המודל הרצוי לבית דין - פרשנות מערכתית לתורה

שיטת הניתוח המקובלת בהלכה, מבוססת על דיון מקומי במצוה מסוימת, מתוך הנחה של אי תלות בין מצוות שונות. כך הוא המצב גם בפרשנות ודרוש. כנגד זה ניתן להראות שמצוות רבות בתורה מהוות חלק ממערכת שלימה, שהבנתה תלויה במרכיביה.

לדוגמה: מצוות צדקה, הלוואת גמ"ח, איסור ריבית, מתנות עניים, תרומות ומעשרות, זכות התושבות של גר תושב, תלויים במשטר כלכלי ואגררי של יובל, שביעית ושמיטת כספים. לכן חלק מן המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות כיום מן התורה, ואין מקבלים גר תושב בזמן שאין היובל נוהג. גם מצוות שהן חובת הגוף, הן רק כדי שנתרגל לקיימם לעתיד לבוא (רש"י דברים יא,יח).

על פי התורה, השימוש באכיפה - מוגבל. כאשר חלק ניכר מבני החברה, איננו ברמה החינוכית המספקת, אזי התורה איננה מגבירה את אמצעי האכיפה, אלא בוחרת בגלות למטרה חינוכית, ע"י שבירת המבנה החברתי הישן, וניסיון מחודש. לכן בטלה הסנהדרין, ומצוות אחרות בשל ירידה מוסרית (סוטה פרק ז').
זהו גם הבסיס לקביעתו של המהרי"ל, ובעקבותיו הרב אי"ש קרליץ, שעוברי עבירה בדורות האחרונים הם תינוקות שנשבו.

בית הדין נוצר ופועל כחלק ממערכת חברתית, המבוססת על ערבות הדדית, יושר בסיסי בין בעלי הדין, וביטחון מלא של המתדיינים כי לא יופקרו לגורל כלכלי אכזר על ידי הקהילה או בית דינה. לעומת זאת מי שנוהג בחוסר יושר, גם בית דין לא יוכל לו. אמצעי האכיפה העיקרי של בית הדין הוא דיבור "אמרי מימר", בניגוד לדינא דמגיזתא הפרסי שכופה באמצעות ענישה דרקונית (ב"ק קיד,א וכן ב"מ ל,ב). התכונות האישיות של הדיינים, והאיסור לקבל שכר, מכוונים לבית הדין הזה.

הניסיונות להקים בתי דין כיום נכשלו, בשל פרשנות נקודתית למצוה לדון דין תורה, ואי הבנה של התפיסה המערכתית.
מחד הוקמה מערכת טכנוקרטית מנותקת של דיינים שכירים, הפועלת כחיקוי של בתי המשפט המדינתיים.
מאידך ישנם בתי דין קהילתיים, שתוך כדי הניסיון לכפות בעלי דין שאינם צייתנים, הפכו לאירגונים מסוכנים בעצמם. הערה: העברה של פעולה לביצוע על ידי הציבור, כרוכה באובדן יעילות. פעולה של היחיד באופן וולונטרי, קרובה יותר לשלימות. כח שנמסר לציבור חשוף להשתלטות של עריצים. האימון שניתן בציבור, הוא רק בגלל האימון בטוב של רוב היחידים.

הפיתרון המוצע: הקמת בתי דין קהילתיים, הפועלים בחסות רב הקהילה. בשלב ראשון, ללא אכיפה וללא שטר בירורין, בדומה לגישות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים.

מהרי"ל הוא מהר"י מולין, הוא רבי יעקב סג"ל ממגנצא, מח"ס מנהגי מהרי"ל, הובא בסוף ספר אהבת חסד לחפץ חיים.

הסנהדרין גלתה מרצונה, כדי שלא יצטרכו להרוג את הרוצחים:
בבלי ע"ז ח,ב: ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות... שלא דנו דיני נפשות. מאי טעמא, כיון דחזו דנפישי להו רוצחין, ולא יכלי למידן, אמרו מטוב נגלי ממקום למקום, כי היכי דלא ליחייבו. וברש"י: כי היכי דלא ליחייבו - רוצחים קטלא.

בכל תקופת המשנה והתלמוד דנו דיני ממונות.

שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראים ב"ד חצוף (בבלי סנהדרין ג,א) משום שצריך שלושה דיינים.

 שבת דף טו עמוד א  -ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. למאי הילכתא? אמר רבי יצחק בר אבדימי: לומר שלא דנו דיני קנסות. - דיני קנסות סלקא דעתך? - אלא אימא: שלא דנו דיני נפשות. וכי תימא: בשמנים שנה נמי אינהו הוו, והתניא: הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני) +מסורת הש"ס: [בפני]+ הבית מאה שנה. ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא!

אם בית דין שדן בכל זאת, נקרא ב"ד חצוף, יוצא מכך שחכמים הם שנטלו את הסמכות,  ולא הרומאים.

הסמכות ושיקול הדעת שצריך בית דין ,-בכדי לדון בדיני נפשות, לא  היתה בזמן ההוא.

רמז לדבר אתה מוצא אצל רבי צדוק שישב ארבעים שנה בתענית שהבית לא יחרב!

לכאורה מאיפה רבי צדוק בכלל העלה על דעתו ארבעים שנה לפני החורבן שהבית יחרב?

_________________

מודה ועוזב

הנביאה
ק"ו לשאר בתי דינים.

.

הרומאים והפרסים - זה לגבי דיני נפשות.

ינאי מלכא - לפי הכתוב כאן - הפקיע את הסמכות לדון בדיני ממונות.

_________________

.

הדינוזאורוס צודק לגבי ה"ניטלו".

בארץ ישראל היו אלו הרומים, ובבל - הסאסאנים (ראו מעשה רב כהנא).

_________________