''כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה.'' רש''י במקום מסביר שהתורה שמחנכת אותנו בדרך כלל להתמודד כנגד יצר הרע במקרה זה התורה מתירה ליוצאי המלחמה לישא אשת נכר זו משום ''שאם אין הקב''ה מתירה ישאנה באיסור.
ונשאלת השאלה הרי יוצאי המלחמה היו כולם צדיקים גמורים, כפי שאמר רבי יוסי במשנה במסכת סוטה (מ''ד.) על הפסוק ''מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו'' (ולא ילחם), שהירא ורך הלבב זה הוא המתירא מהעברות שבידו. ומוסיפה שם הגמרא שאפילו אם עבר עבירה מדרבנן, כגון ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, הרי הוא מחוזרי המלחמה. הרי שרק צדיקים גמורים היו מעורכי המלחמה ואם כן איך יתכן שצדיקים בעלי מדרגה רוחנית גבוהה שכזו ימעדו ויחשקו באשת איש נוכריה?
מכאן אנו למדים מה גודל חשיבותה של ה''מסגרת'' בה נמצא האדם בכל ימות השנה, עד כמה אותה מסגרת שומרת עליו מכל משמר ועד כמה מסגרת זו מקילה על האדם בקיום התורה והמצוות כהלכתם. התורה נותנת לנו דוגמא קיצונית, שיכול להיות צדיק גמור, שמקפיד על קלה כבחמורה, שברגע שעזב את המסגרת הקבועה שלו ויצא למלחמה, שהיא מקום הפקר וסמל היפוכה המוחלט של מסגרת מסודרת, אף הוא עלול להיכשל באשת יפת תואר, עד כדי כך שאם אין הקב''ה מתירה, ישאנה באיסור.
דברים אלו מאירים היטב את דברי הרמב''ם (הלכות תשובה פרק ב' הלכה ו') שכתב ''אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים יפה ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר ''דרשו ה' בהמצאו''. במה דברים אמורים, ביחיד, אבל ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים, שנאמר ''כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו.'' – הרמב''ם מלמד אותנו מהו כוחו העצום של ''ציבור'', כמה חשובה היא ה''מסגרת'' בה מצוי האדם, שאותה

מסגרת של ציבור הקב''ה נענה לה תמיד ולא רק בימים שבין כסה לעשור.
ואת זה אנו אומרים בליל הסדר בהגדה של פסח, על אותו רשע, שמכיון שהוציא עצמו מן הכלל – כפר בעיקר, עד כדי כך! זאת משום שאדם שנמצא מחוץ למסגרת של תורה, הפיתוי לעבירה גדול פי כמה, עד כדי מצב שאדם כמעט ואינו יכול בכוחות עצמו להתגבר על יצרו.
הגמרא בסנהדרין אומרת, שמברכותיו של בלעם ניתן ללמוד במה רצה לקלל את עם ישראל. ולכן מעצם זה שברך את עם ישראל בברכת ''מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל'' סימן ששאף לקללם שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. וזאת משום שידע היטיב שהמסגרות של בתי כנסיות ובתי מדרשות הן הן אלו השומרות על יהדותו של הפרט ויהדותם של כלל ישראל. וברגע שמסגרת זו תתפרק, תתפרק עימה גם היהדות כולה.
וכך בדיוק קורה גם לאותו ''בן סורר ומורה'' האמור בפרשתינו, שברגע שאיננו שומע בכל אביו ובקול אימו ועוזב את המסגרת המשפחתית, כאן מגיעה ההידרדרות עד לשפל נורא ואיום של גניבה ורציחה. התורה מלמדת אותנו שאלו הפירות הבאושים של פריצת מסגרת.
אנו נמצאים שלושה שבועות קודם ראש השנה, יום הדין בו תלויים חיינו, בו תלויים חיי בני משפחתינו. אושרנו, פרנסתינו, בריאותינו, שמחתנו. הכל. ולכן יש לחפש עצות לזכיה בדין. עצות יעילות ובטוחות שיסללו את הדרך לחיים לאושר לטובה ולברכה.
פרשתינו מלמדת אותנו את אחת העצות המועילות ביותר והיא להתחבר ולהשתייך למסגרת ששמה לה למטרה להידבק בה'.
וכשיש ציבור שכזה, כל יחיד מתוכם יכול להתעלות ולהסתייע בחברו בגדר של איש את רעהו יעזרו. ולכן כל יהודי לפי דרגתו הרוחנית, אם הוא לא מחובר לבית כנסת, שיתחבר לבית כנסת קבוע. אם הוא שייך לבית כנסת קבוע – שיקבע שיעור קבוע. קבלה שכזו פועלת בודאות ואין ספק שתעשה רושם כביר בשמים.