צפרדע - יחוד תחתון
זו הפעם הראשונה שבה הבעש"ט תקן נשמה ולכן המקרה מהווה אב טיפוס לתיקוני נשמות שהבעש"ט עשה בחייו. עד כה עסק רק עם תיקוני החיים. רבי נחמן , נינו של הבעש"ט, כותב שרק בשלב מסוים בחיי הצדיק הוא מתחיל לעסוק בנשמות מתים. כדי לתקן מתים עליו להיות בו זמנית בשני העולמות. לפני כן עליו להתעסק עם נשמות החיים בלבד. זהו מקור להעלאת נשמות שעשה הבעש"ט בסוד "לבלתי ידח ממנו נדח"{שמואל ב יד, יד} כאשר הכוונה היא גם לנשמות מתים. העובדה שהבעש"ט ממשיך מהנקודה שבה הפסיק האריז"ל היא רבת משמעות.
כתוב ב"פרק שירה" שהצפרדע היא מלשון צפירה והשמעת קול. אין חיה ש'מדברת' כל הזמן כמותה. ב"מדרש פרק שירה" מסופר שכאשר דוד המלך סיים לכתוב את "תהלים" זחה עליו דעתו ואז הביאו לו צפרדע שאמרה לו כי היא משבחת את ה' יותר ממנו. היא שרה לה' ללא הפסק ולכן הפסוק שלה ב"פרק שירה" הוא "ברוך כבוד מלכותו לעולם ועד". זהו יחוד תחתון המבטא את גילוי האלקות בכל רגע ובכל מקום. היחוד העליון פירושו ביטול של כל המציאות לה' ואילו התחתון מבטא את ההשגחה הפרטית, את האלקות שכל רגע חדור בה ולכן 'צפרדע' עולה בגימטריא 'מקדש'.
מה הסיפור מלמדנו?
בכל פעם שניסה הבעש"ט להגיע לארץ ולא הצליח, בודאי למד מהשמים את סוד ההגעה לארץ ישראל. למרות שלא הגיע לארץ, קבל את תיקון הצפרדע הקשורה להגעה לארץ. קודם כל סוד נטילת ידים קשור לארץ ישראל. היהודי נקשר בנטילה למזלו. כתוב "אין מזל לישראל"{שבת קנו, א} ונדרש בחסידות כי האין הוא המזל לישראל. המזל הוא הקשר לארץ ישראל.
בתיקון נשמות המתים יש דבר עצמי הנוגע לארץ ישראל. לאחר שקין הרג את הבל כתוב "דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"{בראשית ד,י} בגלל שהרג את כל זרעו, את כל הצאצאים העתידים לצאת ממנו. העונש מתקנו ומעלהו כמו בתחיית המתים. ה"יוקם קין"{בראשית ד, כד} כתוב כדי לתקן את הבל. אם אין הבנה בתיקון נשמות המתים דוקא, אי אפשר להגיע לארץ.
יש ציונות שהיא עבור החיים בלבד שזהו דבר חשוב בפני עצמו. אך מבלי לדעת את סוד "וכפר אדמתו עמו"{דברים לב, מג}, שארץ ישראל היא תיקון כל הדורות, כל ההסטוריה היהודית, שזהו מקום תחיית המתים ולא רק מקום החיים, לא ניתן להגיע באמת לארץ. רק על ידי נקמה אמיתית המתקנת את המתים ניתן להגיע לארץ ישראל.
הנסיון השני להגיע לארץ ישראל
ליל הסדר הנורא
הבעש"ט ובתו אדל שכרו אניה כדי להגיע לארץ ישראל. בעל הספינה היה גזלן ורמאי. כשהגיעו לנמל לא רחוק מהעיר איסטמבול אמר שצריך לתקן פה איזה תיקון וכאשר יסיימו יתן אות לנוסעים ויסעו הלאה.
הבעש"ט ובתו לא שמעו את האות שאמר בעל הספינה והספינה שטה לה לאיסטמבול. כל חפציהם נשארו בספינה והבעש"ט ובתו נותרו בעירום בחוסר כל.
בעמל רב עלה בידם להגיע לאיסטמבול והבעש"ט הלך לו לבית הכנסת ועסק בתפלה ועבודה. מאחר שהיה ערב חג הפסח הלכה אדל בתו לשפת הים כדי לכבס את הלבנים והבגדים לכבוד החג.
אדל עמדה וכבסה ועיניה זלגו דמעות ללא הפוגה. לפתע קרבה ספינה ורבים ירדו ממנה מבלי לשים לב לבכיה ולדמעותיה.
איש אחד מנוסעי הספינה, שהיה עשיר ויהודי ירא שמים, ירד אף הוא מהספינה ובראותו בת ישראל בוכה בקול גדול נגש אליה ושאל מה קרה לה.
אדל אמרה: אבי צדיק וקדוש ומסבב הסיבות הביא אותנו למצב כזה שנשארנו בעירום ובחוסר כל. והנה חג הפסח ממשמש ובא ואין אתנו כלום, לא אכסניא ולא דבר מצרכי הפסח לסדר סדר חג המצות.
אמר לה האיש: לכי וקראי את אביך וכל מחסורכם עלי! הלכו שניהם לבית הכנסת שבו נמצא הבעש"ט והאיש העשיר הביא אותם לביתו וקבלם בסבר פנים יפות.
הבעש"ט לא רצה לאכול משום שהגיע זמן האסור באכילת חמץ, ואכילת מצה אסרו חכמים. נתנו לו יין והוא שתה באופן המותר.
הנגיד הקצה חדר עבור הבעש"ט שהיה עייף מאד מטורח הדרך והוא ישן בו. הבעש"ט ישן עד הלילה. בעל הבית הנגיד חזר מבית הכנסת בו התפלל מעריב לביתו והבעש"ט עדיין ישן. הוא התפלא מאד שאיש צדיק ישן עד כה כשהגיע הזמן לסדר את הסדר.
בקש הנגיד מאדל שתלך להעיר את אביה לסדר את הסדר והיא ענתה לו שעל פי התורה הקדושה אסור לה לעוררו. בעל הבית הלך בעצמו לעורר את הבעש"ט. כשנכנס הנגיד לחדר שבו ישן הבעש"ט ראה שפניו להבים, עיניו בולטות ודמעות נוזלות מהם וקולות משונים נשמעו מפיו. בעל הבית נבהל בראותו את המראה הנורא ויצא לו מהחדר.
כעבור זמן מה הקיץ הבעש"ט, נטל ידיו והתפלל מעריב בדבקות נפלאה והרגיש הנגיד שאיש קדוש לפניו והוא זכה לארחו לחג הפסח.
לאחר תפלת מעריב ישבו לערוך את הסדר והבעש"ט אמר את ההגדה בהתלהבות ובדביקות וכשהגיעו לפסוק "לעושה גדולות נפלאות לבדו" היתה כבר השעה השלישית לאחר חצות לילה. הבעש"ט אמר את הפסוק בהתלהבות נוראה ובקול גדול.
לאחר שהסתיים הסדר שאל הנגיד את הבעש"ט לפשר בכייתו בעת שנתו וכן לקריאתו בקול גדול של הפסוק "לעושה נפלאות". ענה הבעש"ט כי גזירה נוראה נגזרה על היהודים במדינת טורקיה בכלל ועל איסטמבול בפרט ומסרתי את עצמי בתפלה למעלה לבטלה ופעלתי בעזרת השם. בעת שקראתי הלל והגעתי לפסוק "לעושה נפלאות" התבטלה הגזירה בפועל ומחר אי"ה תשמע בבית הכנסת את תוכן הדברים המפורטים.
למחרת כשהגיע זמן תפלת שחרית המתין כל הקהל עד שיגיע אחד הגבאים, סוחר חשוב מאד, שאחר לבוא. כשנכנס הגבאי אמר בקול רם: מזל טוב! מזל טוב! רבותי! נצלנו מגזירה רעה וישועת ה' באה לנו!
הנסיון השלישי להגיע לארץ ישראל
הצלה מאוכלי אדם ופקידת עקרות
הבעש"ט, בתו אדל והסופר הרב צבי סופר נסעו לארץ ישראל. קרוב לאיסטמבול עשה רב החובל מעשה רמיה. הוא אמר לנוסעים שיעמדו פה יומיים עד שיעשה תיקון גדול לספינה. רבים מהנוסעים, ובתוכם הבעש"ט בתו והסופר, ירדו מהספינה כדי לשאוב רוח צח ולהנפש מהדרך.
תכף ומיד צוה רב החובל למלחים תופסי ומנהלי הספינה שיסעו הלאה. האניה שטה לדרכה ורבים מהנוסעים ובתוכם הבעש"ט ומלויו נשארו על אחד האיים בעירום ובחוסר כל, מאחר שכל חפציהם נשארו בספינה. הם חיפשו דרך להגיע לעיר ופתאום נפלו עליהם שודדים פראיים אוכלי בשר אדם, עקדו אותם בחבלים וישבו לאכול.
הבעש"ט שאל את הרב צבי סופר אם הוא יכול להזכיר לו פסוק משום שהוא שכח הכל ואינו זוכר אפילו אות אחת מהתורה! ענה לו הרב צבי סופר שאינו זוכר דבר פרט לא' - ב'. אמר הבעש"ט :"הבה נזכור את האל"ף בי"ת והשם יתברך יושיע. הם חזרו על האל"ף בי"ת כמה פעמים בכוונה גדולה עד שנזכר הבעש"ט בעוד תורות.
פתאום נשמע קול פעמון והתקרבה עגלה עם אנשי חוק. הם תפסו את הליסטים ועקדו אותם ואת השבויים העקודים התירו מחבליהם וכך באה להם הרווחה.
לאחר מכן הגיעו לאיסטמבול בתלאות רבות ומצאו להם דירה באחת משכונות היהודים והבעש"ט התבודד בבית הכנסת.
הגיע ערב פסח ולבעש"ט ובני לוייתו לא היה מאומה. לא מצה ולא שאר הדברים הנצרכים לחג הפסח, אך הבעש"ט היה מלא בטחון שהשם יתברך יזמין לו כל צרכו לכבוד יום טוב של פסח.
לאחר חצות היום נסע איש מפולין דרך הרחוב שהתאכסן בו הבעש"ט ושאל את העוברים והשבים איפה מתאכסן פה הבעש"ט. אנשי הרחוב הראו לו את האכסניא בה התאכסן הבעש"ט ובא לשם עם אשתו ומצאו שם את אדל , בתו של הבעש"ט. הוא שאלה אם יוכלו להתאכסן בדירתם.
אדל ענתה שלבטח יוכל להתאכסן בביתם הגדול, שיש בו מקום למשפחה נוספת, אבל אין בידם מאומה לכבוד חג הפסח. אמר לה האיש הפולני שלא ידאגו כלל כי יש בידו את כל צרכי הפסח, לא רק לצורך משפחתו אלא עבור משפחה נוספת. הוא הבטיחה שהכל מוכן ומזומן וכל צרכיהם יהיו עליו.
המשרתים הכניסו הביתה את כל החבילות והחפצים, ערכו את הבית לכבוד החג בכלים נאים, והכינו הכל לקראת הסדר.
הבעש"ט בא מבית המדרש אחרי תפלת ערבית והם ערכו את הסדר עד אחר הכוס השניה בשמחה רבה. הבעש"ט נתן שלום לאורח ואמר לו: הנה נא ידעתי כוונתך שעקבת אחרי לבוא לאיסטמבול היות והנך חשוך בנים ומבוקשך להתברך בבן זכר ולד חייא וקיימא, ובזכות שהחיית אותי ואת מלווי הנני נשבע שאשתך זאת תלד לך בן.
שמע הבעש"ט כרוז שאבד את חלקו בעולם הבא כי בשבועתו זאת הכריח לשנות סדרי בראשית, כי האיש ואשתו עקרים מלידה. כאשר שמע הבעש"ט את הכרוז שמח מאד ואמר : ברוך ה', אעבוד את השם יתברך בלי שום פניה! מיד שמע כרוז אחר שתכף ומיד פסקו למעלה שאם הוא עובד את ה' בלי שום פניה, בעבור זאת יש לו חלק לעולם הבא.
מנפילת המוחין לשער הנו"ן
אנו רואים שהיתה לבעש"ט נפילת מוחין טוטלית. הסיבה הפנימית לכך היא כדי שיוכל לרדת ליהודים במצב הנמוך ביותר ויוכל להעלותם משם. הרב צבי הסופר שזכר את האל"ף בי"ת נפל לגיל של תינוק בחדר ואילו הבעש"ט ששכח הכל חזר לגיל העיבור.
רבי נחמן מברסלב אמר שה"איני יודע" שלו גבוה מכל התורות שהוא מגלה והוא כנגד שער הנו"ן. מצד אחד יש הסתלקות מוחין גמורה ומצד שני יש את שורש שער הנו"ן. הבעש"ט שכח את כל התורה, אך לא שכח את האמונה. הדבר מבטא את עניינו של הבעש"ט שיהודי פשוט, שאינו יודע כלום, קשור באמונתו לעצמות ה' ממש. הבעש"ט מגיע בדיוק למצב שאותו הוא מגלה ומלמד.
הכנעה, הבדלה, המתקה
הצד השווה בין סיפור הנסיעה השני והשלישי לארץ ישראל הוא ענין חג הפסח. פסח הוא מלשון דבור 'פה-סח' וגם על כך שמלו את עצמם. כתוב פעמיים "בדמייך חיי בדמייך חיי"{יחזקאל טז, ו} כנגד קרבן פסח וכנגד ברית המילה. שלושת סיפורי הנסיעה של הבעש"ט הם כנגד הכנעה- הבדלה- המתקה, המבנה הבסיסי שחידשה החסידות.
הסיפור הראשון הוא סיפור של הכנעה. הבעש"ט נכנע כאשר הוא רואה את הסכנה הטמונה ב"להט החרב המתהפכת" והוא חוזר לאחוריו. ובכל הוא יודע "שלא לחנם באתי הנה". יש לומר שבזכות תיקון הצפרדע זכה ללמוד עם אחיה השילוני.
הסיפור השני הוא ל"עושה נפלאות גדולות לבדו". "נפלאות" הוא דבר נשגב ונבדל כלומר הבדלה. בסיפור זה משמע שהבעש"ט לא ידע עדיין את הכל ויש לאחר מכן התפתחות במצב התודעה שלו.
הסיפור השלישי הוא ההמתקה הגמורה שבאה לביטוי בשני אופנים: על ידי המשכת זרעא חיא וקיימא שהוא כח האינסוף, ויותר מזה בשמחתו הממתיקה הכל. שמחתו הגדולה ביותר של הבעש"ט היא ביטול העולם הבא שלו, הגורם לו לעבוד את ה' ללא פניות באמת ובתמים.
בכל סיפור יש יכולת מרכזית אחרת של הבעש"ט. בסיפור הראשון יש את היכולת לתקן נשמות, גם של המתים. בשני יש את יכולתו לבטל גזירות והסיפור השלישי מנחיל לעולם עבודת ה' טהורה ללא שום פניה. תוך כדי כך הוא ממשיך זרעא חיא וקימא לחסרי סיכוי לחלוטין. הדבר מזכיר את אברהם ושרה. הזוג מפולין הוא מעין גלגול של אברהם ושרה שגם להם לא היתה אפשרות טבעית להוליד. ה' היה צריך להוציאם מהעולם-"ויוצא אותו החוצה"{בראשית טו,ה}. כתוב שה' שינה סדרי בראשית עבורם בדומה לסיפורנו.
הסיפור השלישי אינו 'לחוץ'. שינוי מעשה בראשית נעשה בשלבים. הולדת ישמעאל לא נעשתה בקדושה שלימה וחסרה לו הה"א. הזרע ממנו נולד ישמעאל הוא זרע של פסולת ולא של קודש.
הויתור של הבעש"ט על העולם הבא מגיע בסוף כמו שתיקון הכבוד הוא בסוף. דוקא לאחר התגלותו, כאשר הוא כבר מפורסם, מגיע הזמן לוותר על העולם הבא.
הבעש"ט מכין את הסתלקותו
כמה שבועות קודם חג שבועות תק"כ הרגיש הבעש"ט שכוחו הולך ודל ושיער בנפשו שהסתלקותו תהיה בשבועות. הוא ישב בחדרו בהתבודדות וציוה שלא יניחו לשום אדם לבוא אליו. הם עשו חבל וקשרו בו פעמון וכאשר נצרך למשרת משך בחבל לקרוא בו את המשרת.
תלמידיו ומקושריו הרבו בצעקות ותפלות כל הזמן ובפרט הרב הצדיק נאמן ביתו רבי נחמן מהורודנקה וגם הרב הצדיק רבי פנחס מקוריץ התעצמו בתפלות ובטבילת מקוואות מאד.
ויאמר הבעש"ט בחינם הם מתעצמים ומרעישים, אבל עתה אין הזמן לכך. גם אמר משפט שלי לא יהיה לשום בית דין ומלאך אלא לפני הקב"ה לבדו. ועוד מספרים שאמר כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותכף אכנס בפתח אחר.
אז הגיע רופא גדול למעזבוז, רצו תלמידיו שיראה אותו ואפשר יהיה בידו לרפא אותו ולא העיזו לומר לבעש"ט. תלמידו הרב ר' דוד מאוסטריאה שהיה חשוב בעיני הבעש"ט אמר לחבריו שינסה הוא לדבר עם הבעש"ט שירשה לקרוא הרופא, ואפשר יתן לו רפואות לחזק בריאותו.
כשנכנס הרב ר' דוד לחדר הבעש"ט והציע לפניו שיתן רשות שיבוא הרופא אמר לו הבעש"ט : דוד, גם אתה טועה בדבר שאתה מחזיק אותי כאחד העם. מה לי ולרופא?
בליל שבועות האחרון לימי חיי הבעש"ט נאספו תלמידיו ומקורביו להיות נעורים כל הלילה כתיקון האריז"ל ואמר לפניהם הבעש"ט תורה מענין מתן תורה. באשמורת הבקר שלח לקרוא ולהודיעם שהיום הוא היום האחרון בחייו. וציוה לתלמידו הרב לייב פוסטינער ועוד אחד מתלמידיו שהם יתעסקו בטהרתו ובקבורתו. ולימד אותם על כל אבר מגופו איך לטהרו ונתן להם סימנים איך נפשו נשאלת להפטר מאבר זה, מפני שאלו השנים היו מחברה קדישא.
בלתי לה' לבדו
הבעש"ט ידע לפני מותו שמשפטו יהיה לפני ה' בלבד ולא לפני שום בית דין של מעלה משום שבחייו היה רק לה' לבדו - "בלתי לה' לבדו"(שמות כב, יט.). כפי שבחייו לא עשה דין תורה לפני בשר ודם ,כפי שאמרו חז"ל - "שונא ממונו בדין" , כך גם לאחר הסתלקותו. כשם שבחייו לא עסק בהשבעות ע"י מלאכים, וכל עניינו היה ישירות מול הקב"ה ולכן הוא אומר שגם לאחר ההסתלקות לא ידונו אותו בין דין של מלאכים רק ה'.
דבריו בנוגע ליציאה מפתח אחד וכניסה למשנהו מזכירים את דברי נינו רבי נחמן שהסתכל על בית החיים ואמר שהסתלקותו תהיה רק כמו לעבור מחדר לחדר.
כתוב בשבחי הבעש"ט ששמע מהרב "בעל התולדות" בעת הלויה של הבעש"ט תמה מאד רבי נחמן מהורודנקה על כך שאינו רואה מאומה. כשבא מבית החיים ראה נוראות גדולות ואמר לרבי זאב וולף קיציס בודאי כן צריך להיות.
התגלות לאחר יאוש
ידוע שבלויה של גדול הדור רואים עמוד אש ולכן התפלא רבי נחמן מהורודנקה כאשר לא ראה דבר כאשר הלך אחר מיטת הבעש"ט. דוקא כאשר חזר מהלויה ראה נוראות גדולות ואמר לחברו רבי זאב קיציס שבודאי כך צריך להיות, והדבר מתאים לתורתו של הבעש"ט.
יש שלוש מדרגות ידועות בחסידות של השתלשלות התלבשות והשראה. השתלשלות זו בחינת העבר, מעבר מהעבר להווה. התלבשות פירושה שכעת מתעברת באדם נשמה, אבל השראה פירושה לקבל מהעתיד, כלומר שההתגלות תהיה בעתיד. כך היה בלויה של הבעש"ט שההתגלות היתה לאחר שחזרו מהלויה ולא בשעת המעשה בהווה.
הגילוי בא לרבי נחמן מהורודנקה מעצמו כאשר לא ציפה לו. דוקא כאשר יורדים מהענין הוא מגיע לפתע. דרושה כמובן הכנה להתגלות, אבל היא מופיעה דוקא כאשר האדם 'יורד' מהענין.
המשיח יגיע באותו אופן, כאשר 'נרד' מהענין ונתייאש ממנו. האדמו"ר הזקן אמר כי המשיח שהעולם מצפה לו אף פעם לא יבוא, ולכן כדאי להתייאש ממנו. את המשיח האמיתי לא רוצים ולכן הוא יפתיע לגמרי בבואו. מה הטעם לכך ששמו של הבעש"ט הוא "ישראל"? כאשר נולד הבעש"ט היו גזירות קשות כמו גזירות ת"ח ות"ט על ידי צורר היהודי חמלניצקי וחילותיו שהיו חיות טרף אוקראיניות.
מצב בני ישראל בנפש ובממון היה בכי רע. הפריצים התעללו ביהודים והכמרים העלילו עליהם כמה עלילות שוא. לא עברה שנה ללא עלילה וסבל בגוף בנפש ובממון. הפריצים החכירו ליהודים ואם לא היה בידם לשלם דמי חכירה במועד התעללו בהם הפריצים כאילו היו ממונם, וחיי היהודי ומשפחתו היו תלויים מנגד.
יש סיפורים רבים על הנגישות מהם סבלו היהודים ועל השתדלות הבעש"ט במצוות פדיון שבויים כאשר שילם לפריצים את דמי החכירה ובכל הציל את החוכר היהודי ומשפחתו ממוות ממש.
הבעש"ט נסע כמה נסיעות כדי לאסוף כספים ולסלק את דמי החכירה שהיה חייב היהודי החוכר. באותו זמן היתה נתונה משפחת היהודי בבור בעומק האדמה עד אשר הושגו אמצעי התשלום וסולקו החובות.
מצב בני ישראל בגשמיות ירד פלאים ופעל על מצבם הרוחני. בני ישראל היו בתרדמה והתעלפות ומן השמים ראו שצריכה לרדת נשמה גבוהה לעורר ולרומם את בני ישראל ברוחניות, להיטיב את מצבם הגשמי הירוד ולהצילם מיד הפריצים. כאשר איש מתעלף אנו רואים שכדי לעוררו יש לקראו בשמו, כך כדי לעורר את בני ישראל מהתעלפותם קראו את הבעל שם טוב "ישראל" על שם כלל ישראל וכך התעוררו מתרדמתם והתעלפותם.
צרת העם מולידה גואל
לפנינו שיחה ידועה של הרבי הקודם בענין שמו של הבעש"ט המסוגל לעורר את בני ישראל מעלפונם בגלל ריבוי הצרות בגוף ובנפש. כדי להושיע את בני ישראל היתה חייבת לרדת נשמה גבוהה כמו בגלות מצרים בה נאמר "וימררו את חייהם")שמות א, יד(שבה ירדה נשמתו של משה רבינו. כתוב כי "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע"(ירמיה ל, ז.). הישועה הצומחת מתוך הצרה היא לידת הנשמה הגבוהה של המנהיג האמיתי.
ירידת הפלאים בגלות מכריחה את הנשמה הגבוהה לרדת לעולם. בזכות גלות מצרים ירד משה רבינו ובזכות ירידת הדורות בתקופת הגזירות ירד הבעש"ט יחד עם כל ה"גיבורים" שלו , תלמידיו ותלמידי תלמידיו, אשר כולם היו בעלי רוח הקודש. כפי שמשה רבינו 'הדליק' את נשמות שבעים הזקנים, כך 'הדליק' הבעש"ט 'נרות'- נשמות מאורו הגדול וכך הציל את המצב.
הרב אייזיק מהומיל אומר שהירידה העצומה שלפני בוא משיח נועדה להכין את בואו ואת הסדר החדש שינהיג בעולם. בכל פעם העלפון של העם גובר. הבעש"ט ירד כדי לעורר את העם מהצרות שנחתו עליו ואילו כיום העם עושה לעצמו את הצרות. פעם הגזירה באה מבחוץ ודיכאה את פנים העם. כיום המחלה היא כדוגמת חולי במערכת החיסונית כאשר הגוף לוחם כנגד עצמו. העלפון היום קשה מאי פעם והנשמה שאנו זקוקים לה היא נשמת 'ישורון' הגבוהה אף מנשמת 'ישראל' והרמז הוא כי 'ישרון' (כך מופיע בתורה ) עולה 'משיח בן יוסף'.
שלוש מדרגות ההעלם
יש בחסידות שלושה משלים לעשר הספירות הגנוזות בתוך מאצילן: שלהבת הקשורה בגחלת, אש ה'נחבאת' באבן חלמיש ושם לגבי העצם.
השלהבת נמצאת בתוך הגחלת, אך לא רואים אותה. זהו "העלם שישנו במציאות". לעומת זאת האש אינה נמצאת בפועל בצור החלמיש ורק על ידי הכאה באבן ניתן להוציא לפועל מה שגנוז בה בכח וזהו "העלם שאינו במציאות".
המשל הגבוה ביותר הוא שם לגבי עצם. השם הוא ממש אין ואפס המוחלט ביחס לעצם ובכל זאת נמצא בהעלם העצמי של העצם. זו מדרגת השם המעורר את האדם מעלפון שהיא הגבוהה ביותר מהכוחות הנעלמים. בעלפון צריך להגיע לכוחות הנעלמים ביותר בעצם הנפש ולהוציאם. זהו ענין קריאת השם באוזן המעולף.
יש מצב קשה בעם ישראל הדומה לשלהבת הנמצאת בתוך הגחלת. במצב כזה יש לנפוח על הגחלת הנראית עמומה והשלהבת יוצאת.
יש מצב קשה יותר בו דרושה כבר הכאה של העם כדי להוציא ממנו את הניצוץ החבוי בהעלם שאינו במציאות. כך למשל הנביאים ניסו להפיח את שלהבת העם לפני גלות בבל, אבל בעת הגלות הדבר לא הועיל והיתה חייבת לבוא הכאה - גזירת המן שנמשלה להוצאת אש מצור החלמיש.
בתקופת המן היה העם במצב של תרדמה כפי שנדרש בחז"ל "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" מלשון שינה (אסתר רבה פרשה ז ד"ה ה, יב), אך בתקופת הבעש"ט מדובר על עלפון הקשה יותר. לפני ביאת המשיח המצב עוד מחריף והוא בבחינת 'קומה' כלומר 'מוות קליני'. שלוש מדרגות הגלות לאורך הדורות הן שינה, עלפון ולפני ביאת המשיח 'קומה'.
כאשר הגוף תוקף את עצמו, כמו בימינו, הרפואה היחידה היא התגלות השורש שלו, כמו שנדרש בחסידות על הפסוק "הבאים ישרש יעקב"(ישעיה כז, ו)- השורש נולד בתוך הגוף. על ידי ביאה לעומק הגלות נולד שורש הנשמה. השורש הוא הנשמה הגבוהה שיורדת להושיע את העם. ככל שהמצב גרוע ונמוך יותר כך צריך המזל לרדת ממקום גבוה יותר שזהו הפירוש ל"דרך כוכב מיעקב"(במדבר כד, יז).
הבעש"ט לחש באזני העם את שמו ואילו כיום חייב להתחולל משהו מבפנים, לידת השורש. השם שהוא בבחינת 'אין' מציל את האדם המעולף, אך כיום חייבת להיות הצלה עמוקה יותר מלחישת השם. צריך כעת לחשוף את העצם ממש שמאחורי השם ולכן כל החסידות, ובעיקר של הרבי מליובאוויטש, מתייחסת לעצמות ולא לשמות.
הבעש"ט זצ"ל שכב לנוח ביום, והמשמש שלו לקח לכבד את החדר בו שכב הבעש"ט זצ"ל. המנעלים של הבעש"ט זצ"ל עמדו אצל המטה ורצה להגביהם ולכבד במקומם ולתתם חזרה במקום שהיו עומדים. ונפל לו תכף בדעתו, מדוע אני צריך ליגע במנעלים של הבעש"ט ולהזיזם ממקומם? ולא נגע בהם כי אם כיבד סביב להם, בזה הבעש"ט זצ"ל הקיץ משנתו ואמר לו להמשמש: הגבהת המנעלים שלי ממקומם? ואמר: לא, כבדתי רק סביב להם והמנעלים נשארו על מקומם, כפי שהיו עומדים. ובירך אותו הבעש"ט בשביל זה באריכות ימים.
והי' מעשה שאחד מהחסידים נזדמן למקום מושבו של המשמש הנ"ל. זה היה אחר כמה שנים להסתלקות הבעש"ט זצ"ל, וראה איש לא זקן כל כך מסבב בתוך הבית ועשה גם איזה מלאכה הצריכה וכו', ועל התנור שכב איש זקן מאד, מתאנח קרעכציט בל"א, וזה המסבב בתוך הבית רגז עליו בכמה דברים, וחשב זה האורח הבא שבודאי זה הזקן השוכב על התנור הוא אביו של זה המסבב בתוך הבית, וחרה לו מדוע אינו נוהג כ"כ שום כבוד באביו הזקן מה שהוא שאמר לו דברים שאינם של כבוד כלל. והוא אמר זה להזקן מדוע אינו נוהג כ"כ כבוד באביו, זה האיש צחק: זהו בני ואני אביו. זה האיש האחר תמה היאך יכול להיות זה, וספר לו המעשה הנ"ל מברכת הבעש"ט זצ"ל ואמר לו שכמו שהייתי אז כך נשארתי, שלא קפצה עלי זקנה יותר. והראה לו שיניים חדשים. (בבירור גמור אינני זוכר, אמנם כמדומה לי ששמעתי בהסיפור שהוא האריך ימים עד קט"ז שנים).
{לקוטי סיפורים ג'}
בסיפור מודגשים יחודי הבעש"ט העליונים בכל פרט, והרגישות לכל רבדי המציאות, עד לדומם ממש. המספר כותב שעיקר המופת הוא דווקא במחשבה שעלתה לשמש בדעתו (שהרי וודאי כי הבעש"ט יחד יחודים).
נעלים רומזות לייחודים, כמסופר בחנוך שהיה תופר מנעלים ומיחד קוב"ה ושכינתיה בכל תפירה ותפירה.
הנעלים רומזות לגוף האדם (כנאמר במשה "של נעלך מעל רגלך" - התפשט מגשמיותך).
כח הבעש"ט לישון - עלית הנשמה לשרשה - ולשמור קשר לנעליו-גשמיותו באותו הזמן, הוא הכח המיוחד לו, להיות "בתוך העולם" ו"מחוץ לעולם"("אין וועלט" ו"אויס וועלט")בו זמנית. בזכות הקשר למציאות בעת עלית הנשמה מחדיר הבעש"ט מחשבה לשמש העובד בחדר (וזהו עיקר המופת, כנ"ל).
(בקבלה נעל היא תחתית אור החשמל דבינה המקיף את הזו"נ - הפרסא בין האצילות לעולמות בי"ע.) תפקיד הנעל לאפשר קשר בין האצילות העליונה לעולמות התחתונים ולשמור את הארת האצילות מפני יניקת החיצונים - הקשר התמידי למציאות זקוק לשמירת הקדושה והבדלתה מהמציאות. חשוב שלא תוזז הנעל ממקומה בעת עליה והארה באצילות.
יניקת החיצונים היא מקור חולי, והנעל השומרת מבטיחה בריאות מלאה ואריכות ימים - הדברים בהם נתברך השמש.
בספר "אור המאיר" לרב זאב מזיטאמיר ,תלמידו של המגיד ממזריטש כתוב כי פעם היה נחוץ לתלמידים לדעת ענין רחוק ממעזבוז.
פתח הבעש"ט את ספר "הזוהר" שהיה מונח על השולחן, עיין בו ואמר לתלמידים איך יפול דבר במקום ההוא הרחוק מכאן.
שאלו התלמידים איך הבעש"ט ראה בהסתכלות בספר "הזוהר" דבר שהוא רחוק מכאן והשיב להם: אור שברא הקב"ה ביום הראשון היה אדם הראשון רואה בו מסוף העולם ועד סופו, היינו מסוף עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה ועד סופו של עלמא דאתגליא מלמטה למעלה. ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו , עמד וגנזו, והיכן גנזו? בתורה. ואם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו מסוף העולם ועד סופו.
כך אירע כמה פעמים שהבעש"ט באר את הטעם לכך שהוא מביט ב"זוהר" כדי לדעת דבר רחוק.
יחוד הנסתר והנגלה
הים המרמז לעולם הבא נקרא "עלמא דאתכסיא", מפני שהוא נסתר והיבשה הגלויה המרמזת לעולם הזה - "עלמא דאתגליא". הגבול בין הים ליבשה הוא סוף עלמא דאתכסיא מלמעלה למטה וגם סוף עלמא דאתגליא מלמטה למעלה. זה פירוש אחד בחסידות ל"מסוף העולם ועד סופו". הבעש"ט מגלה שאור ששת ימי בראשית מייחד את הנסתר והנגלה, את העולם הבא עם העולם הזה. משה רבינו ראה מסוף העולם ועד סופו ועור פניו קרן מאותו אור גנוז. לכן שם מסוה על פניו, ורמז לדבר מסוה הוא נוטריקון "מסוף העולם ועד סופו". מסוה עולה בגימטריא אל"ף שהוא הפלא שקדם לבריאת העולם שנברא באות בי"ת. אם אדם לומד תורה לשמה מאיר לו האור מסוף העולם ועד סופו כמו משה. התורה היא אור, כפי שכתוב "ותורה אור", ומשמע מחז"ל שהאור שגנוז בתורה אינו אותו אור , אלא אור נוסף, אור של כפליים לתושיה, חוץ מאור התורה עצמה. רבי מאיר, הנקרא על שם האור, אומר ב"פרקי אבות"(פרק ו) כי "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" ואחד מהם הוא "מגלים לו רזי תורה". כאן אנו למדים שהוא זוכה לא רק ברזי תורה, אלא בהסתכלות מסוף העולם ועד סופו. כשברח הצדיק הקדוש מרוז'ין מרוסיה ועבר את גבול אוסטריה, הגיע לכפר אחד ושאל "מה שם הכפר?" אמרו לו "שם הכפר הוא סרוליבה". שאלם: "האם ידוע להם טעם ופשר שם זה?" אמרו לו: "אין אנו יודעים, אולם ישנו בקצה הכפר זקן אחד שהוא בן מאה שנה, קשה לו ללכת וכמעט כל הזמן שוכב הוא, ואולי יודע אותו זקן מדוע קוראים לכפר בשם סרוליבה". בקש הרבי מרוז'ין: "שאלו נא אותו אם יודע הוא?" וישאלוהו ויאמר להם: "יודע אנכי". ובהוודע זאת לרבי מרוז'ין בקשם:" אולי תוכלו להביאו אלי?" ויעשו כן, ויביאו את הזקן בעגלת חורף והתחיל לספר: "בהיותי צעיר לימים הייתי רועה צאן בסביבה זו בין ההרים, ופעם ראיתי זאב בא ומתקרב אל צאני והתחלתי לצעוק, אך לא היה איש שבא לעזרתי. נפחדתי מאד והזאב הלך והתקרב עד אשר הגיע אל הצאן, לקח שה אחד ופנה והלך לו. למחרת והנה שוב ראיתי מרחוק שהזאב מתקרב, נפחדתי ולא ידעתי מה לעשות, והזאב בא ושוב לקח שה והלך לו. ביום השלישי כבר פחדתי ללכת לשם ולרעות את צאני ובקשתי גויים ממכרי שילכו אתי ויקחו עמהם מקלות ואבנים ויבואו עמי. והנה ראינו את הזאב בא, ויפול פחד על כולם. לפתע ראיתי למעלה על ההר יושב איש אחד סרול (כינוי ליהודי). ראיתיו כמה פעמים יושב שם. הוא בא לכאן, מתבודד ולומד, ועכשיו כשראיתיו יושב התחלתי צועק אליו "סרול! סרול! בוא לעזרי!" סרול ירד מן ההר וילך לכיוון הזאב. הוא הולך ומתקרב אל הזאב והגיע ממש אליו, וכבר חזר אלי ואמר לי: "אל תירא! הזאב איננו חי עוד!" עניתי לו: "הרי הנני רואהו עומד" ויאמר לי סרול: "הוא איננו חי! בוא עמדי ואראה לך. התקרבנו אל הזאב והנה הוא כְּבוּל עץ. אמר לי היהודי: "יש לך סכין?" אמרתי: "כן". אמר לי: "פשוט את העור ממנו ותהיה לך פרוה ללבוש" ועשיתי כן. בשעה שאותו זקן סיפר את הספור הגביה את בגדו העליון והראה לצדיק מרוז'ין שאת הבגד הזה הוא לובש עד היום, והמשיך לספר :"כשראינו זאת הבינונו כולנו שאיש זה קדוש הוא. למטה באותו אזור היה מעיין ובאר שהיהודי היה בא לפרקים לטבול, והואיל וזה היה בחורף וכשיצא מן המים ועמד במים הקפואים היה נדבק עור רגליו לקרקע והיה משאיר עקבות דם על הקרקע, ולכן לקחו סמרטוטים והניחו שם שלא ידבקו רגליו של יהודי קדוש זה לקרח. וקראנו למעיין "המעיין הקדוש".פעם קרה שבנו של איש אחד היה חולה, ושתה ממי המעיין הקדוש והתרפא. ויוודע הדבר לכולם ויקחו הכל מהמים האלה לרפואה. במשך השנים התחילו להתיישב סביב המעיין והבאר, עד שהוקם הכפר הזה ונקרא לו "סרוליבה". כך נשאר שם זה. לאחר ששמע הצדיק מרוז'ין את הסיפור, הודה לזקן וחזר הזקן לביתו, ובהגיעו לביתו נפטר. והצדיק מרוז'ין גילה שאותו יהודי "סרול" היה הבעש"ט הקדוש.
לפעול את הדין בחסד
מדוע הבעש"ט אמר לאותו גוי לעשות פרוה מעור הזאב? בזכות הפרוה הוא גילה שנים רבות מאוחר יותר את הסיפור. הבעש"ט בעצם 'הכין' את התגלותו של הסיפור. אפילו ברובד הפשט, לבישת מעיל הפרוה במשך כל השנים סייעה לגוי להיות מודע ולזכור את הסיפור. הפרוה היא מודעות נמשכת עבור הגוי. יש כל מיני פעולות בעולם שעושה הצדיק כדי להמשיך מודעות עד שלבסוף הם מתגלים בשעת רצון של ההשגחה העליונה. נראה בסיפור שכל אריכות ימיו של הגוי הזקן היתה כדי לספר את הסיפור לרבי מרוז'ין, והראיה לכך היא שמיד לאחר מכן גווע. הוא היה בעל הסיפור ותכלית חייו היתה לספרו.
מדוע הבעש"ט הרג את הזאב באופן שהוא נראה חי? הכלל הגדול של הבעש"ט, עוד מילדותו בעת שהסתובב ביערות מסוכנים, הוא שלא לפחד משום דבר שבעולם רק מהקב"ה. כאשר הבעש"ט לא פחד מהחיה הרעה אזי היא בהכרח פחדה ממנו. לכן יש לומר שהזאב שבק חיים מהפחד. זהו ההסבר הראשון. הבעש"ט השתמש בכוחם של חכמי קדם, כאשר נתן את עיניו בזאב והפכו ל"גל של עצמות". כתוב כי "ענוש לצדיק לא טוב". אומרים שצדיק אף פעם לא הורג, כמו שכתוב על האדמו"ר הזקן שאף פעם לא שבר שום דבר. צדיק אמת לא עושה לעולם פעולה שלילית. לעולם הוא פועל באופן של תוספת אור. נתינת העיניים היא במובן של המשכת אור רב, כפי שכתוב כי לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים ניזונים ממנה ורשעים נידונים בה. ריבוי האור בעצמו עושה דין בקליפה. דרך החסידות היא שגם את פעולות הדין יש לעשות באופן של אור וחסד. דרכו של האור למשוך את ניצוץ החיים. כאשר האיר הבעש"ט אור רב בזאב, הוא משך ממנו את הניצוץ הטמון בו שהוא חיותו, וכך המיתו. זהו ההסבר החסידי יותר למקרה. ניתן לחבר את שני ההסברים לאחד בכך שנאמר כי הריבוי אור גורם לפחד. חוסר היכולת של הרשע 'לעכל' את האור גורם לו לפחד הממיתו. העובדה שהזאב לא נפל כאשר הומת על ידי הבעש"ט היא כדי להראות לגויים שהחיות נמצאת בידי יוצר הכל. ענין מיתתו מדגים את הכלל שאין לשפוט שום דבר או שום אדם לפי החיצוניות. אדם יכול להיראות חי ובעצם הוא מת, כמו שכתוב על הרשעים ש"אפילו בחייהם קרויים מתים". הבעש"ט אמר כי הוא ירד לעולם כדי להביא בו 'טריות' וחיות. הזאב מייצג את הכוחות המתנגדים לכך.
התבוננות לפני שעת מבחן
הסיפור מדגים גם את ענין העלאת המידות. הזאב הטיל על הגויים פחד רב, למרות שבאו אליו עם כלי נשק. הבעש"ט מלמד שרגש המתעורר בטבעיות כלפי דבר מסוים הוא מהות הדבר. אם יש נחש מפחיד, סימן שמידת הפחד של ה' בראה אותו. יש להתבונן באותו הדבר ולהעלות את המידה המתעוררת כלפיו לשורשה. האדם צריך להבין שהסיבה לפחדו היא פחד ה' הנמצא בו, ולכן אל לו לפחד מהדבר אלא מה'. זו העלאת המידה לשורשה. על הפחד התחתון לחזק את צוואתו של הבעש"ט שלא לפחד משום דבר בעולם, רק מה'. יש אדם שבטבעו מפקיר את עצמו ולא מפחד מסכנות, ואף נמשך אליהן. יתכן למשל 'גיבור' שלא פוחד מכלום מחמת טמטום. הוא לא מודע לסכנה ולא מקיים את "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", וכידוע הסכנה חמורה מאיסור. אין בתכונה טבעית של האדם עבודת ה'. לא לכך התכוון הבעש"ט באומרו שאין לפחד משום דבר. כוונתו היא לאדם שיש לו פחד נורמלי, וכאשר הפחד מתעורר אצלו, הוא לוקחו ומעלהו לשורשו. האדמו"ר הזקן כותב ב"תניא" שהעלאת המידות שייכת רק לצדיקים שהמחשבות הזרות באות לו מבחוץ ואינן שלו, ואילו הבינוני שמחשבתו הרעה באה מתוכו לא יכול להעלותה, ולהפך - עוד ישקע בה. רק הצדיק יכול בשעת מעשה להעלות מידה רעה, או לכוון במצוה. עם זאת הבינוני יכול להתכונן לפני מעשה. הוא יכול בהחלט לתרגל בהתבוננות את העלאת המידות. כתוב ב"תניא" שכל אחד צריך להתבונן במיאוס בתאוות גשמיות, כגון תיאור חז"ל לגבי אשה כ"חמת מלאה צואה", ומתוך התבוננות זו יזכה כולי האי ואולי להיות צדיק. אם האדם יתבונן על ענין הנחש ואיך שהפחד ממנו הוא מה', יוכל להתכונן לפני מעשה.כוונת ה"תניא" שאין לבינוני להתעסק בהעלאת המידות היא רק בשעת מעשה. כאשר תוקף את האדם לפתע פחד או תאווה, אין זה הזמן והמקום להעלותם. יש רק להסיח דעת מהם ולא לעסוק בהם כלל. רק צדיק יכול לקחת בשעת מעשה את הפחד של הנחש ולהעלותו. כאשר הבינוני לומד את הנושא, הוא נכנס לתודעתו. ומי שזוכה, לאחר ההתבוננות השכלית יורד הדבר לתוך לבו. הדרך החבדי"ת היא להפוך את כולם לצדיקים דרך יגיעת הראש, עד שהדבר הופך להיות אצלם בדרך ממילא. בשעת מעשה או מבחן אין צורך להתאמץ. העלאת המידות צריכה להיות אז באופן של מודעות טבעית. פעם ציוה הבעש"ט לסופר ר' צבי הירש סופר לכתוב לו פרשיות תפילין ולימדו כוונות בשעת כתיבת הפרשיות. כן אמר לו שצריך להראות לו תפילין דמארי עלמא ויצא עמו להתבודד ביער. ר' זאב קיציס הסתיר את עצמו ביער הנ"ל ושמע שהבעש"ט צעק "מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה" ומיד במקום נברא מקוה, והלכו הבעש"ט וצבי הסופר לטבול במקוה. הבעש"ט אמר "כמדומה שיש מישהו ביער, ילוד אשה" והלכו ותפסו ומצאו את ר' זאב קיציס. הקפיד הבעש"ט על ר' זאב ואמר: "מה לך פה? אין זה עסק שלך!" והוכרח ר' זאב לצאת מהיער וסוף מה שהיה שם אינו יודע.
שורש "שמע ישראל"- מעלת ישראל
אנו למדים שכדי לכתוב תפילין טוב באמת יש לראות את התפילין של הקב"ה אשר כתוב בהם "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"(דברי הימים א יז, כא.). בתפילין של הקב"ה יש את השבח של עם ישראל. כאשר כותבים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד"(דברים ו, ד.) צריך 'לראות בעיניים', כלומר להיות מודע ל"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כתוב שאחד הפירושים של "שמע ישראל" הוא לשמוע את מעלת ישראל. רק לאחר ששומעים את מעלת ישראל ניתן לייחד את היחוד של "ה' א-להינו ה' אחד". בכל תפילין יש כ"א אזכרות של שם הוי"ה וביחד מ"ב העולות בדיוק כמנין "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"! כלומר שעיקר הקדושה שיש בתפילין- שמות הוי"ה- הוא הפסוק הרשום על התפילין של הקב"ה המבטא את מעלת ישראל.אנו קוראים שכאשר קרא הבעש"ט "מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה" נברא מקוה במקום. הצעקה בודאי אינה חיצונית, אלא מקורה בקול הפנימי שבלב כמ"ש "צעק לבם אל ה'"(איכה ב, יח.). כאשר אדם מעולם האצילות, כמו הבעש"ט, צועק מפנימיותו הוא מוריד את הפסוק אל תוך המציאות. "מקוה" הוא צורת התגלמות של ה'. פשט הפסוק אינו מקוה של מים, אלא התקוה שישראל מקוים אל ה' שהוא המקוה של ישראל המושיעו בעת צרה.
מה מבטאת צעקת הפסוק הבוראת מקוה? צריך להיות בדרגה כזו ש"הכל הוא ה' וה' הוא הכל" וממילא גם מקוה היא ה'. הבעש"ט בורא את המקוה משם הוי"ה, כפי שכל דבר בעולם נברא כל רגע משם הוי"ה, לכן כתוב ב"תניא" (שער "היחוד והאמונה") ששם הוי"ה פירושו הויה תמידית, שה' מהוה את כל העולמות תמיד. אנו יודעים שהמצוה שבה היה הבעש"ט "זהיר טפי"(שבת קיח, ב.) היתה טבילת מקוה. צדיק מסוגל לברוא את ה"זהיר טפי" שלו בגשמיות. כתוב שמשה רבינו ברא את "פי הארץ"(אבות ה.) שבלעה את עדת קורח שחלקה עליו. אביי, שהוא שורש הבעש"ט מבין האמוראים, אמר שכל מופת שהוא עושה הוא בכח הפסוק "אם בריאה יברא י י'"(במדבר טז, ל.) שהוא ראשי תיבות אביי. בכח הזה ברא הבעש"ט את המקוה שהוא התיקון לאותו "פי הארץ" שבלע את עדת קורח, וכך המתיק את הדין ברחמים. הבעש"ט היה מתפלל תפילת גשם בציבור אצל העמוד, ואילו המגיד ממזריטש היה מתפלל בחדר השני משום שהיה איש חלוש ולא היה בכחו לשאת את הרעש בבית הכנסת. הבעש"ט היה נכנס לחדר השני לפני תפילת הגשם ללבוש את הקיטל, שכן היתה דרכו ללבוש את הקיטל בתפילת הגשם.המגיד ראה שהקיטל של הבעש"ט נקמט קצת על שכמו, ואחז בקיטל כדי לפשט את הקמט. בעת שאחז בקמט אחזה אותו רעדה והוצרך לאחוז בשולחן וגם השולחן רעד. וזו היא רק הכנתו של הבעש"ט לתפילה. פעם התפלל הבעש"ט בבית אחד בהיותו בדרך ועמד להתפלל במזרח. במערב הבית עמדו תיבות מלאות בתבואה, וראו שהתבואה, במשך כל זמן תפילת הבעש"ט, רעדה בתוך התיבות. פעם נסע הבעש"ט בדרך והגיע זמן התפילה ועמד להתפלל. עמד שם נכרי אחד ואחזתו רעדה ושאל מי הוא האיש המתפלל. שאלוהו אנשים מדוע הוא מתעניין, והשיב שכל זמן שהתפלל אחזה בו יראה כה גדולה, עד שכל היער היה קטן עבורו להתחבא מיראה. פעם התפלל הבעש"ט בשדה, ולא רחוק ממקום התפילה היו רועים עדרי צאן, ובכל זמן התפילה עמדו הצאן על רגליהם האחוריות כמו בני אדם. תלמידי הבעש"ט מספרים שראו אצל הבעש"ט בעת שהתפלל את ציציות טליתו נעים אילך ואילך כאילו יש בהם חיות. עבודתו באהבת ויראת ה' עלו למעלה ראש. אחרי הסתלקותו ישבו תלמידיו וספרו אודות מופתיו. בא הבעש"ט ואמר להם : "מה אתם עסוקים במופתים, למדו מיראת השמים שלי!" {רשימות דברים ד עמ' ה' קטעים ט'.י',יא',יב',יג',יד',טו'} אי אפשר לשער כלל את יראת השמים שהיתה לגדולי ישראל. ידוע הסיפור על אחד מגדולי החסידות שבקש להרגיש לרגע אחד את יראת השמים של הרמב"ם. כאשר נתנו לו להרגיש נפלה עליו כזו יראה ופחד שכמעט יצא מדעתו, ואם לא היו מצילים אותו ברגע האחרון היה מסתלק מהעולם. אמר תלמידו ר' יעקב יוסף מפולנאה מחבר "תולדות יעקב יוסף" כי אין עיקר גדלותו של הבעש"ט במופתים שעשה אלא ביראת השמים שלו. וסיפר שפעם נסע עמו בדרך והגיע זמן מנחה. ראו כי שכחו לקחת עמם מים ליטול ידים קודם מנחה ואמר הבעש"ט: "ריבונו של עולם מה חיי שווים אם אין מים ליטול ידיים קודם מנחה". מן הסתם נבקע לבעש"ט מעיין או הגיע בדרך נס מישהו עם מים, אבל אין זה העיקר. העיקר הוא יראת השמים האמיתית של הבעש"ט. על כך יש לספר. כל כוחו של הצדיק נובע ממסירות נפשו.
