ש ב ת

ש ב ת

בס'ד

מעלת השבת

 

 

לא אחת תוהים אנשים על משמעותה של השבת. למה אסור להדליק אור? למה אסור לרשום כמה מילים על פתק? אם מטרת השבת היא לענג את האדם, למה אסור לו לעשות דברים רבים שהוא נהנה ומתענג מהם?.

 

 

 מחשבה ודיבור

 

אחד העקרונות היסודיים, שעליהם בנויות הקבלה והחסידות, הוא, שהקב"ה לא רק ברא את העולם, אלא שהוא מחייה את העולם בכל רגע ורגע. קיומו וחיותו של העולם בכל עת ובכל שעה נובעים מהשפע האלוקי ששופע מאת הקב"ה. שפע זה, אף שאיננו רואים אותו בעין הגשמית, הוא המפעיל למעשה את כל המתרחש בעולמנו, מהדבר הפשוט ביותר ועד גורלם של עמים ומדינות.

 

השפע האלוקי הזה אינו שווה בימות החול ובשבת. ביום השבת מאיר בעולם שפע אלוקי מיוחד במינו, שאינו דומה כלל לזה שמאיר בימות החול, ומכאן ייחודה וקדושתה של השבת.

את השוני בין יום השבת לששת ימי החול אנו רואים בבהירות בסיפור הבריאה. בששת ימי הבריאה אמר הקב"ה את המאמרות שבאמצעותם נבראו הברואים השונים, ואילו ביום השבת הוא לא דיבר. תורת החסידות לומדת מכך, שבששת ימי החול נובעת חיותו של העולם מ'דיבורו' של הקב"ה, ואילו בשבת נובע השפע האלוקי מבחינת 'מחשבתו'.

 

ההבדל הבולט בין הדיבור למחשבה הוא, שהדיבור נועד לזולת ואילו המחשבה היא לאדם עצמו. במילים אחרות: המחשבה משקפת את האדם עצמו, בעוד שבדיבור מתגלה רק מה שהאדם רוצה להעביר מעצמו לזולתו. כלומר, שבדיבור מתגלה רק חלק מצומצם ומוגבל מאישיותו של האדם הבאה לידי ביטוי במחשבתו. דיבור מסמל איפוא - צמצום והגבלה של השפע; ואילו מחשבה מסמלת גילוי וחוסר-הגבלה.

 

כשאנו אומרים שבימות החול ניזון העולם מ'דיבורו' של הקב"ה, פירוש הדבר, שבימות החול מאיר בעולם שפע אלוקי מוגבל ומצומצם. הקב"ה אינו מגלה את עצמו כפי שהוא, אלא 'מלביש' את עצמו ב'לבושים' שונים המגבילים ומצמצמים את אור שפעו העצמותי. צמצומים והגבלות אלה מרומזים גם בשם 'אלוקים' שבו ברא הקב"ה את העולם. אולם ביום השבת נאמר: "ויכל אלוקים", ומסבירה תורת החסידות, שבשבת כלו הצמצומים וההגבלות המרומזים בשם 'אלוקים' וב'דיבור'. החיות של העולם בשבת נובעת מבחינת ה'מחשבה' הרומזת לגילוי בלתי-מוגבל ובלתי-מצומצם. במילים פשוטות: בשבת מתגלה בעולם הקב"ה בעצמו, בלי הצמצומים וההגבלות שקיימים בימות החול, וחיותו של העולם בשבת באה ממנו עצמו.

 

המלך עומד מולך

 

לאור זה מובן מדוע נאסרה עשיית מלאכה ביום השבת. כיוון שהאדם נברא "בצלם אלוקים", עליו להתאים את עצמו לבוראו. ובשעה שהקב"ה מתרומם מבחינת ה'דיבור' אל בחינת ה'מחשבה', חייב גם האדם להתעלות מכל פעולה ויצירה ולהימצא בעולם רוחני יותר. עשיית מלאכה, ולו הקלה ביותר כהדלקת גפרור, מהווה סתירה לגילוי האלוקי שמאיר ביום השבת ומשום כך נאסרה. משל למה הדבר דומה, לאדם שהמלך בכבודו ובעצמו מופיע לנגדו. אם הוא ממשיך לעסוק במלאכתו ולעיסוקיו ואינו מפנה את כל-כולו אל המלך, הרי הוא מורד במלכות!

 

רבים יאמרו, שהם אינם רואים בשבת יותר גילוי אלקות מבסתם יום של חול. אך בעוד שבימות החול ה'אשמה' אינה רק באדם אלא גם, כביכול, בקב"ה שמסתיר ומעלים את עצמו, הרי בשבת ה'אשמה' תלויה רק באדם.

 

אם יזכך את עצמו, יתקדש ויתעלה - ירגיש בשבת יותר אור אלוקי מאשר בימות החול. וכבר המדרש אמר: "אינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא בשבת"...

 

 

 

(באדיבות "מאור החסידות")

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'..." (שמות לה, ב).

כבודה של השבת אינו מתבטא רק בקיום מצוות עונג שבת, אלא גם בהקפדה על כל הלכותיה וסייגיה, גדריה ודקדוקיה. ככל שמוסר היהודי את נפשו יותר למען השבת, כך עולה ומתעלה כבודה של המתנה הטובה שנתן הקב"ה לעמו ישראל.

הגאון רבי שמחה קוק, רבה של רחובות, סיפר מעשה מופלא שהתרחש בארה"ב לפני שנים רבות, בימים שבהם שמירת השבת היתה נחשבת כמסירות נפש של ממש.

הקושי העיקרי היה במציאת מקום עבודה, משום שכל מנהלי המפעלים דרשו מפועליהם לעבוד בשבת, ומי שלא ניאות לכך, לא התקבל לשום עבודה, או שלחלופין היה נאלץ להחליף מקום עבודה מדי שבוע.

באותה תקופה שעליה אנו מדברים היה הקושי גדול במיוחד, מפני שהמפעלים נהגו לשלם לעובדים את משכרותם כל סוף-שבוע, ולא בסוף החודש, כפי שמקובל כיום. כיוון ששבוע העבודה אצל הגויים מסתיים בשבת, הרי כאשר קיבלו הפועלים את משכורתם, הלכו מיד לבזבז אותה בחנויות...

משום כך הרווח הגדול של בעלי העסקים היה בשבת, וכל חנות פעלה בתיפקוד מלא, ואף מעביד לא הירשה לעצמו לתת חופש לפועליו ביום ההוא.

אם ניקח בחשבון שהפרנסה באותם ימים לא היתה קלה כלל ועיקר, ומי שלא התסדר במקום עבודה, הגיע ממש עד לפת לחם, הרי שמצבם של היהודים שומרי השבת היה בכי רע.

היהודי שלנו סיפר הגר"ש קוק, הגיע מפולין לאמריקה, עם משפחה גדולה, והגם שהיה בעל מקצוע מעולה בתחומים רבים, כיון שלא וויתר על שמירת השבת ולא היה מוכן בשום אופן לעבוד בשבת – נזרק ממקום עבודה אחד למשנהו.

הגיעו הדברים לידי כך שלא היה לו כסף לשלם את שכר הדירה, ובעל הבית הגוי הוציא אותו ואת רעייתו, ואת כל ילדיהם – בעיצומו של לילה חורפי ומושלג – אל הרחוב.

בקרבת מקום היה בנין גדול, ובו שומר שהתגורר במחסן בתחתית המיבנה. ניכמרו רחמיו של השומר על הילדים הקטנים המסתופפים ליד הוריהם במזג אוויר סוער שכזה, והציע להם להתגורר בינתיים במחסן הפחמים של הבנין, עד שימצאו דירה חלופית.

המשפחה קפצה על המציאה, למרות שבמחסן לא היו גם את התנאים ההכרחיים לקיומה של המשפחה לא מים, לא חשמל, כלום. רק מחסה וקורת גג מהגשם ומהשלג.

מחסן פחמים זה שימש, כידוע, להבערת האש בתנורי הדירות, כפי שהיה מקובל באותם ימים. כל המחסן היה מלא, מקיר לקיר, בפחמים שחורים, ומפאת החושך ששרר שם מעדו הילדים מדי פעם על הרצפה ופניהם וכל גופם הושחרו ככבשן. מי שהיה מתבונן בהם, לא יכול היה להבדיל בינם ליתר ה... כושים שהתגוררו בסביבה.

יום אחד כאשר שהו הילדים ברחוב, עבר במקום יהודי עשיר, גביר בעמיו, והתפלא במאוד להיתקל בילדים כושים המשוחחים ביניהם באידיש... בתופעה שכזו הוא עדיין לא נתקל מימיו.

היהודי העשיר נכנס בשיחה עם הילדים, עד שהתבררה לו סיבת השחרורית המכסה את פניהם, ומצבה הקשה של המשפחה נגע לליבו. הוא ירד אל המחסן, ומסר לאבי המשפחה סך של 500 דולרים, סכום עתק בימים ההם, שהספיק לפרנס משפחה גדולה במשך שנה תמימה!

לפתע נכנסה אם המשפחה, 'הביתה'. אשה זו היתה יראה ושלימה, צדיקה במעשיה וחסידה במידותיה. מששמעה על תרומתו הגדולה של היהודי, לא התלהבה במיוחד, ושאלה את הגביר האם הוא שומר שבת..

הגביר נבוך קמעה, אבל לא התבייש והשיב בשלילה. 'אם כך, אמרה האמא, אין אנו מעוניינים ליטול ממך את הכסף. אתה יכול לסוב על עקבותיך, ולקחת את הכסף איתך. אנחנו מוסרים את נפשנו על שמירת השבת, וניקח כסף ממי שאינו שומר עליה'?!.  

היהודי לא האמין למשמע אוזניו, אבל משראה שהתגובה היא רצינית, והאשה אינה מוכנה לחזור בה, נטל את כספו והלך כלעומת שבא.

בבואו לביתו, סיפר העשיר הנידהם לאשתו את אשר ראו עניו ותיאר בהתפעלות רבה את מסירות נפשם של בני המשפחה לשמירת השבת ואת מוכנותם להקריב את עצמם ואת כל-כולם למען המצוה הגדולה הזו, עד כדי שסירבו ליטול כסף ממי שאינו שומר שבת.

ויהי כשמוע האשה את הדברים, פתחה בצעקות כלפי בעלה, ואמרה לו שאם הוא אינו מקבל על עצמו בו במקום לשמור שבת, היא דורשת ממנו גט ועוזבת את הבית...

האשה הזכירה לו שגם הם שמרו בעבר על השבת, אולם משהגיעו לאמריקה וקשיי הפרנסה העיקו עליהם, ביקש ממנה רשות לחלל שבת 'רק כמה פעמים', והיא הבינה מיד שהחילול הארעי הזה יהפוך לבסוף למשהו קבוע, אבל לא יכלה לעמוד בלחציו.

'מני אז הינך מחלל שבת', זעקה אשתו, אבל לא יכולתי לצאת נגדך; עכשיו, כשראיתי את ההתפעלות שלך מהמשפחה ההיא, אני מודיעה לך שאם אינך חוזר בך, ואינך מחליט בו-ברגע לשמור שבת, אני עוזבת אותך'....

הסוף היה שהבעל קיבל על עצמו לשמור שבת. ומה היה לבסוף? שתי המשפחות הללו זכו שצאצאיהן הם מגדולי מרביצי התורה בדורנו.

וכדאי לספר כאן עוד, שכיוון שהגמרא מבטיחה ש'כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים', הרי כמה מנכדיה של המשפחה הראשונה משתייכים כיום לאחת המשפחות העשירות ביותר באמריקה, זאת בנוסף לכך שעל צאצאיה נימנים, כאמור, כמה ראשי ישיבות ומרביצי תורה מפורסמים.

בקונטרס 'פניני חיים' מובא שהגר"ש קוק סיפר את הסיפור המרגש להגר"ח קרייזווירט זצ"ל, והגאב"ד באוטורפן המליץ על כך את הפסוק (שיר השירים א, ו) 'אל תראוני שאני שחרחורת'...        

 (מתוך "עלינו לשבח").

בס"ד

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז).

שואל ה"אור החיים" מהו "לַעֲשׂוֹת" את השבת, וכי בני-ישראל עושין את השבת?

אלא שבני-ישראל מוסיפים מחול על הקודש, עושים את יום החול לשבת, ומקדשים אותו בקדושת השבת.

ה"חפץ חיים" היה אומר כמה נואלו קטני אמונה המאחרים לקבל את השבת וממהרים לצאת, הרי כל ששת ימי המעשה יונקים מן הקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" ורק השבת נתברכה בברכת ה', ואלו המאחרים לקבל את השבת, מאחרים לקבל ברכתה וממהרים לצאת ממנה אל הקללה.

בעירו של ה"חפץ חיים" היה סוחר אחד שהיה מאחר לסגור חנותו בערב שבת, ובמוצאי שבת היה ממהר לפתוח. הוכיחו ה"חפץ חיים" ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאותו גוי כפרי שלא ידע קרוא וכתוב, והיה מביא את סחורתו לשוק מדי שבוע והיה מוכר אותה לסיטונאי.

וכדי לדעת כמה שקים הוא מוכר לסוחר, היה מוריד את כובעו, ועל כל שק שמוריד שם הקונה מטבע, ואח"כ סופרים את המטבעות ויודעים את מספר השקים דבדרך אחרת יכול הקונה להערים עליו, אבל כשהקונה בעצמו שם מטבעות אין חשש שיגנוב אותם.

והנה הכפרי מוריד שק, והסוחר שם מטבע, עד שהכובע נתמלא במטבעות. הכפרי חיכה עד שהסוחר לא ראהו, ולקח חופן מטבעות ושם בכיסו והסוחר אף שהרגיש בו, עשה עצמו כלא ראהו, ואמר בלבו שיבוסם לו, הלא מעצמו הוא גונב, ואחרי שרוקן כל העגלה, ספר את המטבעות ושילם לו בהתאם, והכפרי שמח בהרגשה שרימה את הסוחר.

בחזרתו לכפרו, סיפר לחבריו איך רימה את הסוחר, וגנב ממנו חופן מטבעות. טיפש! צעקו עליו חבריו, הלוא מעצמך גנבת, ועל כל מטבע שגנבת הפסדת שק.

אמר ה"חפץ חיים" לסוחר, הלא כל ששת הימים מתברכים מהשבת. ככתוב בזוהר "כל שיתא יומין מניה מתברכאן", וכל שמאריכים את השבת, הברכה שורה ביתר שאת לששת הימים, ואילו אם מקצרים את השבת – גם הברכה מתקצרת.   

(מתוך "אוצרות התורה").

בס''ד

מדוע אנחנו מקבלים את השבת בהדלקת נרות?

מדובר באחד מהדברים המקסימים והמעשירים ביותר במכלול החיים היהודיים. עקרת הבית פוסעת אל הפמוטות בערגה, מתוך ידיעה שהיא עומדת לגעת בדבר שמעבר לעולם הזה. היא מציתה את הגפרור, מדליקה את הנרות, עוצמת את עיניה ומברכת. וכשהיא מסיימת את הברכה ומתחילה לומר את התפילה שלאחר ההדלקה, תחושה רוחנית מיוחדת מציפה אותה מבפנים. השבת נכנסת הישר אל זרועותיה הפרושות והמייחלות.

מדוע אנחנו מקבלים את פני השבת בהדלקת נרות?

דמיינו את עצמכם נכנסים למטבח בחשכת הלילה ומחפשים נשנוש של חצות. האורות מכובים, ואתם לא יכולים לראות שום דבר. כל כך חשוך, שאתם אפילו לא מצליחים למצוא את מתג החשמל. אתם לא יכולים לראות את החטיף שבשבילו נכנסתם למטבח או אפילו להגיע אליו, למרות שהוא נמצא ממש קרוב אליכם. המזון מוכן לאכילה, אבל מבחינתכם הוא פשוט לא קיים, משום שאתם אפופים בחשיכה.

ומה קורה כשאתם מוצאים את המתג ומדליקים את האורות. פתאום מופיע חדר חדש, כולל הנשנוש של חצות.

חז"ל משווים את העולם הגשמי בו אנו חיים לחושך. הרוחניות נמצאת בכל מקום סביבנו, אבל מאוד קשה למצוא אותה. בדרך כלל אנחנו נמצאים ב'חדר חשוך', אולם בשבת אנחנו מדליקים את האור, ורואים פתאום את המימד הרוחני, שלמעשה תמיד היה שם.

כשאנחנו מדליקים את הנרות ומקבלים את השבת, נדלק אורו הרוחני של העולם. פתאום אנחנו יכולים לראות את מה שאנחנו מחפשים באמת – קדושה, משמעות וטוהר.

כשאנחנו מדליקים את נרות השבת, אנחנו מדליקים את אורות הנשמה שלנו, והרוחניות הופכת ברורה. בנוכחותה של שבת המלכה אנחנו מרגישים את קרבת האלוקים וחשים במעורבותו הישירה בחיינו.

בשבת אנחנו לא סתם נחים מנוחה פיזית. אנחנו נכנסים למנוחה נפשית, לפסק זמן רוחני משבוע העבודה העמוס והלחוץ שלנו. אנחנו מתעלים ומרוממים את התפילות, את השירים, את לימוד התורה ואת החסד. הכל מקבל חיות וכוח.

אור הנרות משפיע עלינו ללמוד ולאהוב. אנחנו מבלים את זמננו עם הילדים, עם המשפחות, עם האנשים החשובים ביותר בחיינו.

כשהנרות דולקים, אנחנו מבינים שאין דבר כזה 'אין זמן' בשביל דבר חשוב – אנחנו מוכרחים 'לעשות זמן'. כולנו מוצאים זמן לדברים שנראים בעינינו חיוניים - מתי למשל הייתה הפעם האחרונה שעבר עלינו יום שלם בלי לאכול? מה שאנחנו צריכים ללמוד הוא להבחין מהם הדברים החיוניים באמת בחיים.

בשבת, אנחנו מפנימים את ההבנה שלפעמים אנחנו כל כך טרודים בנהיגה, שאין לנו זמן לעצור ולתדלק, עד שבסוף נגמר לנו הדלק והמנוע נשרף.

בשבת אנחנו מתחדשים ומתקשרים מחדש, עד שביכולתנו לעורר גם את הסובבים אותנו. וכשהנרות דולקים, אנחנו מבינים שלמרות שלפעמים 'זה מה יש', אנחנו מסוגלים לשנות את ה'זה' ולהפוך אותו ליותר טוב.

בשבת, אלוקים תמיד משאיר לנו אור דולק.

)מאת הרב ברוך לף       (Aish.com / 

בס"ד


"וּתְזַכֵּנוּ לִקְדֻשַּׁת שַׁבָּת קדֶשׁ, וּתְבַטֵּל מֵאִתָּנוּ כָּל עוֹבָדִין דְּחוֹל, שֶׁלּא נִצְטָרֵךְ לַעֲסֹק בְּשׁוּם מְלָאכָה וְעֵסֶק, רַק נַעֲסוֹק תָּמִיד בְּתוֹרָה וּתְפִילָּה וַעֲבוֹדַת ה' בֶּאֱמֶת, וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ בְּנֵי חוֹרִין בֶּאֱמֶת מָלֵא רַחֲמִים, אַתָּה נָתַתָּ לָּנוּ מַתָּנָה טוֹבָה הַזּאת שֶׁהָיְתָה בְּבֵית גְּנָזֶיךָ וְשַׁבָּת שְׁמָהּ אַתָּה יוֹדֵעַ גּדֶל מַעֲלַת יִקְרַת קְדֻשַּׁת שַׁבָּת קדֶשׁ, הַמְחַיֶּה וּמְקַיֵּם כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְאַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רָחוֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת אָנָּא אָדוֹן יָחִיד, טוֹב וּמֵטִיב לַכּל, "גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה", עָזְרֵנִי וְהוֹשִׁיעֵנִי וְלַמְּדֵנִי וְהוֹרֵנִי בְּאפֶן שֶׁאֶזְכֶּה תָּמִיד לְשִׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת בֶּאֱמֶת, שֶׁאֶזְכֶּה לִשְׂמחַ מְאד בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת בְּשִׂמְחַת שַׁבָּת בֶּאֱמֶת הַטְעִימֵנִי נָא טַעַם שַׁבָּת קדֶשׁ, כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכּל רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, כִּי [הוּא] יוֹם זֶה גָדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ לִשְׁבּוֹת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת, וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ זַכֵּנִי לִשְׂמחַ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל וְאֶזְכֶּה לִזְכּר אֶת הַשַׁבָּת קדֶשׁ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וּלְהַמְשִׁיךְ עָלַי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת תָּמִיד בְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל, שֶׁיִּהְיוּ כָּל יְמֵי הַחוֹל קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים בִּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת קדֶשׁ וְעַל יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת נִזְכֶּה לְקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת".

(ליקוטי תפילות)

בס"ד

 

"ובכן תזכנו ברחמיך הרבים, לחדש חדושין דאורייתא בשבת על חד תרין, חידושין אמיתיים דקדושה, חידושין שיהיו לנחת ולרצון לפניך. ונזכה להשפיע לחם משנה ביום השבת שהוא משנה התורה. ותזכנו לשפע כפולה, להמשיך שפע כפולה משנה תורה ביום שבת קודש, ועל ידי קדושת שבת יהיה נמשך השפע לכל העולמות. ותעזרינו ותושיענו לקבל שבת קודש בשמחה גדולה, ביראה ואהבה ובקדושה וטהרה גדולה, ולענג השבת בכל מיני עונג. ועל ידי קדושת שבת יהיה נמשך רפואת הנפש ורפואת הגוף לנו ולכל ישראל. ותרפאנו מכל מכאובנו ומכל תחלואנו ותעלה רפואה שלמה לכל מכותנו.

אל נא רפא נא לנו, כי אתה ידעת את מכאובינו בגוף ונפש. רפאנו ה' ונרפא הושיענו וניושעה כי תהילתנו אתה. ותמשיך עלינו על ידי קדושת שבת, הארת התשובה עילאה, ונזכה מהרה לשוב בתשובה שלימה לפניך באמת, ותזכינו לתשובה מאהבה כרצונך הטוב". אמן-כן-י'הי-רצון!

(ליקוטי תפילות נח)

 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

    

 

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 23/10/2009 2:01:39

בס"ד

 

הרגשת נשמה יתרה נמשכת על כל אחד ואחד מישראל כפי מדרגתו, מלבד הרשעים שבחייהם קרויים מתים, ואין מורגש אצלם אור נשמתם

ומבוארים הדברים היטב ב"סדורו של שבת": מאחר שהוא יום שמחה וחדוה תענוג גדול לפני צור ישראל ברוך הוא, ואור שמחת השבת מופיע ומאיר בגודל זיו הדרו, ומפיק נגה בכל העולמות הקדושים כולם. ואין דומה לו בכל ימי השנה, כי אור המאיר בו הוא הארה עצמית בלתי אתערותנו. ואנחנו עם בני ישראל, שנקראו בנים למקום (אבות פ"ג מי"ד), ואנחנו חבל נחלתו (דברים לב, ט), ובזה החבל אנו קשורים בתקוות חוט השני, שעל זה נאמר (ירמיה לא, טז): "וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ". וכל איש ואיש מישראל יש לו שורש נשמתו למעלה, ומזה השורש יורד אור מלמעלה אל נשמתו למטה דרך אותו חוט התקוה, הכל כידוע ליודעי חן. וכשנתעורר החדוה הגדולה והשמחה הנפלאה ורוב התענוג בשורש הנשמות שלנו בכל הקומה השלמה, ממילא מחויב להתעורר בתוך כל אחד ואחד מישראל עם קודשו חדוה ושמחה לאין קץ, שמחת הנפש והגוף, לכל איש מישראל כפי אחיזת נשמתו ושורש חלקו בעולמות העליונים.

והדבר תלוי כפי זיכוך גופו של האדם: כמה שהאדם יותר מטוהר, אין גופו חוצץ מהקשר בין ניצוץ הנשמה שבאדם לבין שורש נשמתו שלמעלה, והחבל המקשר ממשיך הארה עצומה משורש נשמתו שלמעלה המקבלת מאור שמחת העולמות ביום השבת לניצוץ שבקרב האדם. אולם כשאין האדם גופו מזוכך, הרי הוא מהווה חציצה בין שורש נשמתו שלמעלה לניצוץ נשמתו שבקרבו, ואינה מקבלת את הארת עונג השבת הרוחני הנמשך.

ועל כל פנים, אף שלפחות שבפחותים מוכרח להתעורר תענוג אצלו ביום השבת, לפי שאור השבת גדול מאוד ונורא על אור המצוות בהארה עצמית שבו. ועוד, שנעשה בכל הקומה שלמה, ששם שורש נשמת כל ישראל, ממילא ודאי נתעורר בכל ישראל.

ומי שאינו מתענג בשבת קודש מעצמו עבור הופעת האור ההוא עליו בשורש נשמתו, חס ושלום-מראה בזה שמץ פסול שבו, שחס ושלום נכרת זה החוט התקוה שקשור בו למעלה, ולא שדי נופו בתר עקרו, שחס ושלום נשמתו למטה נכרת ונחתך משורש נשמתו למעלה, ולכך בהאיר אור למעלה, אינו מאיר למטה בנשמתו, ועל ידי כן שוטה רשע הזה אינו מרגיש בשמחת אבינו שבשמים, והוא בבחינת רשעים בחייהן נקראים מתים, כיון שאינו מקבל מאור החיים למעלה. גם כיון שמורה בעצמו שאין לו שום חלק בקדושה, אפילו נפש שבנפש, ששם מת נאה לקרותו.

ובזה תבין כל דברי הזהר שאמר: ובזכות אותה נשמה נשכחים מהאדם כל עוצב ורוגז, ולא נמצא אלא רק שמחה וחדוה למעלה ולמטה.

הכל לומר שכן נעשה ממילא, שמשתכחין מהאדם כל מיני עצבות וקטטות, ומעצמו מתמלא שמחה וחדוה מהנשמה יתרה ומההוא רוחא. והכל יורה על האור המאיר בשבת, הממלא כל העולמות בשמחה עצמית.

ובהיות שאחד מסימני הנשמה יתרה-אף לפחות שבישראל-ניכרת לפחות בתאבון לאכילה ושתיה והרגשת עונג, לכן המבטל ענין סעודות שבת ומתרשל בהם, מראה שגם המעט שבהרגשת נשמה יתרה אין בו. וראה מה שאמר בזה הזהר הקדוש: תא חזי: בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאנון בני מלכא, דאנון מהיכלא דמלכא. ומאן דפגם חד סעודתא-אחזי פגימותא לעלא, ואחזי גרמה דלאו מלכא עלאה הוא, דלאו מבני היכלא דמלכא, דלאו מזרעא קדישא דישראל.

מורה באצבע על האמור, דמסעודות אלו ניכר שהוא מבני המלך ובני היכל המלך, ועל כן מטוב אדוניו טוב לו, וכמו שהוא בשורש נשמתו כן מתעורר בעצמו למטה לפי מה שהוא, אם בבחינת בן או בדרגת הפחותים. ואפילו יהיה בבחינת עבד הקטן שבקטנים, אם הוא עבד בהיכל המלך ימולא ליבו נחת ביום זה, שהוא שמחת כל העולמות ובכל הקומה שלמה. וממילא מאן דגרע (מי שמחסיר) סעודתא אחזי פגימותא לעלא. כלומר, שנראה שמץ פסול שבו, שלאו מבני המלך הוא, אף לא מעבדי היכל המלך, אף לא מזרע ישראל.

כיון שנשמע מזה שאין לו שום חלק בקדושה, אפילו נפש שבנפש, ונכרת משורשו, ונפשו נתונה תחת רשות הסטרא אחרא והרע, ודאי שהוא נבדל ונפרש מזרע ישראל, ומשתחל חוץ לשלוש מחנות. צא צא טמא יקרא לו לקחת אותו בחינת הרעים והסטרא אחרא. כיון שנעשה עבד להם-ילך לאדוניו ועבדו.

אם כן, כמה מן המוסר יש כאן לאותם אנשים שמסיבה קלה מבטלין איזו שהיא סעודה מסעודות שבת, או שאוכלים אותה שלא בתיאבון הראוי. ומכאן להעיר לאותם הממלאים ביטנם ביום שישי ואוכלים בליל שבת ללא תיאבון, או שמאחרים סעודת שבת בבוקר ואינם יכולים לקיים סעודה שלישית. הרי כאן אומר הזהר הקדוש: אדם שמבטל מסעודת שבת, מראה שאינו מבני היכל המלך בזה שאינו משתתף בשמחת המלך.

(מתוך "אות ישראל" להרב יעקב ישראל לוגאסי שליט'א)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

בס"ד

שבת שלום.