ליל סליחות [סיפור]

 ליל סליחות היה הלילה. מוצאי השבת שלפני ראש השנה. יצא אל הרחוב בדרכו לילך לבית הכנסת, אבל לא הלך שמה. רגליו לקחוהו מרחוב לרחוב, עד שנתרחק מעיקרה של העיר לעיבורה. דומה היה שככל שיוצא מהעיר נחלש אור פנסיה. ככל שנחלש אור פנסיה נתחזק אורם של הכוכבים. הירח אינו זורח בליל סליחות, אלא סמוך לסופו של לילה, ואורו חלש. אבל הכוכבים האירו דרכו וראה לאן הוא הולך. כל כוכב וכוכב יש לו אור שלו, ואינו דומה אור של כוכב אחד לאור של חברו. אבל החשיכה, היא אחת. כל מקום שאתה מוצא חשיכה אותה חשיכה היא.

 שדות יש בעיבורה של העיר. לפני שנים הרבה היתה העיר קטנה, ושדות שסביבה מרובין. עתה העיר גדולה, ושדות שסביבה מועטין. שדה אחת יש, שאינך צריך אלא לעבור כביש אחד ואתה בתוכה. לשם נשאוהו רגליו. האדמה יבשה היתה, וקשה היתה, בשלהי קיטא. שנת בצורת היתה, ולא ירדו גשמים זמן מרובה, וכשירדו, זעומים היו. כל מקום שאינו חרוש קוצים יש בו, ופרחי קיץ שיבשו וקמלו ונטו מטה כאילו בוכים היו על שלקתה האדמה בבצורת.

 סליחות ניגנו בתוכו. פרק פרק, פסוק פסוק. פתח באשרי יושבי ביתך, במתינות כשל החזן, וחזר ואמר כל הפרק כולו. באה אצלו מנגינה של קדיש שאומרים בסליחות, ואחרי לילה ראשון של סליחות ממתנת עד למוסף של ראש השנה שמנגנין אותה לפני מוסף. ניגן חצי קדיש. דבר שבקדושה אין אומרין אותו בפחות מעשרה. אם תספור כל אותן חיות שהיו בשדה ועמדו לשמוע קול סליחות, תמצא אותן יתר על מאה. ולא רק חיות ועופות ורמשים עמדו לשמוע קול סליחות. אלא גם מלאכים ששייכים לסליחות. חיות ועופות ורמשים כיצד, אותן חיות יש לכל אחת ואחת פסוק שהיא רגילה בו, ובכל פעם שהיא הומה או מיללת או מצפצפת ועושה קול שלה, עולה אותו פסוק שהוא של אותה חיה, כמבואר בפרק שירה. אבל בימי אלול אפילו דגים שבים רועדין מאימת הדין, שאף הם נידונין בראש השנה, וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון. ואינם יודעים לומר תפילה ולבקש רחמים שיזכו לשנה הבאה, שאין להם אלא אותו פסוק שכל חיה וחיה רגילה בו. הואיל ופתח ואמר סליחות, נכנסה בהן מנגינה של סליחות ועמדו להקשיב, ולולי היו בני אדם, לבטח היו מהרהרין בתשובה. מלאכים כיצד, כל תפילה ותפילה יש לה מלאכים שבאים לקחתה ולהעבירה בשער המיוחד לה, לפי שכל תפילה יש לה מלאך משלה ויש לה שער משלה, ואותו מלאך מעביר אותה בשער שלה. סליחות אין להן לא מלאך שלהן ולא שער שלהן, אלא כל מלאך ומלאך יורד ולוקח לו סליחה אחת ומעביר בשער אחד, עד שמתמלאין כל השערים בתפילתן של ישראל, ואינן זזין מהשערים עד ששומעים קול כביכול אומר סלחתי כדבריך. בשעה שהיה אומר סליחות בשדה כבר כילו לומר סליחות בבתי הכנסת, ודימו אותן מלאכים שאין להן עוד סליחות ליטול ולהביא בשערים. כששמעו קול שירה במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה, באו כל המלאכים ועמדו בשדה והמתינו. הגיע אצל מכניסי רחמים. פתח ונשא קולו ושר מכניסי רחמים הכניסו תפילתנו. מייד באו כל אותם מלאכים שהיו ממתינים. נטל כל מלאך ומלאך סליחה אחת, או תפילה אחת, או צעקה אחת שלו, וביקשו להכניסה לפני בעל הרחמים.

 הגיע לומר מכניסי דמעה הכניסו דמעתנו לפני מלך מתרצה בדמעות. בא מלאך לקחת דמעה שלו ולא היה יכול לקחתה, מפני שדמעה של יהודי שאומר סליחות, אם אומרה בכוונה, אין כל מלאך יכול לקחתה, אלא מתגלגלת מעצמה ועומדת לפני מלך מתרצה בדמעות. ואם נמצאת זכה, הרי היא אבן יקרה הנקראת אלגביש הדומה לקרח ולוהטת כאש ואין כל אדם יכול לראותה.

 חדל לבכות ועדיין הגיש טיפות על לחיו. הרים עיניו וראה שמטר יורד ואין הכוכבים נראים עוד מפני העבים והאדמה לחה. דימה שאף השמים מורידים דמעות. חישב לחזור ראה בין פרחי הקיץ שקמלו חרצית אחת שעדיין עומדת בירקותה ולא קמלה. שנסתתרה כל הקיץ תחת לאבן גדולה ולא קפחה עליה השמש ולא נתייבשה. משבא היורה הרימה ראשה וקלטה אותן טיפות והיתה חיות שלה של כל הקיץ מתקיימת מאותן טיפות שירדו בסוף הקיץ.

 ראה שהן הן דמעות של צער וחרטה וסליחה, הן הן טיפות של תחיה ושל לבלוב ושל חידוש. פנה לחזור, ואיני יודע, אבל סבור אני ששמע קול הברה סלחתי.

_________________

_________________