א ל ו ל

 

והשמחה מתחילה לגאות....

תשובה אמיתית

לעקור את המעשים הרעים מהשורש. 

אני מוכנה לתת צדקה לכל מי שמבקש, אבל אני לא מוכנה שירמו אותי. משום כך התחילה אזעקת ה"אל תחשבו שאפשר לעבוד עליי" לצפור בקול רם, כשנערה אחת התקרבה לעבר השולחן שלנו, בבית הקפה בו ישבנו בחוץ, ערב קיץ אחד השנה.

˜               טרף קל

בעלי ואני סעדנו עם עוד זוג, קרובים רחוקים מאמריקה. הנערה לבשה מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת בטן, ועגילים ורודים, שאורכם הגיע בוודאי ל-15 ס"מ, השתלשלו מאוזניה. היא הייתה מאופרת בכבדות ושערה היה צבוע בפסים סגולים. היא הייתה כבת 16, להערכתי. היא מלמלה משהו על כך שהיא משתייכת לבני עקיבא, ואוספת תרומות למען ילדים מעוטי יכולת, והציגה ביד רופסת את פנקס התרומות שלה.

אולי אני לפעמים מחמיצה דקויות תרבותיות, שמאפשרות לאנשים לרמות אותי, אבל הפעם זה היה שונה. הכרתי המון נערות מבני עקיבא, והן לא התלבשו כך. למעשה, בפעילויות של התנועה הן לובשות תלבושת אחידה, שכוללת חולצה לבנה, חצאית כחולה ומטפחת כחולה לצוואר. מכיוון שדיברנו אנגלית, היא חשבה בוודאי שאנחנו תיירים, ומשום כך, טרף קל. "איפה התלבושת שלך?" חקרתי אותה בעברית.

הנערה משכה בכתפיה.

"מאיזה סניף של בני עקיבא את?" הקשיתי.

"שכונה", היא ענתה בביטחון. זוהי שכונה עניה בירושלים, מלאה נרקומנים, כך שמעתי.

לקחתי את פנקס הקבלות לידיי ובחנתי אותו. השם "בני עקיבא" ומשהו על ילדים מעוטי יכולת היה מודפס שם בעברית, לצד המספר 5 ש"ח. פניתי לבעלי ולחברינו לשולחן ושאלתי באנגלית: "שנאמין לה שהיא באמת מבני עקיבא?"

"תחליטי את", הם אמרו לי.

התורה מתריעה בפנינו שלא לסגור את לבבנו או את ידינו בפני הנזקקים, ודורשת שניתן סכום מינימלי מסוים (המספיק לקניית איזשהו מזון) לכל אדם שמבקש נדבה מאתנו. אך אם אדם מגייס כספים לארגון, אנו יכולים לסרב לו.

בחנתי את הנערה בדקדקנות, כשאני מתחבטת ביני לביני: "ומה אם היא מקבצת את הכסף לעצמה? אם היא אכן מתגוררת באותה שכונה היא בעצמה ילדה מעוטת יכולת. אבל מה אם היא משתמשת בכסף לקניית סמים או אלכוהול? במקרה כזה, אתרום להידרדרותה. או, במקרה אחר, מה אם היא מעבירה את הכסף לחברᤞ הנרקומן? " המחשבות דהרו במוחי בעוד הנערה עומדת ליד השולחן בהבעה משועממת.

חוסר האמון שלי הכריע את הכף. הושטתי לה את פנקס הקבלות ואמרתי: "אני מצטערת. אני לא מאמינה שאת מבני עקיבא".

היא משכה בכתפיה והלכה. בהמשך הארוחה, הציקו לי מחשבות שניות. ומה אם משפחתה נזקקה לכסף בשביל שכר דירה או מזון?

לאחר שנפרדנו מקרובינו, החלטנו בעלי ואני ללכת הביתה ברגל. בדרך נתקלנו בשתי נערות לבושות בתלבושת בני עקיבא. אחת מהם ניגשה אלינו והכריזה שהיא מתרימה כספים למען ילדים מעוטי יכולת. היא הראתה לנו את פנקס הקבלות, בדיוק כמו זה של הנערה שפגשנו קודם לכן.

החוורתי. אם כך, נערות בני עקיבא אכן מתרימות הערב. "מאיזה סניף את?" שאלתי?

"שכונה", היא ענתה.

"ילדה שטענה שהיא מהסניף שלכם ניגשה אלינו בעיר", אמרתי להן בבהילות, "אבל היא לא לבשה את התלבושת של בני עקיבא".

שתי הנערות הנידו בראשן בידענות. "אנחנו אמורות ללבוש את התלבושת בכל הפעילויות של בני עקיבא, אבל רוב הילדים לא עושים את זה. בעצם, רוב הילדים בסניף שלנו אפילו לא באים ממשפחות דתיות. בני עקיבא התחילו לפעול בשכונה שלנו בתור... אפשר לקרוא לזה... שיקום".

לבי נפל בקרבי. "אוי, לא", חשבתי לעצמי. "פישלתי בגדול. לא רק שהיא אמרה את האמת, אלא שהיא ניסתה לעשות מעשה טוב ואני לא האמנתי לה". הרגשתי כאילו הפלתי אגרטל קריסטל שביר מהשולחן, וכעת אני עומדת נבוכה מול השברים.

בעלי הוציא מכיסו חמישה שקלים ונתן אותם לנערות. משהמשכנו בדרכנו, שאלתי אותו, מדוכדכת, "מה אני אעשה עכשיו?"

"תשובה", הוא ענה.

˜               חזרה בתשובה

תשובה או חזרה בתשובה, היא מתנתו הנפלאה והעל-טבעית של ה' לאנושות. באמצעותה ה' מעניק לנו, האדונים הגאים של ההווה והעתיד, מפתחות לעבר. באמצעות ביצוע צעדי התשובה, יכולים בני אדם לתקן את הנזק שעשו. הם יכולים לאחות מחדש את אגרטל הבדולח שנשבר, כך שיהיה כפי שהיה במצבו המקורי, או אף טוב יותר.

תשובה על חטאים שבינינו לבין ה' כרוכה בשלושה שלבים: הודאה בעבירה, חרטה והחלטה שלא לחזור על החטא בעתיד. בתהליך התשובה על חטאים שבין אדם לחברו, ישנם שני שלבים נוספים: בקשת סליחה ופיצוי.

באותו רגע, ברחוב הירושלמי, קלטתי כמה קשיים מציבים בפניי שני שלבים נוספים אלה. על מנת לבקש סליחה מהנערה, יהיה עליי למצוא אותה, ואני לא ידעתי אפילו את שמה. ועל מנת לפצות אותה, לתקן את המעוות, יהיה עליי לתת לה באופן אישי את חמשת השקלים, כלומר, להיכנס לתוככי אותה שכונה.

בדרכי הביתה, חשבתי כיצד אעשה זאת מבחינה טכנית. בסופו של דבר הסתבר, שהבחינה הטכנית, גם אם הייתה בעייתית, היוותה את החלק הקל ביותר בתהליך התשובה שלי.

˜               תשובה חמקנית

ברגע שהגעתי הביתה, הלכתי אל בתה של שכנתי, נטע, רכזת בבני עקיבא. היא הכירה את רכזת הסניף של אותה שכונה והייתה מוכנה להתקשר אליה ולהסביר לה את המצב.

כשנטע תיארה את העגילים הורודים הארוכים, ידעה מיד מירי, רכזת השכונה, במי מדובר. שמה היה דפנה ויכולתי לפגוש אותה ביום שלישי הבא, בפגישת בני עקיבא. מירי נתנה לנטע את כתובת מקום המפגש, מקלט ברחוב שאת שמו מעולם לא שמעתי.

כל אותו שבוע העברתי בחרדה, מכך שאצטרך להסתובב ברחובות השכונה בחשכה, בחיפוש אחר אותו מקלט. כשהגעתי לשם לבסוף, התברר שכל מאמציי היו לשווא. דפנה לא הגיעה לפגישה.

ביום שלישי שלאחר מכן, הייתי צריכה להיות נוכחת בחתונה. ביום שלישי שלאחריו, הסלולארי של מירי היה מנותק.

התחלתי להתייאש. שלב הפיצוי דרש הענקת תרומה למען המטרה שדפנה התרימה עבורה, אך מבצע ההתרמה לא יתקיים לנצח. היה עליי להגיע לדפנה לפני שיהיה מאוחר מדי.

˜               עמוק יותר

מאחר והתשובה חמקה ממני, ישבתי וחשבתי היכן אני טועה. אולי אני שטחית מדי בגישתי? ועל מה בדיוק עליי לחזור בתשובה? על ארסיותי? על חוסר האמון שלי? על ספקנותי?

התקשרתי למורתי, הרבנית ציפורה הלר, כדי לדון בעניין. היא הסבירה לי שהחטא שלי אינו בסירובי לתרום, כי אם בכך שאמרתי לנערה שאינני מאמינה לה. בעשותי כך, העלבתי אותה. הפיצוי על כך דורש שאשקם את דימויה העצמי, במידה שפגעתי בו. החלטנו, שכדי לבקש את סליחתה, עליי ללכת לביתה. מחווה כזאת מצדו של מבוגר, הנה ליטוף לאגו של מתבגר.

מדי יום ניסיתי להתקשר למירי כדי לקבל את כתובתה של דפנה, אך הסלולארי של מירי לא היה זמין. לבסוף, ביום שלישי שלאחר מכן, הצלחתי להשיג אותה.

מירי הודיעה לי, שאותו יום היה יום ההתרמה האחרון. הילדים שאספו 200 ש"ח יזכו לנסוע ל"סופרלנד", פארק השעשועים הגדול ביותר בארץ. לא, דפנה לא התרימה מספיק. חסרו לה 70 ש"ח וספר הקבלות אבד לה, כך שלא הייתה יכולה להתרים עוד. זרים לא יתנו לה כסף ללא קבלות, ומסתבר שלמשפחתה אין יכולת לתרום 70 ש"ח.

הוכיתי בתדהמה. איזו השגחה! אני יכולה להעניק לה תרומה של 70 ₪. ומי יודע? אולי כל הדרמה הזאת התרחשה, כדי שדפנה לא תישאר בבית כשכל השאר ייסעו ל"סופרלנד"? אין דרך טובה מזו להעצים את דימויה העצמי, מאשר להעניק לה את הסיפוק שבגיוס המִכסַה ההולמת והימנותה על מקבלי הפרס!

מירי נתנה לי את מספר הסלולארי של דפנה. התקשרתי לדפנה מייד. כן, היא זכרה אותי, האישה מבית הקפה, שלא האמינה שהיא מבני עקיבא. אמרתי לה שרציתי לבוא לשכונה אותו אחר צהריים, לבקש את סליחתה ולתרום 70 ש"ח. הייתה שתיקה מעברו השני של הקו. בסוף היא אמרה שזה בסדר.

אמרתי לה שאני לא חושבת שאוכל למצוא את ביתה. הסכמנו להיפגש, לחילופין, בכביש הראשי שגבל בשכונה. נשמתי לרווחה. התשובה שלי כמעט הושלמה, ודפנה תקבל ממני יותר משהייתה מקבלת, לו תרמתי לה 5 ש"ח בבית הקפה. האגרטל המתוקן היה טוב יותר מהשבור. תשובה אמיתית!

זה מה שחשבתי, בכל אופן.

˜               עוד יותר עמוק

בדרך לפגישה, צלצל הסלולארי שלי. זו הייתה דפנה. היא סיפרה לאמה את הסיפור, ואמה רצתה לפגוש אותי. אמה רצתה שאבוא לביתן, והיה לה מה להגיד לי. כמו תלמיד שעומד בפני השלכתו מבית הספר, נוכחתי לדעת שבמקרה הזה, החזרה בתשובה קשה הרבה יותר משתיארתי לעצמי.

אספתי את דפנה בכביש הראשי, והיא הנחתה אותי לביתה, דרך הרחובות הצרים בפאתי השכונה. אמה ישבה על הכורסה וצפתה בטלוויזיה כשנכנסנו. היא לא קמה לקבל את פניי.

היא סיפרה לי, שהיא מנקה בתים למחייתה ושבעלה סבל בחנות ירקות, שהם מתפרנסים בכבוד, ושאני לא יותר טובה מהם, אפילו במיל.

ואז היא החוותה בידיה כלפי דפנה, שישבה על הכורסה השניה. בלי איפור ותכשיטים, היא נראתה בגילה האמיתי, שהיה כמסתבר, 14. "הילדים שלי הם לא מלאכים" הטיפה לי אמה, "אבל הם לא משקרים".

במקום להתגונן בפני האשמותיה של אמה, הקשבתי לה, הקשבה אמיתית. ואז התחוור לי, שהתשובה שלי צריכה להיות עמוקה הרבה יותר משדמיינתי. מאחורי כל מעשה כושל, ישנה תכונה כושלת. אמה של דפנה האשימה אותי בהתנשאות. וזוהי האמת, התברר לי לתדהמתי.

הייתה זו יוהרתי שגרמה לי לשפוט את דפנה באופן שלילי. חשבתי על נעוריי שלי, בשנות השישים. הייתי התלמידה מספר אחת בכיתה וזלזלתי בנערות מחומצנות השיער, שבקושי קיבלו ציון "עובר". נערות שחשבו (אם חשבו בכלל), שהמטרה בחיים היא להיות יפה. פסלתי את דפנה, כנחותה מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, בדיוק כשם שפסלתי אותן.

אמה של דפנה ראתה זאת. כשסיימה לנזוף בי (נזיפה שנמשכה 15 דקות), הודיתי בצדקתה והתנצלתי על העלבון שהעלבתי אותה בפני משפחתה. בתהליך תיקון האגרטל, היה עליי להדביק את השברים בעצמי.

˜               עריכת חשבון נפש

התקופה שלפני יום כיפור היא הזמן לחזרה בתשובה. בימים אלה, אמור כל יהודי להגות בשנה שחלפה, לזהות את המעשים הרעים שעשה כנגד ה' או כנגד חבריו, ולעבור את שלבי התשובה. אך לעתים קרובות מדי, חושפת התבוננות כנה את העובדה, שלמרות ההחלטות הנחושות ביותר להשתנות, חטאי השנה שחלפה מתעקשים להידמות לחטאי השנה שקדמה לה. הרב מסלונים כתב, שאם תהליך התשובה מתמקד במעשים בלבד, ולא במניעים, אזי דומה הדבר לכיסוח עשבים שוטים ולא לעקירתם.

בעודי "מתקנת" את האגרטל השבור, היה עליי לשאול את עצמי: מהן התכונות באישיותי שגרמו לי להפיל אותו? גמלוניות? צעקנות? קלות ראש ברכושם של אחרים? אם לא אזהה את הכשלים באישיותי ואתקן אותם, אזי, במוקדם או במאוחר, יתנפצו אגרטלים נוספים על רצפת חיי.

מורתי, ציפורה הלר, בהתבססה על מקורות יהודיים מרכזיים, ממליצה על שיטה, שבאמצעותה נוכל לצלול אל עמקי אישיותנו ולעקוב אחר מקור מעשינו הכושלים. שיטה זו, אותה היא מכנה "חשבון הנפש של החיים", היא הצעד הראשון לקראת שינוי כולל.

חלקו את חייכם לתקופות מרכזיות כמו: "ילדות", "תיכון", "אוניברסיטה" וכו'. ענו על השאלות הבאות, בהתייחס לכל אחת מהתקופות:

1.                 מהם האירועים המרכזיים בתקופה זו של חיי?

2.                 כיצד הגבתי לכל אחד מאותם אירועים?

3.                 מנקודת המבט הנוכחית שלי, אלו מבחירותיי קירבו אותי למקום בו אני נמצאת כיום?

4.                 אלו תכונות באישיותי מניעות אותי לעשיית מעשים טובים?

5.                 אלו תכונות באישיותי מניעות אותי לעשיית מעשים רעים?

כשתסקרו את התקופות השונות בחייכם, תוכלו לראות דפוס של תכונות חיוביות ושליליות. כיון שאתם רוצים לעבוד על התכונות הטעונות שיפור, עם סיום השאלון, בחנו את תשובותיכם לשאלה האחרונה. אתם צפויים למצוא תשובות דומות והיבטים שונים, של אותה תכונה. כך למשל, יתכן שתוכלו למצוא ברשימתכם:

·                    גאווה.

·                    תחושה שאני תמיד צודקת ושכל מי שאינו לצדי טועה.

·                    תחושת עליונות אינטלקטואלית.

·                    העדר לגיטימציה לצרכים או להשקפות של הזולת.

·                    יוהרה.

תמצתו את כל התשובות הדומות לתכונה אחת כמו "יוהרה". כשתסיימו, יהיו בידכם לא יותר מחמש תכונות עיקריות. אלו הן האשֵמות במעשיכם הרעים, הפוגעניים ובהרס העצמי שלכם. בחרו אחת מהן וחזרו עליה בתשובה לפני יום כיפור.

בכל שיטה בה אתם עובדים על שיפור עצמי, עליכם לזכור:

·                    ערכו תוכנית פעולה מעשית, המבוססת על נקיטת צעדים קטנים מאוד.

·                    עקבו אחר התקדמותכם.

·                    תנו לעצמכם פרסים על התקדמותכם.

·                    התחייבו לעבוד על תכונה זו במשך שנה לפחות.

על פי הגאון מוילנה, באנו לעולם הזה בכדי לתקן את הפגמים באישיותנו, לא פחות. דבק משובח לא מספיק כדי לחזור בתשובה. כדי לעשות זאת כראוי, יש צורך באת חפירה.

(מאת שרה יוכבד ריגלר תח'  Aish.co.il)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

~ �  ארץ חפץ  � ~

"בני ישראל נקראו "ארץ חפץ", שיש בהם כמה חפצים יקרים באהבת ה' יתברך ויראתו ומדות טובות, ואין דבר גילוי המידות הטובות תלוי אלא במעורר.

דבר ברור הוא, אשר בכל חלקי האדמה נמצאים מעיינות מים חיים, וההבדל הוא רק בקירוב וריחוק, ואם-כן הלא הכול תלוי בחופר ובכוח סבלנותו ומתינותו.

וכיון שהרצון הוא הכוח העליון הגוזר ומפקד על כל הכוחות, ומכריחם לעשות ולפעול כפי הפקודות שלו, אם כן אפוא, עיקר העבודה הוא לעורר את הרצון לפעול ולעשות, הן בעצמו והן בזולתו."

ובחודש אלול, עם הארת י"ג מידות הרחמים, וכשהמלך יוצא אלינו, אל השדה, אל המקום בו אנחנו נמצאים, ישנה נתינת כוח, לעורר את הרצון ולעשות את עבודת החפירה, לגילוי המעיינות!

שתהיה שבת שלום, שבת של גילוי הרצון הפנימי וכוחות הנפש!

(מתוך "היום יום" / הרבי מליובאוויטש זצ"ל)

קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו  ב א מ ת ! ! !

_________________

    אין יום שאין בו טוב

סליחה

אלוקים יודע שאף אחד מאיתנו לא מושלם. לא הגיע הזמן שגם אנחנו נבין זאת?

אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודת ציון חשובה מאוד על לוח השנה. ראש השנה מתקרב במהירות, ואלה הימים בהם אנחנו בוחנים את התנהגותנו ומבקשים מחילה מאלוקים. חכמינו מלמדים אותנו שביכולתנו לאמץ אסטרטגיה שתקרב אותנו אל המחילה בה אנחנו כל כך חפצים - וזוהי היכולת לסלוח לזולת. כשאנחנו מגלים נכונות ויכולת למחול לאחרים על פגיעותיהם בנו, אנחנו "מעצבים" במידת מה את הדרך בה היינו רוצים שאלוקים יתייחס אלינו.

אף אחד מאיתנו אינו מושלם ואנחנו צריכים לזכור את זה. במיוחד כשנראה שכל מיני דברים שוליים מטרידים אותנו הרבה יותר ממה שהיו אמורים. למעשה, אלה בדיוק הנקודות בהן כדאי שנתחיל לתרגל את עניין הסליחה.

כמה דוגמאות:

ü                  חנייה על שני מקומות

מפריע לכם שכשאתם מאחרים למישהו או משהו ומחפשים נואשות אחר מקום חנייה נדיר ויקר מציאות, אתם מגלים שמישהו החנה את הרכב בדיוק מתמטי מדהים כך שיתפוס שני מקומות חניה?

אתם לא לבד. זה מתסכל. אבל במקום ללבות את הכעס הפנימי, נסו להרגיע את עצמכם. המזיק לא התכוון לעשות כל רע. הוא בוודאי לא שם לב למה שהוא עושה. אולי אפילו הייתה לו באותה השעה סיבה שאילצה אותו לחנות בצורה שכזו.

בכל אופן, נסו לסלוח.

ü                  משאבת קולה

אתמול היה לי בכיס כסף מזומן וחשבתי שזאת הזדמנות מצוינת למלא דלק. נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה וחיכיתי שהנהג שמילא את הדלק במשאבה שלפניי יסיים את ענייניו, כדי שאני אוכל להתחיל. ואז ראיתי שהוא בכלל לא במכונית, ושמשאבת הדלק כבר הפסיקה לעבוד. יכולתי להרגיש איך הכעס מתחיל לתפוח בתוכי.

"הוא רוצה לשתות קולה, ואני צריך לחכות?? אני עסוק!"

כמה שניות אחר כך, גבר מבוגר מכובד ואדיב יצא בצעדים מדדים מהחנות הסמוכה.

"אני כל כך מצטער", הוא התנצל. "הייתי חייב כוס קפה. כמעט נרדמתי על ההגה ו..."

הוא לא היה צריך לגמור. הכעס שלי הפך לאמפתיה. החזקתי לו את הקפה כשהוא פתח את דלת המכונית.

"שמור על ערנות", התריתי בו.

ü                  שיחת ועידה

אני עומד בבנק, עסוק בענייניי, ומאחוריי עומדת אישה שכפי הנראה רוצה להעסיק אותי גם בעניינים שלה. ניחשתם, היא דיברה בנייד בקול רם. על פניו זה נראה לי בוטה, אולי גם בעיניכם.

האם אני צריך לדעת כמה כסף הייתם יכולים להרוויח אילו הייתם מוכרים את המניות? האם אני חייב להקשיב לתלונות על כך שהבת הבכורה מתאפרת בצורה כבדה מדי? ותאמינו לי שלא מעניין אותי כמה עלה לכם הדג המלוח בחנות שבפינה.

וכך עמדתי בבנק וחשבתי על כל מיני דרכים נעימות (ולא כל כך נעימות) ללמד את הגברת ההיא שיעור בסיסי ומובן באתיקה. אבל למזלי, לפני שפתחתי בהרצאה המבריקה שלי, שמתי לב לתוכן השיחה שהיא למעשה ניהלה. אמנם מהאזנה רק לחלק אחד של השיחה חסרו לי עדיין פרטים רבים, אבל נשמע שהיא באמצע שיחה עם סוכן נסיעות, כשהיא מנסה להתארגן לנסיעה ללוויה של דודה שלה, שתתקיים מחר בבוקר. כפי הנראה אפשרויות הטיסה היו בודדות ויקרות, וגם הזמן היווה גורם חשוב, ואז שמתי לב שהיא מתייפחת.

גנזתי מייד את נאומי המרשים.

ü                  תפילה אישית

אפילו אלה שבקושי נכנסים לבית הכנסת במשך השנה, מוצאים את עצמם יושבים שם בראש השנה ויום כיפור. התפילות הן הזדמנות מקודשת ובמידת מה פרדוכסלית. מצד אחד אנחנו מדברים אל אלוקים באופן אישי ועמוק, ויחד עם זאת מדובר במאמץ חברתי משותף.

כל אחד מאיתנו מתפלל בסגנון האישי שלו/שלה. חלק מתנודדים, אחרים עומדים זקופים ואחרים יושבים. יש כאלה שעוצמים עיניים, אחרים קוראים בזהירות כל מילה מהמחזור תוך שהם עוקבים באצבעותיהם, ויש כאלה שיותר מכוונים מאשר אומרים.

כמו רוב האנשים, אני מתרכז הכי טוב כשאני מתפלל בקול שקט – כזה ששכני לתפילה לא יוכל לשמוע. אבל יש כאלה שמעדיפים לשמוע את תפילותיהם - הם מתפללים בקול, וללא ספק זה עוזר להם להתרכז טוב יותר ולהתחבר למילות התפילה.

שיהיה ברור, אותי זה משגע. הרבה פעמים אני מתכנן את הדרשה שאמסור בנושא רגישות לזולת, הסחת דעתי מהתפילה וכולי. אבל היום ניסיתי משהו חדש. עברתי מקום.

לכאורה, נראה לי שלא הייתי חייב לעשות את זה. אולי באמת מי שיושב לידי אמור להתחשב קצת יותר בסביבתו. אבל סתם להישאר תקוע ולהתעצבן, באמת לא מקדם אותי לשום מקום ונראה לי שגם הדרשה שרציתי למסור לא הייתה מובילה אותי לשום מקום, משום שקשה לשנות הרגלים. אז נראה לי שעשיתי את הצעד הנכון – פשוטו כמשמעו.

ü                  לא להתחמם

8:10 בבוקר. אתה ממהר לעבודה. 5 דקות לפני היציאה אתה ניגש לארון המטבח וחוטף קופסת דגני בוקר. אתה מוצא בקלות קערית וכף, אבל איפה החלב?

אתה בודק כל מדף במקרר, מחטט סביב שאריות הפשטידה מאתמול, בקבוק תועה של קטשופ ומשהו שדומה לענבים, אבל לא חלב!

אתה פונה אל השולחן ומוצא אותו שם – פתוח, בודד ופושר. אין בעולם הרבה דברים גרועים יותר מחלב פושר. איזשהו _______ (מלא את החסר – בן זוג, ילד, אח, חבר לחדר) אהוב ושכחן מיהר גם הוא לפני 40 דקות, ולא החזיר את החלב למקומו הראוי.

אתה לוקח בדכדוך את התיק, את ארוחת הצהריים וחטיף גרנולה, ומדשדש בכבדות החוצה למסע ארוך ורעב למשרד. אוף, כמה מתוקות יכלו להיות טבעות הפירות האלה...

וכשאתה ממהר לצאת, גם אתה שוכח להכניס את החלב למקרר.

רואים, קורה שאנשים טועים. הם שוכחים. דעתם מוסחת. הם מועדים. יודעים מה? כן, גם אתם צריכים להחזיר את החלב למקום.

אבל בפעם הבאה, במקום לשקוע בכעס צדקני נסו לחשוב בזהירות. אלה שסביבכם יהיו טובים יותר, ואתם תהיו טובים יותר.

חוסר שלמות הוא חיסרון אנושי רווח, וה' מבין את זה.

שנה חדשה מתקרבת ובאה עלינו, וזה הזמן להראות לו שגם אנחנו מנסים להבין זאת.

(מאת הרב יעקב סלומון שליט'א – "אש התורה")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

תשובה – ניקוי יבש לנשמה

אנשים רבים מבינים לא נכון את המושג "חטא". הם טועים לחשוב שמי שחוטא הוא "אדם רע", כשלמעשה, המילה "חטא" כלל לא קשורה למעשים רעים. המילה "חטא" מופיעה בתנ"ך בהקשר של מקלע שמחטיא את המטרה. אין משהו ממש רע במקלע! ה"חטא" הוא החטאה, טעות הנגרמת עקב חוסר מיקוד, חוסר ריכוז או מיומנות מוגבלת.

את אותו עיקרון ניתן ליישם גם לגבי עצמנו. כאשר אנו נוקטים בהתנהגות הרסנית או בלתי-אחראית, אנחנו למעשה מפספסים את המטרה.

לכל אחד מאיתנו יש נשמה, חלק אלוקי ממעל, המבדיל בינינו לבין שאר הברואים. כאשר אנחנו עושים דבר אסור, אנו פשוט מחטיאים את המטרה לשמה נוצרנו. דבר זה קורה משום שה"קול" של הנשמה, הופך באופן זמני לזניח ולא משמעותי, למול "הצעקות" של גופינו הגשמי. בלבול זה מכונה בפינו "יצר הרע", שגורם לנו להאמין כי גם אנחנו בהכרח רעים. אך עלינו לזכור, כי תמצית האישיות שלנו תמיד נשארת טהורה וכל מה שנדרש מאתנו, זה רק לערוך מיקוד מחודש, כך שנחזור לקלוע אל המטרה, ולא נחטיא!

זהו רעיון התשובה. משמעותה המילולית של התשובה גזורה מהמילה "לשוב", לחזור. כאשר אנחנו "עושים תשובה", אנחנו בודקים את דרכינו, מזהים את התחומים בהם קצת איבדנו שליטה, ו"שבים" למצב המקורי של טוהר רוחני. בתהליך זה אנחנו למעשה גם "שבים" לקשר שהיה לנו עם הקב"ה לפני החטא.

תהליך התשובה כולל ארבעה שלבים:

·                    שלב א' – חרטה – להכיר במידת הנזק ולחוש חרטה אמיתית על כך.

·                    שלב ב' – עזיבת החטא – להפסיק מיד את ההתנהגות המזיקה.

·                    שלב ג' – וידוי – לבטא במילים את הטעות, ולבקש סליחה.

·                    שלב ד' – קבלה לעתיד – להתחייב ברצינות שלא לחזור על טעות החטא בעתיד.

שלב א' – חרטה

לפעמים אנחנו מנסים להצדיק את מעשינו בעזרת מגוון של תירוצים: "כולם עושים את זה". "לפחות אני לא כמו אנשים מסוימים שרוצחים וגונבים". "מי אתה בכלל שתגיד לי מה מותר ומה אסור?!"

אי אפשר להגיע לחרטה אמיתית, אם לא מצליחים להבחין בוודאות בין טוב לרע. הטבע האנושי תמיד יגרום לנו לנסות ולהצדיק את מעשינו, כשהשינויים התמידיים בערכי המוסר של החברה, אף יתמכו בניסיוננו זה.

למשל, דמיינו שגדלתם בבית שדיברו בו הרבה דברי רכילות. אם לא תכירו את הרעיון היהודי של "לשון-הרע", ולא תהיו מודעים לאופייה ההרסני של הרכילות, יתכן שלעולם לא תראו בכך דבר שלילי!

כיצד עלינו להרגיש ברגע בו זיהינו את הטעות שלנו? האם עלינו לחוש אשמים, חסרי-ערך או רעים? בהחלט לא! רגש ה"אשמה" הוא רגש שלילי המשדר "אני בן אדם רע". בניגוד לכך, ה"חרטה" היא תובנה הגורסת שמהות אישיותי נשארת חיובית, אלא שבסך הכל לא הצלחתי למלא את הפוטנציאל האמיתי שלי. או כפי שניתן לומר במונחים עליהם דיברנו בתחילת המאמר, החטאנו את המטרה (חטאנו) ועלינו לשוב (לחזור בתשובה) למצבנו המקורי של טוהר רוחני.

הרגשת החרטה היא סימן חיובי לכך שחזרנו לתקשר עם החלק האלוקי בתוכנו. המצפון שלנו לא יתן לנו לנוח עד שלא נתקן את הטעויות שלנו.

הצעד הראשון בתהליך התשובה חיוני ביותר, משום שאם האדם לא יחוש חרטה, רוב הסיכויים שהוא ימשיך בדרכיו השגויות.

שלב ב' – עזיבת החטא

בעולם התלמוד קיים הביטוי "טובל ושרץ בידו". הכוונה בביטוי זה היא לאדם הבא להיטהר וממשיך להחזיק בידו את גורם הטומאה, ובלשון הגמרא: "אדם שיש בידו עבירה, ומתוודה, ואינו חוזר בה (אינו מתחייב שלא לחזור עליה), למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ טמא בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם (שאפילו אם יטבול בכל המקוואות

שבעולם), לא עלתה (הועילה) לו טבילה. זרקו (אם זרק את השרץ המטמא) מידו, כיוון שטבל בארבעים סאה (גודלו המינימלי של מקווה טהרה), מיד עלתה לו טבילה".

האם תוכלו לדמיין בקשת סליחה ממישהו, בעוד אתם עדיין ממשיכים לחטוא? מבלי להפסיק את המעשה השגוי, גם אם נכה-על-חטא ללא סוף, לא תהיה בכך כל תועלת.

שלב ג' – וידוי ובקשת סליחה

כשאנו מודים בטעויות שלנו, נדרשת מאתנו הודאה מילולית. במחזור יום הכיפורים, יש הסבר יפה לעובדה שאמירת הוידוי היא למעשה הפעולה המשמעותית ביותר בתהליך התשובה:

 "האדם הוא יצור אינטיליגנטי, יצירתי וחושב, ולכן רָצות בראשו מחשבות שונות ומשונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד בראשו למשך זמן רב. בכדי שהמחשבות שלו יאריכו חיים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה.

זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל קשה מאד לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו נוהגים להמציא תירוצים עבור עצמינו. אנחנו מסרבים להודות באמת, ומעבירים את האשמה למישהו או משהו אחר. אנו מכחישים את המובן מאליו, ומצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח בכוח רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: 'חטאתי', ביצע בכך מעשה גדול ומשמעותי."

התורה דורשת מאתנו להיות מלאי ענווה וחרטה בזמן שאנחנו מבקשים סליחה. עמדה זו חיונית בכדי לאפשר ל"קורבן" שנפגע מאתנו להחלים.

האם קרה לכם שמישהו התנצל בפניכם אך ידעתם שההתנצלות לא הגיעה מהלב? זה לא מספיק רק למלמל את המילה "סליחה".

אפילו בתי המשפט מאמצים כעת את העיקרון הזה; ישנם שופטים הדורשים מהעבריינים להביע חרטה ולהתנצל באופן רשמי בפני הקורבנות שלהם, כתנאי לכך שבית המשפט ישקול לקצר את גזר דינם.

שלב ד' – קבלה לעתיד שלא לחזור שוב על הטעות

ביום הכיפורים אנחנו מתפללים שתי תפילות ("אשמנו" ו"על חטא") שמכילות רשימה מפורטת של חטאים.

למעשה, כשעוברים על הרשימות הללו, מגלים שהחטאים שהן מזכירות מכסים את כל תחומי החיים האפשריים!

הדבר מעורר את השאלה: האם על-ידי התפילות הללו, אנחנו בעצם מתחייבים שלא לחטוא שוב בעתיד? האם הדבר מציאותי?

דמיינו לעצמכם ילד קטן שעושה את צעדיו הראשונים מול הוריו הגאים. הוא קם על רגליו, מתקדם כמה צעדים, ונופל היישר על פניו. ההורים שלו מוחאים לו כפיים בשמחה ובהתרגשות. אך אם ננתח את האירוע הזה, האם לא מן הראוי שההורים יהיו מאוכזבים? הרי הילד שלהם נפל, ולא הצליח ללכת כמו שצריך!

התשובה מובנת מאליה. ההורים לא שופטים את הילד בהתבסס על הליכתו או נפילתו, אלא על עצם העובדה שהילד העיז לקחת כמה צעדים בכיוון הנכון.

כך גם הקב"ה. אנחנו לא מתחרים באף אחד חוץ מבעצמנו, ומה אכפת לקב"ה האם אנחנו משקיעים מאמץ אמיתי בהתקדמות בכיוון הנכון. הקב"ה לא מבקש מאתנו להשתנות בתחום שאנו עדיין לא מסוגלים להשתנות בו. אנחנו מצווים להיות בני אדם, לא מלאכים.

הכוונה היא שנתחייב ברצינות גמורה לשנות את דרכינו, ולהתקדם בקצב הנכון ובזמן הנכון.

אין צורך שיהיו לאדם את כל התשובות כאן ועכשיו.

המפתח לתשובה הוא ההתחייבות להשתנות.

היה ערני לסיטואציות בהן אתה נוטה למעוד, ושמור מרחק בטוח מהן. התורה מבטיחה לנו שאם נהיה חזקים בהחלטותינו, הקב"ה גם יסייע לנו. אין דבר העומד בפני הרצון. וכפי שהגמרא אומרת:

                                                        "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו"…

(מאת הרב שרגא סימונס שליט'א – "אש התורה'').

_________________

    אין יום שאין בו טוב

עיצה בדוקה לזכיה בדין

אשריכם ישראל, שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון! על אחת כמה וכמה אנו, פה, הזוכים לקיים בכל רגע ורגע מצוות יישוב ארץ ישראל, שהיא מצוות עשה מן התורה אף בזמננו, לדעת רבינו הרמב"ן זצ"ל – הן מצוות אינספור לנו. אבל, דא עקא, הכף השניה אף היא אינה ריקה... "כל עמל האדם לפיהו", כל מצוות ומעשים טובים שהאדם מסוגל, עלולים להתקזז בעוונות הפה, הדיבורים האסורים והמאכלות האסורות, רחמנא ליצלן...

אשרי מי שיכול להעלים את שק העבירות, את תיק התביעות, ולא יחשיבו לו אלא המצוות! כמה נפלא יהיה דינו, כמה מאירה תהיה השנה הבאה לטובה!

‏ויש דרך, יש אפשרות: "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו"! מידה כנגד מידה: אתם מוחלים, אתם סולחים ואינכם מקפידים – אף איתכם ינהגו כך, ימחלו ויסלחו ולא יקפידו!

נמחה איפה כל שמץ הקפדה על הזולת, נמחל לאלו שפגעו בנו, נסלח לאלו שחטאו כנגדנו, נחליט בליבנו על פתיחת דף חדש בכל המריבות, וינהגו כך כלפינו, ובהתייצבנו ליום החתימה הטובה – לא יזכרו ולא יפקדו עוונותינו, והמצוות יכריעו את הכף לאורה ולשמחה!

כף המאזניים

מגיע אדם ליום הדין, ומצבו, איך לומר זאת, אינו כה מזהיר. אמנם מלא הוא מצוות כרימון, אבל הכף השניה גם היא אינה ריקה... ואז, לפני שדינו נפסק, מגיע מלאך לבן, וקורא: "המתינו! אדם זה מחנך את בניו לתורה, וכל המצוות שהבנים מקיימים נזקפות לזכותו" –

ומיד, בו במקום, נשפך אשד (מפל) של מצוות על הכף הימנית. וכל אחת – הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שהוא הבל פה שאין בו חטא, ובזכותו מתקיים העולם. ונמצא, שכאשר שלח את בנו לתלמוד תורה, יש לו חלק בקיום העולם כולו, בהגברת החסד והאורה, הטובה והברכה בעולם – ויש להחשיב אף חסד זה לזכותו!

וההורים זוכים – לא רק בנחת מהצאצאים, לא רק בחינוכם הטוב למורשת האבות, לא רק בחיבורם לשלשלת הזהב של הדורות –

אלא גם לשנה טובה ומאירה, שנת אושר וברכה, שנת אורה ושמחה! 

(מתוך "מעיין המועד").

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

 אין יום שאין בו טוב

_________________

 אין יום שאין בו טוב