בלעדי לפורום ''הנה ימים באים''
בס"ד
שבת קודש כ"ה מנחם-אב תשס"ט
היום 35 ימים לפני ראש השנה:
"וגודל ההזהרה שהזהיר להיות אצלו על ראש השנה אין לשער,
והכפיל באזהרה זו כמה פעמים ואמר שכל עניינו הוא ראש השנה"
דברי התורה שבגליון מוקדשים
לע.נ. אברהם בן אשר ת.נ.צ.ב.ה
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"
כולנו רוצים ברכה. כולם מאמינים בברכה.
דתיים וחילונים, אם יש בכלל דבר כזה חילונים.
כולם מוכנים לעשות מסירות נפש ממש כדי לקבל ברכה של צדיק, אבל שמחים גם עם ברכה של איש פשוט,
בבחינת "לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך". כי אנחנו אף פעם לא יודעים מתי ודרך מי תבוא הישועה.
ביקשנו וקיבלנו ברכה ואנחנו כל כך שמחים, כל כך רגועים, כל כך מקווים שהיא אכן תפעל. את שלנו עשינו. עכשיו תור ה' לעשות את שלו.
בכל שבת שמברכים בה את החודש אנחנו מבקשים מה' יתברך שיתן לנו חיים של ברכה. איך זוכים בחיים של ברכה?
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". מתי ברכה ומתי קללה ח"ו? תלוי בנו. אם נזכה להכין כלים ראויים, נהפוך את האור שיורד מן השמים לברכה. ואם לא, אז ההיפך ח"ו. אומר רבינו הקדוש: "וזה כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת הכלי המקבל את האור, כך נצטייר האור בתוכו" (ליקוטי מוהר"ן לו).
ככל שהכלי שלנו יהיה יותר שלם, יותר מתוקן, כך נזכה להכיל בו יותר ברכה.
איך עושים את זה? איך מתקנים את הכלי? הכל מופיע בפרשה שלנו.
וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ (יד, כו).
קודם כל שמחה. "ושמחת בכל משלח ידך", "ושמחתם... אתם ובניכם ובנותיכם". השמחה מופיעה בפרשה שוב ושוב.
כשאדם עושה רצון ה', הוא מתמלא שמחה. הוא יכול להחזיר ולוּ קצת למי שנותן לו חיים, שנותן לו כל כך הרבה מתנות בחיים. אדם זוכה לעשות מצווה, הוא עושה תענוג לבוראו וזו הברכה שלו, כי מצווה לשון צוותא, חיבור, והחיבור אל ה' זו השמחה האמיתית. רק נזכר שיש ה' בעולם, וכבר שמח. בלי קשר למה שיש לי ולמה שאין לי, מעל כל כאב וצער ויגון.
וכשאדם שמח בה', הוא משמח את בת זוגו, את ילדיו, את כל מי שבסביבתו ולשמח את כולם, זו השמחה הכי גדולה.
†"שמחה זו הדרגה הכי גבוהה של הנשמה.
יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכנגד זה: מעשה, דיבור, מחשבה, כוונה, רצון.
הרצון זה השמחה. מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפיה. כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש פתאום את השמחה. בלי שמחה אין לנו חיים. השמחה זה הויטמין הכי חשוב שלנו.
אם אדם שומע דברים שהכבידו עליו, אז הוא צריך לדעת שזה לא בשבילו, שזה לא שייך אליו, וזה לא אמת,
ולא נכון, המרצה הזה דיבר בשביל מישהו אחר. זה לא שייך אלי, זה שייך למישהו אחר, אני סותם את האוזניים.
כלומר, האדם כל הזמן צריך לבדוק את עצמו אם הוא בשמחה. אם הדבר הזה הביא לו התעוררות, שמחה, זה מצוין.
אם הדבר הזה הביא לו עצבות, זה כבר למעלה מהכלים שלו, זה לא שייך אלי, זה לא שלי, הפנים שלי צריכות תמיד להיות רק מחייכות.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו ישמחו בעבודת ה', ישמחו בבית היהודי, שלא ירגישו שחנקו אותם.
צריך להגיד להם כל הזמן שה' אוהב את זה שהם שמחים. שה' אוהב אותנו. שה' שמח אתנו. בכל מצב. הוא רק רוצה משהו קטן מאתנו. ואחר כך, הוא רוצה עוד משהו קטן. ואחר כך הוא רוצה עוד משהו קטן. והכל זה בעצם דבר אחד. שאנחנו אומרים לה' שאנחנו אוהבים אותך, אנחנו רוצים אותך, אנחנו חושבים עליך, אנחנו יודעים שֶׁמה שמשמח אותנו באמת זה שאנחנו אתך, שאתה מגן עלינו, שאתה שומר עלינו.
ילד צריך להרגיש שטוב לחיות בית. אם הילד רואה בבית שאמא שמחה על כל דבר טוב ושהיא יודעת איך לקבל
גם דבר לא טוב, אז הילדים גדלים באוירה כזו שהם רוצים להמשיך את הדרך הזו. אך אם בבית שלי היה כל כך קשה, אני לא רוצה לבנות עוד בית עם קושי כזה, אני לא יכול. מספיק לי מה שהיה לי בבית שלי.
השמחה זה מקיף. למה מקיף? כי אין לנו את זה בפנים, זה בחוץ ואני צריך למשוך אותו אלי. צריך להוריד אותו אלינו.
אי אפשר לחיות בלי שמחה. יותר טוב שמחה של שקר מעצבות של אמת.
שמחה היא השכינה והסטרא אחרא היא העצבות.
שמחה זה האמצעי לעשות את השליחות שלנו בעולם. זה אמצעי להתחבר להקב"ה. אי אפשר בלי זה.
"הֲיִשְׁכֶם אוֹהֲבִים אֶת ה' אלוֹקֵיכֶם בְכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (יג,ד).
אחד הדברים היסודיים שקשורים לקשר בין עם ישראל להקב"ה זו אהבה. המילה אהבה מופיעה כל כך הרבה פעמים ביחוד הכי גדול שזה "שמע ישראל". ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
מי התחיל את כל העם היהודי? אברהם אבינו, עמוד האהבה. איך הוא התחיל את עם ישראל, איך הוא הוריד את הקב"ה מרקיע לרקיע, איך הוא בנה את העולם? עם אהבה. הוא קיבל אהבה למשהו עליון ונשגב ונפלא, והאהבה הזו בערה בו והוא היה מוכן בגלל האהבה הזו להיכנס ל תוך כבשן האש. כלומר, אהבה זה להיות מוכן גם למות.
אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו. זה התחיל ממך. אתה בחרת בנו מכל העמים. אתה אהבת אותנו.
כל היהדות זה אהבה.
אהבה זה הכוח הכי גדול שיכול להיות בעולם. אהבה זה כוח שנגדו שום דבר לא יכול לעמוד.
זה הכוח של הקשר שלנו עם הקב"ה.
יש לך מצווה לאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש. אהבת ה' זה מעל הכל. זה היעוד. זה התכלית.
זה לא מדרגות של עובדי ה', זה משפט שאומר כל ילד, כל בת, כל אחד.
אם אדם מרגיש את האהבה הזו, והוא זוכה להנחיל את זה לילדים שלו ואולי גם לנכדים שלו, אז בעצם אנחנו
כמעט פתרנו את כל הבעיות החינוכיות. כי הבעיות החינוכיות הן משום שהלב לא בוער באהבה.
עושים כל מיני דברים משונים ואומרים: מי אמר שזה אסור? איפה זה כתוב שזה אסור? מי אמר שזה לא נכון.
בסדר, זה לא כתוב, אבל איך זה מסתדר עם "ואהבת" , איך זה מסתדר עם היהדות. זה לא מתחבר.
זה מה שמנתק אותך. אתה מתנתק. כלומר העבודה העיקרית כל הזמן לבדוק אם אנחנו מנותקים מהקב"ה או אם אנחנו לא מנותקים. אם הילדים שלנו מנותקים או לא". (באור פני מלך חיים) …
כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אלוֹקֶיךָ, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (יד,ב).
כל התשובה שלנו זה להוסיף קדושה לחיים. אחרת עוד לא התחלנו. אחרת אנחנו לא בכיוון. קדושה זה להקדיש לה', לא לעצמנו. לעשות כל דבר לכבוד ה'. להשקיע עבודה במחשבה. לפני שעושים ואחרי שעושים. לבדוק את עצמנו כל הזמן, האם אנחנו עושים את זה לכבוד ה', או לכבוד עצמנו. כשעושים לכבוד ה', יש שמחה, יש כזה נועם,
הדברים מצליחים הרבה יותר. כשעושים לכבוד עצמנו, כדי שיגידו כמה אנחנו מצליחים, וכמה אנחנו מוצלחים, אז אין שמחה, יש מתח, יש לחץ, יש גאווה, והדברים יוצאים הרבה פחות מוצלח. צריך הרבה תפילות לפני כל דבר שעושים, שה' יעזור לנו לעשות הכל לכבודו. כי אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, כל כך חשובה לנו ההצלחה שלנו ושכולם
ידעו ממנה. צריך להזכיר לעצמנו כל הזמן שמה שאנחנו עומדים עכשיו לעשות, בלי ה' אנחנו לא יכולים לזוז,
הכל ממנו יתברך, הכל בכוחו, אנחנו רק שליחים. ולבקש שרק הוא יתברך ירוויח מהעשייה שלנו, שמי שיראה אותנו, יגיד ישתבח שמו, יגיד ה' גדול, ולא פלוני אלמוני גדול.
להתקדש זה כמה שפחות להיות בתוך הבלי העולם הזה, כמה שיותר להיות דבוקים בו יתברך. לחשוב עליו,
להרים ראש אליו, לדבר אתו, לעשות כל דבר אתו ביחד,
"אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון" (יג,ו).
†"אנחנו כולנו שייכים למחנה אחד שלא משנה את לבושם ולא את שמם ולא את לשונם, וגודר את הבית שלו בקדושה.
הקדושה זה הסוד של כל החיים. הקדושה זה הסוד של כל היהדות.
מקדישים לה', לא לי. אדם עם אגו, אין לו קדושה. אם הוא רוצה לעצמו, אז הוא מקדיש הכל לעצמו. יש אני ויש אין. מה ההבדל ביניהם? האין לקח את ה- י' והכניס אותה בתוך קרבו. האני זרק אותה החוצה. היוד הזו זה הנקודה האלוקית. אדם לוקח את הנקודה האלוקית שלו ואומר: זה לא מענין אותי, אני לא אוותר, פגעו בי, עשו לי,
אני לא מוותר על ה'. אני כל הזמן עם ה'". (באור פני מלך חיים) …
כִּי בִּגְלַל הַדָבָר הַזֶה יְבָרְכְךָ ה' אלוֹקֶיךָ" (טו,י)
לא צריך הרבה דברים. כשקשה, כשלא יכולים, כשבקושי מרגישים, כשהכל כבד, עושים דבר אחד. קטן.
ובגלל הדבר הזה ה' יברך אותך. וישמח בך. ויאהב אותך.
כי בדבר הקטן הזה אתה מאותת לה': אני לא מוותר עליך. אפילו שעכשיו כל כך קשה לי. אני יודע שאחרי הירידה הזו תבוא עליה ואני אזכה להתקרב אליך עוד קצת. זה כבר קרה לי הרבה פעמים בעבר ולכן אני לא נבהל ואני לא נשבר ח"ו. אני עליך לא מוותר. ועוד רמז יש בפרשה שלנו לחשיבות של הדבר הקטן שעושים:
"וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" (טו, יח). בכל מה שתעשה, אפילו דבר קל וקטן, יברכך ה' וכו'.
כמה רחמים יש לה' שהוא שמח גם בדבר קטן שאנחנו עושים, עד כדי כך שלפעמים עם מחשבה טובה, עם הרהור תשובה, עם הרמת ראש, אפשר לזכות בישועה גדולה.
†"בני קורח לא מתו. בזכות מה? בזכות שבזמן המחלוקת, הרהרו תשובה בליבם. פתאום התגנב להם הרהור תשובה. המושג הזה הרהור תשובה, אפשר לומר שזה פתח הצלה לחיים שלנו. אדם נמצא בסביבה שהיא אף פעם לא מושלמת, ויש כל כך הרבה דברים קשים, והילדים יכולים להינזק, ויש לו המון בלבולים, אבל אם יש כזו בחינה שבתוך הגהנום אפשר לבצר מקום, כמו שקרה לבני קורח, אז אנחנו צריכים להאמין שכל אחד מאתנו יוכל להקים את הבית שלו ואת המשך הדורות שלו, כל אחד ואחד בעניינים שלו, בנסיונות שלו, במציאויות שלו, ובתוך כל הגהנומים שנמצאים, יכולים גם בתוך הגהנום לבצר פינה כזאת ששם שומעים את הניגון, בתוך כל הצרות, בתוך כל היסורים, בתוך כל הבלבולים, בתוך כל הקשיים, בתוך כל הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, שאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזו קצת התרוממות הנפש, הוא יכול שיבצר לו מקום ששם הוא יכול לבנות את המשכן שלו. עם איזה לימוד זכות, עם איזו מחשבה טובה, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, אז כבר הוא יכול ממש לבצר לו מקום בגהנום של החיים שלו. כי החיים שלנו הם הרבה פעמים רחמנא ליצלן, גהנום.
ומי הצילם, את בני קורח? הקב"ה. כי רק הוא יכול היה לראות את הרהור התשובה שלהם. זה היה עניין של רגע.
כמו שההרהור בא לבן אדם ברגע, כמו הרבה דברים שקורים לבני אדם שהם כחוט השערה, כחוט השערה בין חיים למוות, כחוט השערה בין אפיקורסות לבין אמונה, כחוט השערה בין אריכות אפים לכעס, הכל זה כחוט השערה,
זה איזה חלקיק דק שפתאום עולה ויכול לשנות את כל המחשבה, יכול להפוך את הדברים הכי קשים. ההרהורים זה בידים שלנו. עד שנרדמים אפשר לעשות הרהור תשובה. קמים, עד שמתארגנים, עוד הרהור תשובה. הולכים בדרך, הרהור. בזכות הרהור אחד שהרהרו הם הפכו ידידים של ה', ידידי נפש, ה' אוהב אותם, הם יקרים לו, הכל בזכות הרהור תשובה אחד. זה גבורה להרהר הרהור תשובה. זה גבורה להודות שטעיתי. אפילו לא להגיד בקול. רק להרהר.
זה כבר גבורה כזו גדולה, בזכות זה קורא להם הקב"ה שושנים.
לשושנה יש ריח, לשושנה יש צבע, לשושנה יש תכונה שהיא מרטבת, שיש לה תמיד לחלוחית. השושנה הזו היא
סמל של אהבה. כמה פעמים כתובה בשיר השירים המילה שושנים. שפתותיך שושנים, כשושנה בין החוחים.
שושנה זה ביטוי לאהבה. אהבה זה לא דבר שאתה חייב לעשות, שאומרים לך לעשות. שאתה צריך לעשות.
בשום מקום לא כתוב שצריך להגיד שיר השירים אחרי ההגדה בפסח, או בליל שבת. זה ככה בא מאנשים.
אנשים הרגישו שהם רוצים להגיד שיר השירים. היה להם אהבה לה', אז הם אמצו את המנהג הזה. אין לזה שום מקור.
שושנה זה בא מעצמך. אתה מרגיש משהו, אתה בא ונותן שושנה. הקב"ה הוא לא צריך כלום. הוא רוצה שושנים.
הוא רוצה שנאהב אותו. הוא רוצה שנביא לו שושנה שבאה מאיזה הרהור אחד טוב". (באור פני מלך חיים) …
כִּי פָתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ (טו,ח)
בין אדם לחברו זה מעל הכל. זה להרגיש את ה'. אתה מאיר פנים לחבר, אתה אומר מילה טובה, אתה עושה איזה חסד עם הזולת, כולם שמחים. כולם מתרגשים. השכינה בינינו. כל כך פשוט וכל כך חזק. וצדקה מעל הכל. כמה צריך יהודי לשמוח כשדופקים לו בדלת ומבקשים צדקה. אתה לא יודע ממה באו להציל אותך. בתו של רבי עקיבא ניצלה ממוות בזכות שנתנה את המנה שלה לעני שאף אדם לא השגיח בו. מפֹּה המשפט – צדקה תציל ממוות.
ואנחנו? שומעים דפיקה בדלת, עוצרים את הנשימה, שיחשבו שאנחנו לא בבית וילכו לדלת ממול.
אומר הרמב"ם שצדקה צריך לתת ברוחב יד, מן היפה והמשובח ביותר שיש לך.
"האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו (הלכות אסורי מזבח פז,יא).
פה בירושלים עיה"ק היה סופר צדיק וקדוש שהיה כותב תפילין בקדושה ובטהרה גדולה, ולא הניח חומרא אחת
שלא קיים בכתיבת התפילין ושמו: ר' משה מפשעווארסק זצוק"ל, גדולי ישראל נִמנו בין לקוחותיו ואף לאדמו"ר מגוּר
היו תפילין כאלו, וכיוון שקדושתם חמורה מאד, היה מניחם האדמו"ר אך ורק בערב יום כיפור, ערב היום הקדוש.
פעם אחת הגיע אליו בחור וצרתו בפיו: "רבי! אין לי תפילין! ואין ידי משגת לקנות"!! האדמו"ר קם מיד מכסאו
ניגש לארון והגיש לו את אותן תפילין יקרות וחשובות ואמר: "בבקשה!! קח לך תפילין קדושות אלו ותבוא עליך ברכה"!
כשיצא הבחור מחדר האדמו"ר, ניגשו אליו בניו ושאלוהו: "למה אבינו? מדוע דווקא את התפילין הקדושות המיוחסות האלו"? איני מבין את תמיהתכם"! ענה להם אביהם; "והלא נאמר בפירוש בתורתינו הקדושה: "כל חֶלֶב לה'!"
דהיינו: החלק הכי טוב צריכים להקריב לה', ולכך כשנותנים צדקה צריכים לתת מן הטוב ביותר"!!!
ובספר "קול חוצב" מובא מעשה כגון זה בר' שלום שבדרון זצוק"ל, שהגיע אליו יהודי בערב חג בבקשת עזרה,
וכיוון שלא היה ברשותו כסף, ניגש לארון והוציא חולצה חדשה שקנה לעצמו באנגליה כדי ללובשה בחג. ונתנה לאיש שעומד לפניו, האיש שש ושמח על המתנה הנפלאה, וביתו של ר' שלום מרקחה. כשיצא הלה מהבית שאלוהו בני ביתו:
"והלא ארבעה חודשים ממתינים אנו לחג כדי לראותך בחולצה יקרה וחשובה זאת ומדוע הענקת אותה לאיש זה?
ואף אם רצונך לתת לו חולצה הלא יש לנו כמה וכמה חולצות משומשות וטובות"!!! לשמע דבריהם השמיע הרב שבדרון את פליאתו וענה: "והלא נאמר: כל חלב לה'!!! המיטב שבמיטב מיועד לצדקה"!!! ולא יסף.
יש לך תאווה לממון? רק על ידי צדקה תוכל להינצל ממנה. והרי ידוע שמי שמתגבר עליו תאוות ממון ורדיפת ממון,
אין לו חיים כלל, והממון מכלה ימי חייו ממש ח"ו. אם תפתח (את היד) יפתחו לך.
את המילה "ונתנו" אפשר לקרוא ישר והפוך, גם מימין לשמאל וגם משמאל לימין. ודבר זה מלמד אותנו כי כל
מה שאדם נותן לצדקה, בסופו של דבר חוזר אליו, ואינו חסר מאומה ממצוות הצדקה.
מורנו הרב: גם אם אתה חותם ומתחייב בשביל אחרים ובסופו של דבר הופך ח"ו לבעל חוב ומשלם חובות שלהם, אסור להתייאש ולהחליט – יותר לא. צריך להמשיך ולתת,
להמשיך ולעזור. כמה שתתן, תקבל כפליים. אתה רוצה לתת שקל אחד ויש לך רק מטבע של 10 ₪, אל תגיד – מצטער, אין לי. תתן את המטבע שיש לך ותקבל פי שניים.
רבינו הקדוש:
"נועם העליון שופע תמיד, אבל צריכין כלי לקבל על ידו שפע נועם העליון.
ודע, שעל ידי צדקה נעשה הכלי לקבל על ידה מנועם העליון, כי צדקה היא נדיבות לב,
היינו שנפתח ונתנדב הלב, ונעשה כלי לקבל מנועם העליון". (ליקו"ת עא)
ועיקר מצוות הצדקה היא הנתינה מתוך שמחה, ועל כך מובטח לו לאדם שיזכה לברכה. שהרי נאמר:
"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך".
מה זה הדבר הזה? בגלל שנתת בשמחה, בגלל שלא ירע לבבך (הבאר משה).
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם (טז,יב).
אל תשכח מאין באת. מאיזה חושך הוציאו אותך ונתנו לך לטעום קצת מנועם ה'.
כמו אותו רועה צאן שנהיה שר חשוב אצל המלך ושמר לו חדר אחד בביתו, ריק מכל, רק שק ומקל היו שם,
ושעה ביום היה נכנס לחדר, לובש את השק, אוחז את המקל, ופוסע בתוך החדר אנה ואנה כדי להזכיר לעצמו שהוא
לא נולד שר חשוב, שהוא היה פעם רועה צאן פשוט.
†"ענווה ושפלות, הסוד של החיים. על המשיח כתוב, אף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.
במילה יתמהמה יש פעמיים מה. 'מה', זה אחד משמותיו של הקב"ה. וזה גם כל העניין של משה רבנו ושל
אהרון הכהן. עם זה הם שרדו את המדבר. מה אנו, מה חיינו, מה כי תלינו עלינו, ונחנו מה.
מה זה הסוד של כל החסידות. זאת הנקודה המרכזית. שאנחנו חייבים להאמין ולדעת בכל רגע שהכל זה ה'. שהאלוקות ממלאה את כל העולם. והאלוקות זה השמחה, האלוקות זה האור, האלוקות זה הישועה. זה לא משנה מה יש לי בבית, ולא משנה מה קורה לי עם הבן/בת זוג, ולא משנה מה שקורה לי עם הילדים, ולא מה שקורה לי בחיים.
יש שתי בעיות. בעיה אחת שאני שבור לגמרי, הכל אצלי גרוע, או בעיה שניה שהכל מוצלח אצלי. שתיהן זה צרות צרורות. פה זה צרה שאדם יכול להתייאש ח"ו. הכל גרוע לו. אך יש צרה יותר גדולה. שהכל טוב לו. שהכל מצויין לו. כשהוא מתפלל הוא לא יודע על מה להתפלל, אין לו על מה לכוון בכלל, הוא לא מתחבר אל ה' בכלל, יש לו המון מחיצות וחציצות מכל השפע הטוב שיש לו.
צריך למצוא את לשון המאזנים בין כל הקשיים שלנו לבין כל ההצלחות שלנו. שההצלחות שלנו לא יסחררו אותנו ונחשוב שאנחנו כבר כאלה חשובים, וכאלה גדולים, וכאלה חכמים, ושהכשלונות שלנו לא יפילו אותנו, שנחשוב שאנחנו כאלה מסכנים, כאלה לא מוצלחים וכו'. זאת העבודה הכי חשובה. להגיע לבחינה של מה.
לדעת שיש דברים שלא תלויים בנו. למשל עם ילדים. יש סודות של נשמות, יש נשמות כאלה ונשמות כאלה,
כך הקב"ה סידר את העולם, ואל תהיו בעלי גאווה שאם לא הצלחתם עם הילדים, אז אתם עכשיו מאוכזבים ושבורים. אתם צריכים לעשות רק מה שמוטל עליכם. בתמימות ובפשיטות. זה הכל.
כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו: יש מנהיג לבירה. יש מנהיג לבירה. עכשיו זה ככה קורה לי? בסדר. זה לא עניין שלי. יש מנהיג לבירה. זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו. בכל מה שעבר עליו, הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי,
זרקו אותי, כל דקה הוא ניסה להתחבר ל'יש מנהיג לבירה'. ואנחנו הבנים שלו". (באור פני מלך חיים) …
תפילה
כולם רוצים אותך, כולם רצים אחריך, כולם ממהרים, רוצים לחטוף עוד משהו, והכל קשור אליך. כולם נוסעים שעות כדי להגיע להילולא של צדיק והכל כדי עוד קצת להתקרב אליך.
כולם שמחים בך, כולם מאמינים בך, כולם סומכים רק עליך. כולם מרימים ראש, כולם פורשים ידים, כולם מתנענעים בתפילה, מנסים להרגיש אותך.
כולם מדברים עליך, כולם משבחים אותך, כולם מודים לך, כולם מברכים אותך.
כולם מתגעגעים אליך, כולם כוספים אליך, כולם עושים מסירות נפש כדי לשמח אותך.
אתה משוש לבנו, אתה אהוב נפשנו, אתה מרכז חיינו. הכל סובב סביבך, הכל שוקק חיים בזכותך, הכל מלא בך.
אתה הלב של הכל, אתה הטעם של הכל, בלעדיך אין לנו כלום, ואתך יש לנו הכל.
תודה אב יקר, שזכינו לגור בשכונה כזו, בעיר קדושה כזו, בעיר תוססת ורוחשת, מתנדנדת וממלמלת.
עיר עם כל כך הרבה חמצן, עיר שלא נותנת לנו לישון יותר מדי זמן. עיר ללא הפסקה. עיר קדושה.
תודה על הזכות הגדולה הזו, על השמחה הגדולה הזו, על החיות וההתעוררות, על עיר מלאה אלוקות.
על עיר שהיא תפילה.
שבת שלום,
מנחם אזולאי.
לזכרון עולם של נשמות הקדושים
נפתלי הרץ זצ"ל בן שמעון יבדלח"א
נתן שלמה זצ"ל בן אהרון יבדלח"א
הילד נחמן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נתן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נפתלי ז"ל בן דוד-חי יבדלח"א
ת.נ.צ.ב.ה
|
ניתן לקבל את דבר התורה לדואר אלקטרוני באמצעות שליחת מייל לכתובת:
[email protected]
תרומות נחוצות אפשר להעביר לחשבון בנק הדואר 20685668 להערות ובקשות: 02-5374711
יש רשות לצלם, להפיץ, ולעשות בחומר כל שימוש לזכוי הרבים
לע.נ. שרה-פייגא בת ר' מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה
|
