באדיבות עיתון "מרוה לצמא"
זה עתה הסתימה בישיבת "תפארת שמואל" תפילת השחרית הראשונה של חודש אלול, וקול השופר החריד את הלבבות. היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו? אפילו דגים שבים רועדים מאימת יום הדין הממשמש ובא!
הבחורים, שארשת רצינית נסוכה על פניהם, מקפלים את התפילין ונפנים ללכת אל חדר האוכל, לאכול פת שחרית שתיתן להם את הכוח להתעלות ביום של תורה ותפילה.
בין כולם נראה שמואל יעקב, צועד אף הוא אפוף מחשבות. למעשה, הוא היה מוותר על ארוחת הבוקר. באמת שאין לו היום תיאבון. אבל מה לעשות שהגוף דורש את שלו. הוא צריך כח בשביל שיוכל ללמוד לפני הצהריים.
חוסר התיאבון לא נבע אצלו מדרגות רוחניות נעלות, שדורשות הינזרות מתאוות הגוף. שמואל יעקב עדין לא הגיע לשלב הזה.
משהו אחר הציק לו, שקשור אמנם עם "אלול", והוא זה שגרם לו להסתובב מהורהר עם מצב רוח ירוד.
למצב רוח הנפול, תרמו משמעותית כמה שיחות התעוררות, שנמסרו לקראת חודש אלול, שבמקום לפעול את פעולתם הברוכה, לחזק ולעורר, הרי שהם פעלו אצל שמואל יעקב את ההיפך.
שמואל יעקב שומע באותן הרצאות, שעל כל יהודי לעשות תשובה שלמה, להתחרט על פשעי העבר ולהתחיל להתנהג בדרך טובה, לשאוף ולהשתדל ולהצליח בעבודת ה'.
כששמואל יעקב שומע שצריך לעשות חשבון נפש על העבר, הוא נכנס לחרדה עמוקה. שמואל יעקב מכיר את עצמו היטב. הוא לא עושה שקר בנפשו ויודע אל נכון היכן הוא ממוקם בכל הנוגע לרוחניות. אם מבקשים משמואל יעקב להגדיר במלים ספורות את מצבו, הוא יכול לתמצת אותו בכמה תויות שליליות ביותר.
וכשהוא שומע במהלך שיחות ההתעוררות שלא די בחרטה על העבר, אלא גם צריכים לקבל קבלות טובות על העתיד ולהתחיל בדרך טובה, הוא נחרד שבעתיים. איך הוא יכול לעשות את זה בבת אחת?
בעוד שכל שאר הבחורים הבינו שהכונה היא שצריכים להשתדל ולשאול ולעשות מעשים ופעולות שיובילו לכיוון, עד שהשינוי בוא יבוא עם הזמן, הרי ששמואל יעקב הבין שצריכים להשתנות מהיום למחר.
בתוך ים המרירות, היה שמואל יעקב מתנחם בעובדה שלפחות מידה אחת טובה יש לו: ענוה. עובדה שהוא מכיר בחסרונותיו...
חשבון נפש?
וכך היה שמואל יעקב נגרר לשעות של חשבון הנפש, שיותר מאשר הועילו, הרי גרמו לו לעיצבון גדול ורפיון כללי. באותן שעות היה מחשב כל עבירה נשכחת, כמה יסורים, תעניות וגלגולי שלג עליו יהיה לעבור כדי לכפר עליה וכמה תפילות עליו יהיה לומר בשביל לטהר את העבר.
שמואל יעקב בטוח במאת האחוזים שהוא צועד בדרך התשובה האמיתית. הרי המשגיח דיבר כל כך הרבה על ענין חשבון הנפש, ואיך שכל ספרי המוסר מלאים אודות מעלת התשובה והכפרה.
הוא רק שואל את עצמו שוב ושוב, מדוע דרכו זו לא מביאה לו את השמחה הפנימית המיוחלת לה זוכה כל מי שמתקרב לה', כמו שהבטיח המשגיח מפורשת בשיחה האחרונה...
הכי כאב לשמואל יעקב לראות, שמבין חבריו יש הרבה כמוהו שמשתדלים בסור מרע ועשה טוב, ולמרות זאת (ואולי דוקא בגלל כך?) נהרה שפוכה על פניהם. הם מסתובבים מרוצים, 'אויף געראמט' ומלאי סיפוק, ומקרינים גם על סביבתם. מהו הסוד שלהם? איך הם עושים את זה?
מעקב סודי...
החברותא של שמואל יעקב בסדר שלישי, היה אחד מאותם בחורים שצעד בדרך המלך ללא תופעות הלואי מהם סבל שמואל יעקב. שמואל יעקב מתבייש להשיח את אשר על לבו בפני החברותא, ועל כן החליט להתחקות בשקט אחר התנהגותו של החברותא, אולי כך הוא יגלה את הקסם.
עוד באותו ערב מתיישב מולו החברותא, וללא דברי פתיח מיותרים, פוצח בקול מתרונן ומשוחרר "אומרת הגמרא הקדושה". הלימוד היה היום עם "גישמאק" (מתיקות וטעם) מיוחד, והשעה וחצי הסתיימו מהר מן המצופה. הם בכלל לא חשו בזמן העובר, ולולא הספסלים שהתרוקנו סביבם, ספק רב אם היו מבחינים שמחוגי השעון הצביעו על השעה 10 בלילה.
למחרת בערב חזר על עצמו התסריט מאמש, בדיוק נמרץ. החברותא לא מבזבז זמן ומיד עם התחלת הסדר צולל אל תוך הלימוד, שוכח עולם ומלואו, תוך שהוא מצליח להדביק בהתלהבותו גם את שמואל יעקב.
זה היה נראה לשמואל יעקב מוזר מאוד. הוא ציפה לראות על פני החברותא קצת ארשת רצינית, שזוכרת את עוונות העבר ומחפשת דרכים לכפר עליהם, ומשום מה החברותא כנראה דילג על השלב הזה והתעלם מהעובדה שהימים הנוראים ממשמשים ובאים... הוא מעולם לא נתפס יושב לפני שולחן בפנים רציניות ומהורהרות כמתבקש בחודש אלול, אלא היה תמיד בתנועה מתמדת. רץ מסדר לסדר, מתפילה לתפילה, יוצא להפסקת מנוחה או אוכל, ובחזרה ללימוד.
במקביל, שם שמואל יעקב לב לעובדה המעניינת, שלחברותא לא בוער לעשות פריצת דרך קיצונית במהלך סדר יומו. הוא אמנם לומד יותר בהתמדה וברציפות, אבל בשאר סדר יומו לא ניכר שינוי בולט לטובה. והרי השאיפה שלנו היא להגיע לפסגה?!
רק לאחר כמה ימים שכאלה, בהם ערך שמואל יעקב מעקב מסווה גם אחר שאר סדר יומו של החברותא, נראה היה לשמואל יעקב שהוא תפס את הרעיון.
הלקאה עצמית
המסקנה אליה הגיע שמואל יעקב היתה, שהחיטוט הבלתי פוסק בעבר, וההלקאה העצמית שנלוותה אליו, היו בעוכריו, כאשר במקום להביאו להתקדמות רוחנית מתוך שמחה, הרי שהם החדירו בו יאוש ותסכול.
כשהלך לברר את הענין עם איש חינוך כלשהו, קיבל חיזוק לדבריו. מדבריו למד שאף אחד לא בא לומר שאין לעשות חשבון הנפש. חרטה על העבר וקבלה על העתיד הם האלף-בית שבכל חזרה למוטב. לולא הם, אין לתשובה בסיס מוצק. השאלה היא רק מהו המינון הנכון, משום שחשוב שהחרטה על העבר לא תבוא על חשבון ההווה והעתיד שיוצאים נפסדים מכך.
אם עשיית חשבון הנפש על העבר, שנועדה כולה למטרת ההווה והעתיד, גורעת מאלו האחרונים, על ידי עצבות שנופלת על האדם, או על ידי עיסוק רב מדי ובחישה חוזרת שוב ושוב במעשים שכבר נעשו, כמו שראינו אצל שמואל יעקב, יצא שכרנו בהפסדנו.
סימוכין לכך ניתן למצוא בתורת החסידות, שגלגולי שלג, קבלת יסורים, סיגופים ותעניות וחשבונות נפש ארוכים על חטאי העבר, התאימו לצדיקי הדורות שקדמו לנו. אולם בדורות החלושים שלנו, מה שנדרש מאיתנו זה להתמקד בסור מרע ועשה טוב של העתיד, להרבות בלימוד תורה, וה' הטוב שרואה את הרצון הטוב, יכפר על העבור ברוב חסיו.
מאותו איש חינוך, החכים שמואל יעקב גם על אופן הדרך בה עלינו לנהוג בנוגע לקבלה על העתיד. כשבחור מקבל על עצמו המוני קבלות טובות, ורוצה להשתנות מהיום למחר, זה נשמע אולי מאוד חיובי, כי הנה, לפנינו עומד אדם מורם מעם, ששם לעצמו מטרה לעשות בחייו שינוי מהקצה אל הקצה. מה יכול להיות יותר טוב?
מתברר אמנם שברוב רובים של המקרים, מדובר בעצת היצר גרידא. פשוטו כמשמעות.
ליצר הרע ממש לא איכפת שלבן אדם יהיו אינסוף שאיפות חיוביות. כל זה לא מזיז לו במאום. מה שבעיקר מוציא אותו מכליו, היא התוצאה החיובית שעשויה להגיע משאיפות טובות אלו, ואת התוצאה הוא ינסה למנוע בכל מחיר. וכדי לגרום לבן אדם לרדת מכל שאיפותיו וקבלותיו הטובות, הדרך הכי פשוטה של היצר, זה לבוא ולהציע לו הצעה 'רוחנית' טהורה: "תלך עד הסוף, בלי פשרות, ושחלילה לא תמעד, כי אם כן, כל הדרך שלך לא תהיה שוה!"
אותו אדם יכול לטעות ולחשוב כי הנה, יצרו הטוב הוא זה שלוחש לו את הדברים במטרה להביאו לתוצאה מושלמת. אך המציאות מראה שברוב המוחלט של הפעמים, הרצון להגיע לשלמות מיידית מייאש את האדם בראותו שהדבר קשה מאוד וכמעט אינו בר השגה, ומפיל אותו מכל דרכו החיובית.
שמואל יעקב מאזין ומפנים את המסר הברור. הוא ימשיך לשאול להתקדם ולהשתפר, אבל הפעם יזכור לעשות זאת במינון מבוקר. הוא ישקיע את כל מרצו בסדר יום הצפוף של הישיבה, ובכך לא ישאיר לעצמו זמן פנוי בשביל להרהר על משגי העבר, ובד בבד יזכור להתקדם צעד אחר צעד בדרך הישרה.
