****פרשת שופטים***

†"ה' אוהב אותנו. אהבת נפש הוא אוהב אותנו. כמה אהבה שה' נותן לנו. הוא "בוחר בנו באהבה". זה שה' רצה אותנו, לקח אותנו, זה היה בחירה מתוך אהבה. זה לא היה ככה כמו בשידוכים רגילים שאומרים: תראי, תקחי אותו,
אין ברירה, זה השידוך, תקח אותה, אל תשים לב, אחרי הנישואים תראו, תרגישו טוב, יהיה ניסים, יהיה נפלאות,
זה היה שידוך מאהבה ממש. אי אפשר לתאר את זה בכלל, איזה סוג של אהבה זה היה, שמוכנים להיכנס לכבשן האש בשביל הקב"ה.

נכון, היו צרות נוראות, היו עקידות ורדיפות, יש הסתרת פנים שהיא מאד מאד כואבת, אבל יש הבדל גדול מאד בין הכלל לבין הפרט. בכלל יכול להיות צרות נוראות, הסתר פנים, אין גשמים, היו מלחמות, היו שואות, היו דברים נוראים בעולם. אבל תמיד היתה בחירה לפרט לא להיות בשואה הזאת. לא להיות בהסתר פנים הזה. לא להיות שייך לזה.

כלל ופרט. רבים ויחיד. כל קריאת שמע, שהיא יסוד היסודות של התפילה, ושל היהדות, ושל הקשר, ושל הברית שכרתנו עם הקב"ה, של החיבור, אז שמה בקריאת שמע יש לשון רבים ולשון יחיד, מעורבבים.

כוח הרבים זה כוח עצום, אנחנו לא יכולים בשום אופן בלי הרבים. אך יש גם כל אחד לחוד.  בינו לבין עצמו.
איפה שלא רואים בכלל. הרהור תשובה של יחיד, איזה כוח יש לו. מה הוא יכול לעשות.

ויתור

בכל מקום שאדם מוותר על איזה משהו, לא חשוב מה, זה יכול להיות ממתק או שזה איזה דיבור שהוא חייב להגיד לשני, אחרת הוא לא יירגע, או שיש ויתורים יותר גדולים, בחיי המשפחה, עם הילדים. כל ויתור פינה מקום,
עשה חלל, שייכנס בו האור האלוקי. עשה חלל לקדושה. פינה מקום לקדושה. ויתור זה התקדשות.   מה זה קדושה? מה זה שאדם מתקדש? הוא מוותר על זה ומתקדש, ומוותר על זה ומתקדש, הוא פורש מזה ומתקדש.

דברים שהוא צריך, דברים שהוא חייב להגיד לשני, הוא לא יוותר והוא יענה לו, והוא יגיד לו, זה לא יכול להיות
שהוא לא יגיד לו. או – אני צריך להבין את התשובה הזו עכשיו. אני לא מבין אז אני אפתח ספרים, אז אני אלך לרבנים, אבל אולי ה' רוצה שתוותר?

לא כל דבר צריך להבין. רוב הדברים הכי נפלאים בעולם, כל הסודות הכי נפלאים בעולם, שהם התיקון של הנשמה שלנו, שהם הסודות של הגאולה, הם לא מתגלים לנו, הם סוד, ואנחנו לא יכולים לדעת אותם בכלל.

באותו רגע שהאדם מוותר הוא פינה מקום לאור האלוקי, לקדושה, להיכנס בקרבו.

וכך עם ישראל, וכל אדם באופן פרטי, כל עוד שאדם חי, כל עוד שהנשמה בקרבו, כל רגע ורגע, הוא עם הלא תעשה, הוא עושה יותר מאשר עם העשה. הויתור זה הקדושה. לא הקדושה שעכשיו נלך ונצעק ברחובות, כשאתה לא עושה, כשאתה מוותר, פתאום נכנסת לשם קדושה.

עוד ויתור ועוד ויתור ועוד קדושה ועוד קדושה. עד שנתמזג עם הקב"ה. וזה מה שהקב"ה רוצה. שנהיה קדושים.

להרגיש את הזולת

הרחמנות הכי גדולה היא על מי שהחיים שלו נפלאים. שהכל טוב לו בחיים. מי שהכל טוב לו בחיים, יש לו בעיה קשה מאד. אם אדם טוב לו, שיפחד. אם אדם הכל הולך לו למישרין, שיפחד. כי זה לא העולם. כי העולם זה לא שהכל יהיה טוב. אם אדם רואה שכל כך טוב לו, אז הוא לא ילך בכוח לעשות שיהיה לו רע, אבל הוא ילך לאנשים שרע להם,
ידבר אתם, ישמח אותם, אם יש מישהו שקרה לו משהו, שהוא בצרה, לא משנה איזה סוג של צרה, רואים על הפנים שלו שהוא קצת עצוב, שצריכים לחזק אותו, שלא ישאר בארמון שלו ויתענג בעונג שיש לו, הבן  הזוג הנפלא מפנק, הילדים הנפלאים מפנקים, שתילי זיתים סביב לשולחנך. נכון שזה הברכה שדוד המלך ברך, אבל עד שדוד המלך
הגיע לברך כזו ברכה, כמה הוא בכה וכמה הוא עבר תלאות כדי להוציא את המילים האלה מהפה ולהגיד  כאלה מילים. הרי המזמור הזה נמצא בסוף התהילים. מי שבאמת הכל זורם לו והכל נפלא לו שירגיש את הסבל של הזולת. שילך
לראות איפה יש דברים קשים. כי הקב"ה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא  את הרע.

כך כתוב בישעיה. ואנשי כנסת הגדולה שינו את זה ובמקום לכתוב בורא את הרע הם כתבו בורא את הכל. היה להם קשה שיהודי שמתפלל, יראה שה' בורא את הרע. אז הם שינו וכתבו את הכל. בורא את הכל. כי הכל כולל גם את הטוב וגם את הרע, אבל הפסוק היה במקורו בישעיה – בורא את הרע.

וזה קשה לקב"ה לברוא את הרע כי כולו טוב. אבל הוא צריך לברוא רע, כי בלי הרע הזה אנחנו לא מגיעים לשום דבר.

פנים מאירות

אדם עושה פרצוף, הוא גונב את הבריות. כי הבריות רוצות לראות פנים מחייכות. אתה נכנס לבית המדרש ולא מחייך לאנשים כי עכשיו לא ישנת כל הלילה, אתה גזלן, זה לא מעניין את אף אחד שלא ישנת כל הלילה. אם לא ישנת כל הלילה, לך תישן, אל תצא החוצה. אם אין לך חיוכים, אל תצא החוצה. יש אנשים שהולכים עם פנים כאלה קשות והם לא מרגישים  מה הם עושים. נתנו לך פנים שתחייך לאנשים סביבך, אתה יודע מה שכל אחד עבר? הוא יראה חיוך אז מה זה יעשה לו. אתה לא מחייך כי אתה עכשיו חושב שהשני צריך לחייך קודם. אתה לא מחייך כי אולי השני כועס.  שהוא יחייך אני אחייך אליו. אדם לא יודע כמה בני אדם הוא מחייה ממש כשהוא הולך עם פנים מחייכות,
וכמה בני אדם הוא ממית ח"ו כשהוא הולך עם פנים אחרות.

ביטול הישות

בחסידות יש עבודה אחת. עבודה על  הנשמה של כל המידות הרעות וזה לבטל את הישות. עבודה לכל החיים. אם אדם מודע לזה, אז כל דקה הוא עושה את העבודה הזאת, גם כשהוא עובר מחדר לחדר בתוך הבית שלו.

אדם צריך להיות בעולם הזה אמצעי לגלוי אלוקות. שהוא יהיה כלום. שיראו אותו ככה, בענוה ובשפלות,
שיראו שהוא מייצג אלוקות. כשיראו אותו יגידו – יש אלוקים בעולם. שאפילו גויים ירוצו אחריו ויגידו יש אלוקים.

הוא לא יצטרך לדבר ולא לתת דרשות, גם לא ללכת ברחובות ולצעוק שָׁבֶּעס, הוא לא יהיה צריך להגיד שום מילה.
יראו אדם שהוא לא גוף, שהוא לא גשמיות, שהוא בלי רצונות והשקפות ובקורות וחָשָקִים. שכל הרצון שלו הוא הרצון של  ה'.

ככל שאדם רוצה יותר רחמים, כך הוא צריך לוותר על הישות שלו, כי אם הוא לא מוותר עליה אז איך ה' יתן לו שפע? הרי הישות שלו תופסת את כל המקום, היא מסתירה את אור ה'.

פרנסה זה אור, זה שפע אלוקי. ה' רוצה להוריד לנו שפע אבל אין מקום לאור הזה. הכל סתום בישות שלנו.

ה' מסביר למשה כיצד אמוּר אהרון להדליק את הנרות במשכן. ואהרון? לא שינה! כפי שה' אמר, כך עשה!
זהו שבח לאהרון. שלא שינה. ואנחנו? יש לנו מחשבות משלנו, תכניות משלנו, סגנונות משלנו, ואנחנו משנים.

כשאנו משנים, זה אני. זה חורבן העולם. זה ההיפך מאין. זה יש. ישות.

אנחנו פונים לה': ל"יש" שלנו חסר כסף, תביא לנו כסף. ל"יש" שלנו חסרה הצלחה, תביא לנו הצלחה.

ומהי הישות הכי נוראה? כעס.

אני אמרתי ככה, למה עשיתם ככה? אני בעל הבית על העולם, אני חושב ככה ואתם לא מקבלים את הדעה שלי?

הגוף שלנו זו חציצה לאור האלוקי. הגוף, הארציות, הגשמיות.

אתה צריך להיות "ונחנו מה". מה אנחנו, כלום אנחנו. ואם אתה עוד לא יכול, תהיה מחובר לצדיק שאמר "ונחנו מה".

צריך למעט את עצמנו כמו שהלבנה מיעטה את עצמה. כדי לתת מקום לשני. לבטל את הישות זה לעשות הכל לכבוד ה'.

אשה מבשלת ביום חול ואומרת שזה יהיה לכבוד עבודת ה'. וכשהיא מבשלת ביום ששי היא אומרת שזה לכבוד שבת קודש.

היא אומרת עם ילדיה קריאת שמע בלילה ומודה אני בבוקר, הכל כדי להכניס בליבותיהם יראת שמים.

לא כדי שיגידו שיש לה ילדים צדיקים.

כשאחד מבני הזוג רוצה שהשני יהיה אחרת, זה בדרך כלל כי הוא בתוך האֶגוֹ של עצמו.  אפילו שהוא לא מעיר הערות, רק מתפלל על השני, גם זה מֵעמדה של התנשאות.  אני הצדיק, אני המתפלל ואַת עם החסרון. או אני הצדיקה,
אני המתפללת ואתה כל היום עם מחשבים. צריך לכבד את הדרך שבן הזוג צריך לעבור בעולם הזה ולדעת שאנחנו
לא יודעים ולא מבינים כלום. לא לחשוב על הכבוד שיהיה לנו אם הבעל יהיה תלמיד חכם או האשה תהיה צדיקה והילדים יהיו הכי מוצלחים בחדר. לחשוב על הכבוד של ה'.

כשאני כלום, אז לא כל כך אכפת לי מה אומרים עלי ומה חושבים עלי. וזו המדרגה הגבוהה והנפלאה ביותר,
המדרגה שרבנו רצה שנגיע אליה, המדרגה של לא להיות נצרך לבריות. שלא יהיה אכפת לנו מאף אחד שמדבר עלינו.

שלא נצטרך למצוא חן בפני אף אחד כדי לקבל ממנו כבוד, או פרנסה, או חיוכים. שלא נהיה נצרכים לבריות.
שנדע שהכל זה מה', לא מאף אדם.

לבטל את הישות זו עבודה כל כך קשה. עבודה לכל החיים. וגם לדורות הבאים, שאולי יצליחו איפה שאנחנו לא זכינו.

כי אנחנו פה, במציאות, אנחנו עושים, אנחנו מצליחים. הישות שבתוכנו אומרת: אתה רואה? הצלחת!אתה רואה? התפללת יפה! אתה רואה? השקעת בילדים ובזכות זה הם מוצלחים. ואנחנו צריכים לומר לעצמנו כל הזמן: זה לא אני, זה לא אני, זה הכל ה'. זה רק ה'. עבודה קשה, אבל אין אנו יכולים לפטור את עצמנו ממנה.

שהכל יהיה לשם שמים. שאני לא אעשה שום דבר בשביל עצמי. כי זו השמחה הכי גדולה. ומתי האפשרות להרגיש את זה חזק? בהתבודדות. כשאדם עומד לפני ה' ושותק. התבודדות זה כשאתה מרגיש בשתיקה, בלי לדבר בכלל, שאתה בכלל לא בכיוון. כי בעצם, הכיוון הוא לעשות מה שה' רוצה. הכיוון הוא לקדש את ה' בעולם. הכיוון הוא שהכל יהיה לשם שמים, שאני לא אעשה שום דבר בשביל עצמי. אז מצויין: התפללתי, ואמרתי תיקון כללי,
ותהילים של יום, אולי אפילו אמרתי שמות צדיקים, ולמדתי, ועזרתי קצת בטיפול בילדים ושמחתי את אשתי.

השאלה – מה ליווה אותי כל הזמן כשעשיתי מה שעשיתי.

שאני ברוך ה' מתפקד, שאני בסדר.

התבודדות זה – היכן אני בעולם, איפוא אני בתיקון של העולם שלך, השם.

מה אני תורם לך כדי שתתגלה מלכותך בעולם, עד כמה אני עושה בשביל הכבוד שלך ולא בשביל הכבוד שלי.

כשאדם עומד בהתבודדות בשתיקה, נותן לכל המחשבות הזרות לעבור, ופתאום נשבר לו הלב והוא פורץ בבכי,
לא על מה יהיה אתי, אלא על - מתי אזכה לעשות משהו לכבוד ה' ובכלל לא לכבודי, או אז הוא מתקרב לאמת.

גם כשאדם רוצה להיות צדיק, זה בשבילו במידה מסוימת. יש תאווה להיות צדיק. יש תאווה לבקש מדרגות.
אבל המדרגה הכי גבוהה היא לא לבקש כלל מדרגות. רק להודות. רק לבקש לעשות מה שאתה רוצה. רק לשמח אותך.

האדם יש לו כזו עזות של הגוף וכזו עזות של חכמות, חושב שהוא יודע. כמה שנים שהאדם חי פה, אז הוא עדיין כל פעם מגלה כמה שהוא צריך עוד לחיות כדי לכוון בעוד תפילה אחת ובעוד איזה נסיון אחד של חיים לוותר, ועוד איזה דבר לראות שהוא טעה ועוד איזה דבר לתקן כדי לשבור את העזות של הגוף. זה כזה דבר קשה, כי אני הרי צדיק, ואני הרי חכם ואני הרי מתפלל, אבל אדם יכול לבנות בנין שלם לא על המגרש שלו. אדם יכול לבנות בנין שלם וכל היסודות שלו עקומים. אנחנו כל הזמן עושים שגיאות. עשינו, פעלנו, פתאום מתגלה לנו שמה שעשינו זה פגע באנשים, זה נהיה יותר גרוע, הזקנו בזה, הרסנו, כי היתה לנו נגיעה. היתה לנו ישות. כי עוד לא הגענו. אבל להקב"ה יש לו סבלנות. הסבלנות שלו היא אינסופית ועצומה ונפלאה. הוא רוצה שנשיר ונרקוד ונשמח, אף על פי שאנחנו עדיין
לא שלמים. שהרי העבודה היא אינסופית. ה' ברא את היש (יש לי יש לי יש לי) והוא רוצה שנכלה את היש.
שנתקרב לתכלית, שנצעק כל היום ה' הוא האלוקים".  (באור פני מלך חיים) …

†"וכמו שה' כל כך  אוהב אותנו ומאריך אף אתנו, כך גם אנחנו צריכים להאריך אף עם כל מה שקורה לנו. עם הילדים, עם בן/בת הזוג, עם הפרנסה, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם כל  הכשלונות שלנו, עם כל המכות שאנחנו מקבלים מכל מיני כיוונים, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום, צריך שתהיה לנו סבלנות כי אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אתנו, אז צריך שתהיה לנו סבלנות עם עצמנו, עם הסובב אותנו".(באור פני מלך חיים) …