לא הגיעה לפגישה.
ביום שלישי שלאחר מכן, הייתי צריכה להיות נוכחת בחתונה. ביום שלישי שלאחריו, הסלולארי של מירי היה מנותק.
התחלתי להתייאש. שלב הפיצוי דרש הענקת תרומה למען המטרה שדפנה התרימה עבורה, אך מבצע ההתרמה לא יתקיים לנצח. היה עליי להגיע לדפנה לפני שיהיה מאוחר מדי.
˜ עמוק יותר
מאחר והתשובה חמקה ממני, ישבתי וחשבתי היכן אני טועה. אולי אני שטחית מדי בגישתי? ועל מה בדיוק עליי לחזור בתשובה? על ארסיותי? על חוסר האמון שלי? על ספקנותי?
התקשרתי למורתי, הרבנית ציפורה הלר, כדי לדון בעניין. היא הסבירה לי שהחטא שלי אינו בסירובי לתרום, כי אם בכך שאמרתי לנערה שאינני מאמינה לה. בעשותי כך, העלבתי אותה. הפיצוי על כך דורש שאשקם את דימויה העצמי, במידה שפגעתי בו. החלטנו, שכדי לבקש את סליחתה, עליי ללכת לביתה. מחווה כזאת מצדו של מבוגר, הנה ליטוף לאגו של מתבגר.
מדי יום ניסיתי להתקשר למירי כדי לקבל את כתובתה של דפנה, אך הסלולארי של מירי לא היה זמין. לבסוף, ביום שלישי שלאחר מכן, הצלחתי להשיג אותה.
מירי הודיעה לי, שאותו יום היה יום ההתרמה האחרון. הילדים שאספו 200 ש"ח יזכו לנסוע ל"סופרלנד", פארק השעשועים הגדול ביותר בארץ. לא, דפנה לא התרימה מספיק. חסרו לה 70 ש"ח וספר הקבלות אבד לה, כך שלא הייתה יכולה להתרים עוד. זרים לא יתנו לה כסף ללא קבלות, ומסתבר שלמשפחתה אין יכולת לתרום 70 ש"ח.
הוכיתי בתדהמה. איזו השגחה! אני יכולה להעניק לה תרומה של 70 ₪. ומי יודע? אולי כל הדרמה הזאת התרחשה, כדי שדפנה לא תישאר בבית כשכל השאר ייסעו ל"סופרלנד"? אין דרך טובה מזו להעצים את דימויה העצמי, מאשר להעניק לה את הסיפוק שבגיוס המִכסַה ההולמת והימנותה על מקבלי הפרס!
מירי נתנה לי את מספר הסלולארי של דפנה. התקשרתי לדפנה מייד. כן, היא זכרה אותי, האישה מבית הקפה, שלא האמינה שהיא מבני עקיבא. אמרתי לה שרציתי לבוא לשכונה אותו אחר צהריים, לבקש את סליחתה ולתרום 70 ש"ח. הייתה שתיקה מעברו השני של הקו. בסוף היא אמרה שזה בסדר.
אמרתי לה שאני לא חושבת שאוכל למצוא את ביתה. הסכמנו להיפגש, לחילופין, בכביש הראשי שגבל בשכונה. נשמתי לרווחה. התשובה שלי כמעט הושלמה, ודפנה תקבל ממני יותר משהייתה מקבלת, לו תרמתי לה 5 ש"ח בבית הקפה. האגרטל המתוקן היה טוב יותר מהשבור. תשובה אמיתית!
זה מה שחשבתי, בכל אופן.
˜ עוד יותר עמוק
בדרך לפגישה, צלצל הסלולארי שלי. זו הייתה דפנה. היא סיפרה לאמה את הסיפור, ואמה רצתה לפגוש אותי. אמה רצתה שאבוא לביתן, והיה לה מה להגיד לי. כמו תלמיד שעומד בפני השלכתו מבית הספר, נוכחתי לדעת שבמקרה הזה, החזרה בתשובה קשה הרבה יותר משתיארתי לעצמי.
אספתי את דפנה בכביש הראשי, והיא הנחתה אותי לביתה, דרך הרחובות הצרים בפאתי השכונה. אמה ישבה על הכורסה וצפתה בטלוויזיה כשנכנסנו. היא לא קמה לקבל את פניי.
היא סיפרה לי, שהיא מנקה בתים למחייתה ושבעלה סבל בחנות ירקות, שהם מתפרנסים בכבוד, ושאני לא יותר טובה מהם, אפילו במיל.
ואז היא החוותה בידיה כלפי דפנה, שישבה על הכורסה השניה. בלי איפור ותכשיטים, היא נראתה בגילה האמיתי, שהיה כמסתבר, 14. "הילדים שלי הם לא מלאכים" הטיפה לי אמה, "אבל הם לא משקרים".
במקום להתגונן בפני האשמותיה של אמה, הקשבתי לה, הקשבה אמיתית. ואז התחוור לי, שהתשובה שלי צריכה להיות עמוקה הרבה יותר משדמיינתי. מאחורי כל מעשה כושל, ישנה תכונה כושלת. אמה של דפנה האשימה אותי בהתנשאות. וזוהי האמת, התברר לי לתדהמתי.
הייתה זו יוהרתי שגרמה לי לשפוט את דפנה באופן שלילי. חשבתי על נעוריי שלי, בשנות השישים. הייתי התלמידה מספר אחת בכיתה וזלזלתי בנערות מחומצנות השיער, שבקושי קיבלו ציון "עובר". נערות שחשבו (אם חשבו בכלל), שהמטרה בחיים היא להיות יפה. פסלתי את דפנה, כנחותה מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, בדיוק כשם שפסלתי אותן.
אמה של דפנה ראתה זאת. כשסיימה לנזוף בי (נזיפה שנמשכה 15 דקות), הודיתי בצדקתה והתנצלתי על העלבון שהעלבתי אותה בפני משפחתה. בתהליך תיקון האגרטל, היה עליי להדביק את השברים בעצמי.
˜ עריכת חשבון נפש
התקופה שלפני יום כיפור היא הזמן לחזרה בתשובה. בימים אלה, אמור כל יהודי להגות בשנה שחלפה, לזהות את המעשים הרעים שעשה כנגד ה' או כנגד חבריו, ולעבור את שלבי התשובה. אך לעתים קרובות מדי, חושפת התבוננות כנה את העובדה, שלמרות ההחלטות הנחושות ביותר להשתנות, חטאי השנה שחלפה מתעקשים להידמות לחטאי השנה שקדמה לה. הרב מסלונים כתב, שאם תהליך התשובה מתמקד במעשים בלבד, ולא במניעים, אזי דומה הדבר לכיסוח עשבים שוטים ולא לעקירתם.
בעודי "מתקנת" את האגרטל השבור, היה עליי לשאול את עצמי: מהן התכונות באישיותי שגרמו לי להפיל אותו? גמלוניות? צעקנות? קלות ראש ברכושם של אחרים? אם לא אזהה את הכשלים באישיותי ואתקן אותם, אזי, במוקדם או במאוחר, יתנפצו אגרטלים נוספים על רצפת חיי.
מורתי, ציפורה הלר, בהתבססה על מקורות יהודיים מרכזיים, ממליצה על שיטה, שבאמצעותה נוכל לצלול אל עמקי אישיותנו ולעקוב אחר מקור מעשינו הכושלים. שיטה זו, אותה היא מכנה "חשבון הנפש של החיים", היא הצעד הראשון לקראת שינוי כולל.
חלקו את חייכם לתקופות מרכזיות כמו: "ילדות", "תיכון", "אוניברסיטה" וכו'. ענו על השאלות הבאות, בהתייחס לכל אחת מהתקופות:
1. מהם האירועים המרכזיים בתקופה זו של חיי?
2. כיצד הגבתי לכל אחד מאותם אירועים?
3. מנקודת המבט הנוכחית שלי, אלו מבחירותיי קירבו אותי למקום בו אני נמצאת כיום?
4. אלו תכונות באישיותי מניעות אותי לעשיית מעשים טובים?
5. אלו תכונות באישיותי מניעות אותי לעשיית מעשים רעים?
כשתסקרו את התקופות השונות בחייכם, תוכלו לראות דפוס של תכונות חיוביות ושליליות. כיון שאתם רוצים לעבוד על התכונות הטעונות שיפור, עם סיום השאלון, בחנו את תשובותיכם לשאלה האחרונה. אתם צפויים למצוא תשובות דומות והיבטים שונים, של אותה תכונה. כך למשל, יתכן שתוכלו למצוא ברשימתכם:
· גאווה.
· תחושה שאני תמיד צודקת ושכל מי שאינו לצדי טועה.
· תחושת עליונות אינטלקטואלית.
· העדר לגיטימציה לצרכים או להשקפות של הזולת.
· יוהרה.
תמצתו את כל התשובות הדומות לתכונה אחת כמו "יוהרה". כשתסיימו, יהיו בידכם לא יותר מחמש תכונות עיקריות. אלו הן האשֵמות במעשיכם הרעים, הפוגעניים ובהרס העצמי שלכם. בחרו אחת מהן וחזרו עליה בתשובה לפני יום כיפור.
בכל שיטה בה אתם עובדים על שיפור עצמי, עליכם לזכור:
· ערכו תוכנית פעולה מעשית, המבוססת על נקיטת צעדים קטנים מאוד.
· עקבו אחר התקדמותכם.
· תנו לעצמכם פרסים על התקדמותכם.
· התחייבו לעבוד על תכונה זו במשך שנה לפחות.
על פי הגאון מוילנה, באנו לעולם הזה בכדי לתקן את הפגמים באישיותנו, לא פחות. דבק משובח לא מספיק כדי לחזור בתשובה. כדי לעשות זאת כראוי, יש צורך באת חפירה.
(מאת שרה יוכבד ריגלר תח' Aish.co.il)
 מוקדש לעילוי נשמת מלכה בת סלמה ז"ל ת. נ. צ. ב. ה
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2009 21:05 |
|
| |
יערה ומרדכי
בס"ד
ברוכים תהיו. 
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2009 07:56 |
|
| |
תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 24/08/2009 7:52:38
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2009 21:59 |
|
| |
בס"ד
נשומההההה !!!
תקעתי היום בשופר !!!! 
אמרתי "סליחות"....
והשמחה מתחילה לגאות....
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2009 21:47 |
|
| |
בס"ד
איך לזכות בשנה טובה
שלושה שבועות לפני ראש השנה, יום הדין, בו תלויים חיינו. בו תלויים חיי בני משפחתנו. אושרנו, פרנסתנו, בריאותנו, שמחתנו, מאורעותינו. ה כ ל. יש לחפש עיצות לזכיה בדין. עיצות קלות ובטוחות, שיסללו את הדרך לחיים, לאושר, לטובה ולברכה.
עיצה אחת היא תקיעת השופר, אך כיצד היא פועלת, איך ממתיקה היא את הדין ומבטלת קיטרוגים? – חז"ל גילו לנו את הסוד: "שופר, כיוון דלזיכרון קאתי, כלפנים דמי". וביאורו:
תקיעת השופר היא כקריאת התוועדות בינינו לבורא עולם, ובהתוועדות זו – כאילו ניצבים אנו "בפנים", בקודש הקודשים, בשיא ההתעלות של הכהן הגדול ביום הכיפורים. מובן שזה מצב כה נעלה ומרומם, מקודש ומרטיט, שנמשך בו עלינו חסד עליון וה' נוטה אלינו כנהר שלום, טובה וברכה, חיים, חן וחסד ורחמים.
אך תנאי יש בדבר, הגבלה אחת: אי אפשר לקפוץ מן החולין – לקודש הקודשים! גם הכהן הגדול זקוק היה לימי התבודדות, וכל העולה לבית המקדש נדרש להטהר בטבילה, והעפיל בהדרגה בסידרת התעלויות: מהעיר להר-הבית, מהר הבית לחיל, משם לעזרה, משם לעזרת כהנים, לאולם, להיכל... ואכן, זה תפקידו של חודש אלול, חודש הכנה, ימי הסליחות, התעלות ורוממות.
אבל מה דינו של הכהן הגדול בכבודו ובעצמו, שיסתגר שבעה ימים בהר הבית, ויזו עליו בכל יום אפר פרה – וביום השביעי יצא וירד העירה, לשוק?...
מעשה שהיה הוא: פעם, ביום הכיפורים, ירד הכהן הגדול לרחוב, החליף דברים עם ערבי אחד, ונטמא, ולא יכול היה לעבוד את עבודת היום! את הכל קטע, הכל איבד, הפסיד הכל במחי יד!
ולעניינינו: גם אם יתעלה אדם בכל ימות השבוע – וכמה רחוקים אנו מכך – אם בסוף השבוע יכניס לביתו את העיתונות הקלוקלת, המשחיתה, המסכמת עבורו את כל הזוהמה בצבעים חיים, מקבץ של פשע ואלימות ושחיתות וניוון, גירוי יצרים ותמונות שחץ, הלוא בכך טובל הוא בזוהמה, מבוסס ברפש.
שהרי "במקום שהאדם חושב – שם הוא", עיתונות זו סוחפת אותו למחוזות רחוקים כל כך מקדושה וטהרה, מאלול וראש השנה, ממחזור ושופר! ואיך יוכל להתנתק ולבוא לקודש הקודשים להיוועד עם בורא עולם, ואיך יוכל לזכות בשנה טובה?
הלוא נראה שבפרשתינו (כי תצא) נצטווינו למהר ולקבור מי שנהרג בעוון קיללת ה' ועבודה זרה. ופירש בספר "החינוך", שאם ישהו מלקברו ויראוהו – ויראו עונשו! – אבל יזכרו במעשיו, וכבר הפסידו! כי הירהרו בעבירה שנעשתה! אם כן, מה נאמר בוקרא ושומע ורואה ים של פשע ואלימות ופריצות, זוועות ורפש?! לא, לא זו הדרך להתכונן ליום הדין, לתקיעת השופר, לכתיבה וחתימה טובה!
הדבר הראשון, הבסיסי, הוא ההתנתקות מהתקשורת הקלוקלת – לפחות בחודש זה, כדי לזכות בשנה טובה!
(מתוך "מעיין השבוע").
כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר בַּקָּשׁוֹת וּסְלִיחוֹת בְּהִתְעוֹרְרוּת בְּלֵב נִשְׁבָּר, אָז חֲבֵרוֹ מִתְעוֹרֵר מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן, וּמַתְחִיל גַּם כֵּן לוֹמַר בַּקָּשׁוֹת בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב
(ר' נחמן מברסלב זצוק"ל)
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2009 11:40 |
|
| |
בס"ד
הוי דן את כל האדם לכף זכות
הגמ' במסכת שבת מספרת כמה סיפורים בענין החובה לדון לכף זכות גם במצבים קיצוניים:
תנו רבנן הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני, אמר לו אין לי מעות, אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי, תן לי קרקע, אין לי, תן לי בהמה, אין לי, תן לי כרים וכסתות, אין לי, הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני, אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני, אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני, אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני, אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר ליה העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו, למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר (להן) [להם] בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני, אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות. תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרו מי ילך אמר להם רבי יהושע אני אלך. הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר להם בשעה שחלצתי תפילין, במה חשדתוני, אמרנו כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. בשעה שנעלתי במה חשדתוני, אמרנו שמא דבר מלכות יש בינו לבינה. בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרנו שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי. אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות.
עלינו ללמוד כיצד מסגלים הסתכלות על המציאות בעין טובה.
ראשית, יש להפריד בין המישור המעשי למישור המחשבתי. במישור המעשי על האדם לנסות לתקן את הטעון תיקון ולא לדון לכף זכות במקרה שניתן לשנות. אדם שחייבים לו כסף, למשל, והוא יכול להוציאו בבי"ד, מחויב לעשות זאת. אם ביכולתנו לתקן - עלינו לתקן. אם אינו יכול לתבוע את שלו (ונראה שבמקרה כזה עוסקת הגמ'), עליו להתרומם מעל המישור המעשי אל המישור המחשבתי. במישור המחשבת ישנם פנים שונים. "תורה ניתנה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור", "תלמידו של ר' מאיר היה מטהר את השרץ בק"ן טעמים". מובן שמהבחינה המעשית-הלכתית השרץ הוא טמא, אך במישור המחשבתי עלינו למצוא נקודות טהורות גם בשרץ. ההסתכלות המחשבתית של האדם דורשת מאיתנו התבוננות בצד החיובי, למרות שכאשר יש שלילה עלינו לתקן, להוכיח ולפעול, בצד המעשי, בדרכים האפשריות לתיקון.
מובא בשם הבעש"ט, שאין אדם רואה בחבירו רע אלא אם כן יש בו רע. אדם שרואה מעשה, שניתן לפרשו לכמה כיוונים, אם הוא מפרשו לכיוון השלילי הרי זה משום שיש בו שלילה, והוא היה ניגש למעשה זה מצידו השלילי.
הרמח"ל מעמיק את המבט ואומר, כי נשמתנו האינסופית כוללת בקרבה את כל המציאות, וכן כל מה שאנו רואים כבר קיים בעצם בנשמתנו, והראיה מגדירה את המציאות על פי מה שכבר קיים בנו. בצורה בולט ניתן להבחין בכך בכף זכות. אדם הרואה מעשים שנעשים רואה בכך השתקפות של עצמו ואם הוא רואה שלילה הרי זה משום שגם בו קיים פן שלילי הבא כרגע לידיד ביטוי. אדם שאין בו כל רע, יפשר כל מעשה שיראה לטוב, כי הרי איננו מכיר במושג 'רע'.
כל דבר בעולם מורכב מטוב ורע. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט בעולם שלנו. השאלה היא איזה צד אנו מדגישים ומשליטים.
"כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות": אדם שדן לכף זכות, מגביר את הזכות בעולם. הוא משליט את הטוב על הרע גם בו עצמו וגם בעולם. גם נפש האדם מורכבת מטוב ורע, ובדונו לכף זכות הוא מביא לידי ביטוי את החלקים הטובים שבנפשו ומגביר אותם על הרע, ולהיפך בהסתכלות שלילית מגביר האדם את הצד השלילי שבנפשו.
יש מקום להבין מדוע דרך בני אדם היא דוקא לדון לכף חובה, וצריכים מאמץ מיוחד כדי לדון אדם לכף זכות.
נראה שהדברים נובעים מכך שהעולם בנוי בצורה כזו שהטוב תמיד נתון בתוך קליפה, וכדי להגיע אל הטוב צריך לשבור את הקליפה. בצורה כזו האדם נדרש לעמול ולהתיגע כדי להגיע אל הטוב, וכך הטוב נהפך לחלק מהוויתו של האדם ולא ענין חיצוני לו.
המבנה הזה של העולם גורם לכך שכדי להגיע אל הטוב, עלינו לעבור דרך הקליפה, דרך הרע, ולכן המפגש הראשוני שלנו עם הדבר הוא בחלק הרע שבו, וכדי להגיע אל הטוב עלינו להשקיע. הצורה הקלה והמושכת יותר היא הפרשנות הרעה למעשים.
כשאדם נתקל בכתבה בעיתון העוסקת בחלקים השליליים של המציאות (שוד, רצח, מעילה וכדו') הוא קורה אותה לפרטי פרטים ואינו מסתפק במידע כללי. כתבה על אגודת חסד חדשה, לעומת זאת, תזכה להצצה חטופה בכותרת ותו לא. האדם נמשך בקלות רבה יותר לשלילה ולכן העיתונים עוסקים בחלק השלילי כדי למשוך את האדם ולהגדיל את תפוצתם.
עלינו להשקיע בטוב, בסדר, בתיקון, ולא להסתפק בהסתכלות הקלה והשטחית שאינה חודרת אל הטוב שתחת הקליפה.
(הרב יהושע ויצמן שליט'א / yesmalot.co.il)
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2009 02:08 |
|
| |
בס"ד
הלכות תשובה
חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ועל כן חובה קדושה על כל אדם מישראל, איש ואשה, לפשפש במעשיו כפי כוחו בימים אלו, ולשוב בתשובה לפני ה'. וכאשר נבא לדין לפניו יתברך ביום ראש השנה, יתמלא עלינו ברחמיו, ויחדש עלינו שנה טובה. ולא ראוי לאדם בן דעת לאחר את התשובה ולדחותה, וכמו שכתב בספר מסילת ישרים, כי לא ימצא איחור התשובה אלא בעמי הארץ. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בשם רבינו האר"י ז"ל, שראוי לכוין היטב בימים אלו בברכת השיבינו שבתפילת שמונה עשרה, ולהתפלל על אלה שנטו מתורת ה', וביחוד אם הם קרוביו, כי ימים אלו הם עת רצון ומסוגלים לכך, כי ימינו של ה' יתברך פשוטה לקבל שבים.
כתב הרמב"ם (בתחילת הלכות תשובה), כל מצות שבתורה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות (כלומר להתודות בפיו ולאמר חטאתי לפניך ה' וכיוצא בזה) לפני ה' ברוך הוא. שנאמר (במדבר פרק ה'), "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם" וכו', "והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. כלומר וידוי בדיבור בפיו ממש. ומכאן שוידוי זה הוא מצות עשה מן התורה. כיצד מתודין?, אומר, אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי (התחרטתי) ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. (כלומר שמקבל על עצמו שלא לחזור שוב על חטאו). וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.
וכן היו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו החוטאים מביאים קרבן חטאת או אשם לכפר על חטאתם, היו מתודין על חטאתם. שכל מי שאינו עושה תשובה, לא מתכפרין לו עוונותיו אפילו יקריב אלף קרבנות לשם ה'. והוידוי הוא מעיקרי (מתנאי) התשובה, נמצא מי שלא התודה על עוונו, לא קיים מצוות התשובה.
ובזמנינו שחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות, אין לנו אלא תשובה בלבד, וכל מי שעשה תשובה שלימה, אין מזכירין לו (ביום שיתן דין וחשבון על מעשיו) שום דבר מעוונותיו.
עוד תנאי יש במצות התשובה, שיקבל על עצמו השב בתשובה שלא יחזור עוד לחטאו, שאם עבר על מצות לא תעשה, כגון אדם שהיה מחלל שבת, או שהיה אוכל ממאכלים הצריכים בדיקה מן התולעים, או אשה שלא היתה נזהרת בלבושה שיהיה צנוע וכיוצא באלו, צריך שיקבלו על עצמם בכל לב שלא יחזרו עוד על מעשיהם הרעים. וכן אם ביטל מצות עשה, כגון אדם שלא היה עושה קידוש ביום השבת, או שלא היה מכבד את אביו ואת אמו וכיוצא באלו, צריך שיקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא במצוות אלו שלא לבטלן. אבל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
גם צריך שיתחרט האדם על חטאיו, בידעו כמה הגדיל לעשות רעה בחטאו, והכעיס את בוראו המטיב לו. אבל אם לא התחרט על מעשיו, אפילו אם עזב את החטא ואינו שב לרשעו, ואפילו התודה על עוונו, לא קיים מצות התשובה, ולא נסלח עוונו.
נמצינו למדים שיש שלשה עיקרים במצות התשובה, שיתודה השב על חטאו בפיו. ושיקבל על עצמו שלא לחזור על חטאיו עוד. ושיתחרט על חטאו בלבו. וכל העושה כן, קיים מצות התשובה, והרי הוא אהוב לפני בוראו, ועליו אמר רבי עקיבא (ביומא פה:), אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם?, אביכם שבשמים, שנאמר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
אנחנו נמצאים בתוך חודש אלול. וכתוב (דברים ל, ט): "והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי אדמתך לטובה " - אין טוב אלא תורה !
"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים... ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (דברים כח, יב-יג).
אמרו המפרשים: "לראש" - ראשי תיבות ל'עשות ר'צון א'בינו ש'בשמים. ומתי? "כי תשמע אל מצוות ה' אלוקיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות".
אנחנו רוצים "ושמחת בכל הטוב", ואנו מבקשים מהקב"ה שישלח לנו גואל צדק ויבנה לנו את בית המקדש. יראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן. (הרה"ג מרדכי אליהו שליט'א)
_________________
אין יום שאין בו טוב
|
|
|
|
|
|
