בס"ד
רבנו הרמב"ם בפירושו על המשנה מדבר על כל השיטה המעוותת הקיימת בכל מגזרי הדתיים של הפיכת התורה כמקור הכנסה:"קרדום לחפור בו"! (הבאנו את זה בעדכון מקולו של משיח לפני כמה ימים)
 
ומענין בדיוק ראיתי היום "במקרה" מכתב שפורסם ברשת: מכתב ששלחו נשים לרבנים,
--עד מתי נמשיך לעבוד כ"כ קשה והבעל ילך ללמוד?.. הם שואלים... !

ועוד מאיפוא בא הכסף לכוללים, מממשלות כופרות בכספי דמים של גירוש יהודים כאתננן על שתיקת החרדים....
מתי ההצגה הזאת. תסתיים.. הולכים לכולל. יושבים במזגן, מנשנשים שותים קפה, ומתפלפלים ...... האישה כורעת תחת העומס, האם זו דרכה של תורת אמת...
 
או שזו דרכה של תורת קורח תורה שמטרתה ליצור עוד פוסקים \רבנים, רבנים שבין השאר יתנו הכשרים: לפאות, לבידור, למלונות, (כמובן כדי לעשות סדר פסח.. ללא שרויה כמובן!)... רבנים שימשיכו וינציחו את הגלות, כדרך מוריהם ואבותיהם... האם זו הדרך....?

קיראו מה אומר הרמב"ם (תגדילו את המסך כדי לקרא) דברים חזקים ביותר!!! 

 פניה לכיכר השבת:עד מתי נעבוד ובני זוגנו יילמדו בכולל?  
 

3 נשות אברכים פנו ל"כיכר השבת" בבקשה להעלות לדיון שאלה שלדעתן מטרידה רבבות נשים בציבור החרדי. מיוחד ניצן ארליך י"ט אב תשס"ט 15:16 09.08.09 לא את דגל המלחמה אנו מבקשות היום להניף. שכן לא נשות מלחמה אנו. כל הווייתנו בעולם התורה משחר נעורינו. זו השקפתנו וכך אנו מחנכים את ילדינו. כך גם נמשיך לעשות הלאה. ועם זאת, אנו נפגשות, בינינו לבין עצמנו, ועם נשות אברכים רבות אחרות, וחשות כי מתחת לפני השטח, האדמה רוחשת במרמור. כשל כוח הסבל. אנו קמות עם בוקר מוקדם ליום עבודה קשה מנשוא. מלבישות את הילדים ומכינות אותם לדרכם. זה לגן, זה ל"חיידר, זה לישיבה וזאת לסמינר. הבגדים הם אלו שקיפלנו אמש, אחרי שאתמול אחר הצהריים, כששבנו מן העבודה שלנו, עסקנו בניקויים. בכיבוסם. בגיהוצם. עלינו להספיק בבוקר להכין ארוחות לכולם וגם סנדוויצ'ים לדרך. גם לבעל. רבות מאתנו גם קונות בעצמן את כל המוצרים. אנו מנקות את הבית. אנו קנייניות הבגדים ותצרוכת המשפחה. כל הבית עלינו. וכאשר אנו יוצאות בבוקר לעבודה, כבר סיימנו רבע יום עבודה מתיש בבית. ואת מה שלא עשינו בבוקר נעשה כשנשוב. נמשיך בעבודה עד לרגע שבו אנו נופלות ממוטטות. יש לנו את מלוא ההערכה לבני זוגנו. הם לומדים בכוללים וגאוותנו עליהם. הם בני תורה אמיתיים. אך לא כולנו, ובעצם רוב רובנו, לא זכינו בבעלים שהפכו לראשי ישיבות, לפוסקי הלכה מובהקים, או לכאלו ש"דם הלימוד" זורם בעורקיהם מבוקר עד לילה. אנו, שלושתנו, נשואות יותר מ-10 שנים. אילו היו בני זוגנו ראשי ישיבות או פוסקי הלכה בולטים, היינו בשמחה, נוטלים עלינו את המשימה הקשה של החזקת הבית, לעולם. אך הם אינם כאלו. האם לא הגיע הזמן לקבוע, למשל, שלאחר עשור של לימודים יתחלקו עמנו בהחזקת הבית? אנו קורסות. נושאות בשלוש משרות. בהחזקת הבית השוטפת, בחינוך ילדינו ובעבודה במשרה מלאה בחוץ. הכול יודעים מה כבר מביא הביתה הלומד בכולל. והמצב הורע עוד יותר בעקבות המשבר הכלכלי והקיצוצים. לנו כמו לרוב חברותינו המצויות במצבנו, יש משפחות ברוכות ילדים. אין לנו עוזרות בית ואנו גם העוזרות של עצמנו. אנו נאלצות בכאב רב לגייס את בנותינו הבכירות לסייע לנו, וילדות אלו, עוד לפני שהתחתנו, הן כבר נושאות בעול, שאליו ייכנסו עוד יותר לאחר נישואיהן. מתוך תוכנו, בלב כואב, עולה השאלה: עד מתי נעבוד ובני זוגנו יישבו וילמדו? אנו מאד רוצות שילמדו, אך מתי, אחרי כמה שנים, צריך להגיע הרגע שבו יהפכו לשותפינו האמיתיים בגידול המשפחה? האם זו הייתה דרכה של תורה גם בימים עברו, שעול פרנסת הבית והחזקתו כולו ייפול על האישה? האם אין זה שינוי של הדור-שניים האחרונים? פעם כמעט כל נשות האברכים עבדו בהוראה. היו לנו הרבה חופשות. סיימנו מוקדם ויכולנו לשוב הביתה לפני ילדינו. היום מרביתנו עובדות במלאכות הדורשות תעצומות נפש ושעות רבות של מאמץ מתיש. ורק אז אנו שבות ומתחילות במשרה המלאה, השנייה. שהיא אצלנו, בעצם, הראשונה. אילו רק יכולנו, היינו נכנסים לבתיהם של מרן פוסקי הדור ומעלים את שאלתנו. אך באין לנו את האפשרות הזאת, נותרה לנו רק הדרך של העלאת השאלה לרבים. אולי באופן זה היא תגיע ותביא להתעוררות. בשם רבבות חברותינו, המצויות במצבנו: תש כוחנו. אנו על סף קריסה. המצב הנוכחי לא יכול עוד להמשך. שנו אותו. בטרם תבוא התפרצות, שכולנו חשים כי היא הולכת ובאה! מקור: http://www.*********/article.php?id=3690

 

 

 

 

תוקן על ידי shay98 ב- 10/08/2009 12:09:37

בס"ד
תודה , יישר כח גדול ...

מתוך: מסכת אבות - "בני בנימין"
אמר רב ששת כל מלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא שנאמר ''ומרווה גם הוא יורה'' כלומר מי שמרווה את תלמידיו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא.

* מאריכין לו ימיו ושנותיו כההוא מעשה דרבי פרידה שהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים ופעם אחת חזר עוד ארבע מאות פעמים, יצתה בת קול ואמרה רצונך באריכות ימים או שתזכו אתה ודורך לחיי העולם הבא?? אמר לה הקב''ה תנו לו זו וזו.

* ''הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'' (תהלים קיב, ג) זה הלומד תורה ומלמדה, ע''ז שלמד זוכה להון ועושר בביתו, שאין הממון כלה, ''וצדקתו עומדת לעד'' על שטרח ללמד לתלמידים, שאין לשכרו קץ.

* ''וימת שם משה עבד ה''' (דברים לד, ה). מלמד שמי שמרביץ תורה ברבים זוקפים את כל תורתם ומעשיהם הטובים של תלמידיו לזכותו כאילו עשה הוא את כל אלה, ואפילו לאחר מיתתו, כ''ש בפרק החמישי משה זכה וזיכה את הרבים- זכות הרבים תלויה בו. והרי הוא מוסיף להיות עבד ה' גם אחרי מותו, ודבר זה מרומז בדברי התנא באבות אם אין אני לי - מי לי וכשאני לעצמי-מה אני, כלומר אם אין אני רק לי עצמי, לא לומד רק לעצמי אלא גם מלמד את האחרים- מי לי כלומר כל מי שעושה מעשים טובים, נזקפים הם לזכותי כאילו אני עשיתים. אבל כשאני לעצמי אם עושה אני רק לעצמי בלבד ואיני נותן דעתי על אחרים, אז מה אני?? מה כוחי ומה גבורתי לפעול בתקופת חיי.

* כתב הרב מעם לועז: ואם נוהג טובת עין ואינו כובש תורתו אלא מלמדה לאחרים מספיקים בידו ללמוד עוד וללמד לאחרים, שיעשה כמעיין המתגבר, שאינו חסר מאומה מכל מה ששואבים ממנו. ונמשלה המצווה לנר והתורה לאור, וכשם שהנר הוא דולק ואפילו אלף אלפים נרות מדליקים ממנו אינו חסר, כך כל מי שיתן למצווה אינו מחסר מנכסיו, ואם במצווה כך - על אחת כמה וכמה לתורה שנמשלה לאור מאיר. ואם שומע לעצת היצר הטוב ואינו כובש חוכמתו אין הוא נחסר אלא יתחדש ויוסיף על לימודיו, ותהיה לו סייעתא דשמיא ללמד אחרים.

* ההבדל בין האדם הלומד לעצמו ובין המלמד לאחרים יובן עפ''י משל:
 
שר אחד נסע למדינה רחוקה והיה עליו לעבור מדבר גדול אשר אין שם מים,
מה עשה ?
 
הטעין חמורים בחביות של מים שיהיה לו ולאנשיו לשתות.

לימים הצטרך שר אחר לנסוע דרך המדבר ההוא, שאל את הראשון מה עשית??

אמר לו הטענתי חביות מים על חמורים,

אמר לו השר אני לוקח עימי צבא אדיר ואיך יספיקו להם כמה חביות??

מה עשה ?

לקח עימו חכמים הבקיאים באדמה ומריחים מים, ולקחו עימם כלי חפירה, והם חפרו בארות בכל מקום שבאו לשם.
 
ההבדל בין שני השרים:
 
שהראשון הכין מים לעצמו בלבד,

ואילו השני חפר בארות מים וכל הבאים אחריו רוו מים וברכוהו על כך.
 
זה ההבדל בין הלומד לעצמו, לבין המלמד לאחרים שגורם שירבה הדעת לדורי דורות.

* כתב אליהו הנביא זכור לטוב בספר תנא דבי אליהו על הפסוק (ישעיה נח, ז) ''הלא פרוס לרעב לחמך''.
 
אין רעב אלא הרעב לדברי תורה,
 
ואין לחם אלא תורה,

שנאמר (עמוס ח, יא): ''הנה ימים באים נאום ה' אלוקים, והשלכתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'''
 
מכאן אמרו:  אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה, יפרנס מתורתו גם כן לאחרים,

כדי שתרבה חכמתו לו, ומוסיפין לו עליה,
 
וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה העתידה לבוא על ישראל בימי בן דוד.

ועליו הכתוב אומר ''ושם דרך אראנו בישע אלוקים'' (תהלים נ, כג),
 
דרך זו תורה שנאמר ''בכל הדרך אשר ציווה ה' אלוקיכם תלכו'',

ואין ישע,
 
אלא בימות המשיח

שנאמר: ''קרוב צדקי יצא ישעי'' (ישעיה נא, ה).

בינ"ו