לא את דגל המלחמה אנו מבקשות היום להניף. שכן לא נשות מלחמה אנו. כל הווייתנו בעולם התורה משחר נעורינו. זו השקפתנו וכך אנו מחנכים את ילדינו. כך גם נמשיך לעשות הלאה.

ועם זאת, אנו נפגשות, בינינו לבין עצמנו, ועם נשות אברכים רבות אחרות, וחשות כי מתחת לפני השטח, האדמה רוחשת במרמור. כשל כוח הסבל.

אנו קמות עם בוקר מוקדם ליום עבודה קשה מנשוא. מלבישות את הילדים ומכינות אותם לדרכם. זה לגן, זה ל"חיידר, זה לישיבה וזאת לסמינר. הבגדים הם אלו שקיפלנו אמש, אחרי שאתמול אחר הצהריים, כששבנו מן העבודה שלנו, עסקנו בניקויים. בכיבוסם. בגיהוצם.

עלינו להספיק בבוקר להכין ארוחות לכולם וגם סנדוויצ'ים לדרך. גם לבעל. רבות מאתנו גם קונות בעצמן את כל המוצרים. אנו מנקות את הבית. אנו קנייניות הבגדים ותצרוכת המשפחה. כל הבית עלינו. וכאשר אנו יוצאות בבוקר לעבודה, כבר סיימנו רבע יום עבודה מתיש בבית. ואת מה שלא עשינו בבוקר נעשה כשנשוב. נמשיך בעבודה עד לרגע שבו אנו נופלות ממוטטות.

יש לנו את מלוא ההערכה לבני זוגנו. הם לומדים בכוללים וגאוותנו עליהם. הם בני תורה אמיתיים. אך לא כולנו, ובעצם רוב רובנו, לא זכינו בבעלים שהפכו לראשי ישיבות, לפוסקי הלכה מובהקים, או לכאלו ש"דם הלימוד" זורם בעורקיהם מבוקר עד לילה.

אנו, שלושתנו, נשואות יותר מ-10 שנים. אילו היו בני זוגנו ראשי ישיבות או פוסקי הלכה בולטים, היינו בשמחה, נוטלים עלינו את המשימה הקשה של החזקת הבית, לעולם. אך הם אינם כאלו. האם לא הגיע הזמן לקבוע, למשל, שלאחר עשור של לימודים יתחלקו עמנו בהחזקת הבית?

אנו קורסות. נושאות בשלוש משרות. בהחזקת הבית השוטפת, בחינוך ילדינו ובעבודה במשרה מלאה בחוץ. הכול יודעים מה כבר מביא הביתה הלומד בכולל. והמצב הורע עוד יותר בעקבות המשבר הכלכלי והקיצוצים. לנו כמו לרוב חברותינו המצויות במצבנו, יש משפחות ברוכות ילדים. אין לנו עוזרות בית ואנו גם העוזרות של עצמנו. אנו נאלצות בכאב רב לגייס את בנותינו הבכירות לסייע לנו, וילדות אלו, עוד לפני שהתחתנו, הן כבר נושאות בעול, שאליו ייכנסו עוד יותר לאחר נישואיהן.

מתוך תוכנו, בלב כואב, עולה השאלה: עד מתי נעבוד ובני זוגנו יישבו וילמדו?

אנו מאד רוצות שילמדו, אך מתי, אחרי כמה שנים, צריך להגיע הרגע שבו יהפכו לשותפינו האמיתיים בגידול המשפחה?

האם זו הייתה דרכה של תורה גם בימים עברו, שעול פרנסת הבית והחזקתו כולו ייפול על האישה? האם אין זה שינוי של הדור-שניים האחרונים? פעם כמעט כל נשות האברכים עבדו בהוראה. היו לנו הרבה חופשות. סיימנו מוקדם ויכולנו לשוב הביתה לפני ילדינו. היום מרביתנו עובדות במלאכות הדורשות תעצומות נפש ושעות רבות של מאמץ מתיש. ורק אז אנו שבות ומתחילות במשרה המלאה, השנייה. שהיא אצלנו, בעצם, הראשונה.

אילו רק יכולנו, היינו נכנסים לבתיהם של מרן פוסקי הדור ומעלים את שאלתנו. אך באין לנו את האפשרות הזאת, נותרה לנו רק הדרך של העלאת השאלה לרבים. אולי באופן זה היא תגיע ותביא להתעוררות.