יום הכיפורים

_________________

    אין יום שאין בו טוב

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֶא מֵחֶטְאוֹ לִפְנֵי ה', וְיִתְוַדֶּה.

א. כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה--אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה--כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ, חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא:  שֶׁנֶּאֱמָר "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם . . . וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה,ו-ז), זֶה וִדּוּי דְּבָרִים.  וּוִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדֶּה--אוֹמֵר אָנָּא ה' חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָּךְ, וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי, וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה.  זֶה הוּא עִיקָרוֹ שֶׁלַּוִּדּוּי; וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּלְהַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ--אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלַּם לוֹ מַה שְׁהוּא חַיָּב לוֹ--אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ, עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כְּזֶה לְעוֹלָם:  שֶׁנֶּאֱמָר "מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם" (במדבר ה,ו).

ב. בַּזְּמָן שְׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה--אֵין שָׁם אֵלָא תְּשׁוּבָה.  הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת:  אַפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה--אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ, בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב).  וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא טז,ל).

ג. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל, וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר--יֵשׁ עֲבֵרוֹת שְׁהֶן מִתְכַּפְּרִין בְּשָׁעָתָן, וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שְׁאֵין מִתְכַּפְּרִין אֵלָא לְאַחַר זְמָן.  כֵּיצַד:  עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שְׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה--אֵינוּ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמָר "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיהו ג,כב).

ד. אֵיזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה--זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ, וְאִפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כּוֹחַ.  כֵּיצַד:  הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמָן נִתְיַחַד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכוֹחַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָבַר--זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה.  הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר "וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת יב,א).

וְאִם לֹא שָׁב אֵלָא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ, וּבְעֵת שְׁאֵי אִפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה--אַף עַל פִּי שְׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה, מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא.  אַפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ--כָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִין:  שֶׁנֶּאֱמָר "עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (קהלת יב,ב), שְׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה--מִכְּלָל שְׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, נִסְלַח לוֹ.

ה. וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה--הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֶא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמָר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיה נה,ז).  וְכֵן יִתְנַחַם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי, נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי, סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ" (ירמיה לא,יח); וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר "וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ--אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד).  וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.

ו. כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים, וְלֹא גָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב--הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל, וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שְׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת, עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב, יְרֻחָם" (משלי כח,יג).  וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמָר "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא).

ז. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה', בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כּוֹחוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ.  וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים; וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה, וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה.  וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ--שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ.

ח. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם, בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמָר "דִּרְשׁוּ ה', בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה,ו).  בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּיָּחִיד; אֲבָל בַּצִּבּוּר--כָּל זְמָן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֶן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמָר "כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז).

ט. יוֹם הַכִּפּוּרִים--הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.  וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, שֶׁמֶּא יֵחָנֵק בַּסְּעוֹדָה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. 

וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִּית; וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בַּשַּׁחְרִית, וּבַמּוּסָף, וּבַמִּנְחָה, וּבַנְּעִילָה.  וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה--יָחִיד, אַחַר תְּפִלָּתוֹ; וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית.

י. הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל--אֲבָל חָטָאנוּ . . ., וְהוּא עִיקַר הַוִּדּוּי.  עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה--חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, אַף עַל פִּי שְׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ:  שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי-פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה).

יא. אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֵלָא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן.  אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן--אֵינוּ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שְׁהוּא חַיָּב לוֹ, וִירַצֵּהוּ.

יב. אָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיַּס, אֵלָא יִהְיֶה נוֹחַ לְרַצּוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס, וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֶא לִמְחֹל, מוֹחֵל בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה; וְאַפִלּוּ הֵצַר לוֹ הַרְבֵּה וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה, לֹא יִקֹּם וְיִטֹּר.  וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל, וְלִבָּם הַנָּכוֹן.  אֲבָל הַגּוֹיִים עַרְלֵי לֵב אֵינָן כֵּן, אֵלָא "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א,יא); וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ לְיִשְׂרָאֵל, "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב).

_________________

    אין יום שאין בו טוב

v      עשיית תשובה גם על ספק עבירה, להרבות בצדקה ובמעשים טובים‎

בעשרת ימי תשובה יפשפש במעשיו לשוב בתשובה שלמה ממעשיו הרעים שעשה בכל ימות השנה, ואפיל אם המעשה שעשה הוא ספק אם יש בו עבירה, צריך לעשות תשובה על כך. ואדרבה, ספק עבירה צריך תשובה יותר מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע בעצמו שעשה עבירה, מאשר כשאינו יודע בוודאי שעשה עבירה. וישתדל כל אדם להרבות במצוות ובצדקות ובמעשים טובים בעשרת ימי תשובה, כדי להכריע את הכף לזכות.‎

וכבר אמרו חז"ל (קדושין מ, וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג', הלכה ד): לעולם יראה אדם את עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם כאילו חצאו זכאי וחצאו חייב. {לפיכך, אם הוא} חֲטָא חֵטְא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. {אבל, אם הוא} עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה. וטוב להרבות בימים אלו בלימוד ספרי מוסר יותר מבכל השנה, כגון בספר "שערי תשובה" לרבינו יונה, ו"הלכות תשובה" לרבינו הרמב"ם.‎

v      הוספת סייגים וגדרים בעשרת ימי תשובה‎

ראוי לאדם לקבל על עצמו סייגים וגדרים בעשרת ימי תשובה כפי יכולתו, כגון מי שאינו נזהר מלאכול בכל השנה פת שאפה נחתום {=אופה} גוי, יש לו להיזהר בזה בעשרת ימי תשובה.‎       

v      יש לשוב בתשובה גם ממידות ודיעות רעות‎

אל יאמר אדם שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. אלא, כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדיעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותם {עוונות} שיש בהם מעשה, {מפני} שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה לו לפרוש מהם, וכן הוא אומר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל-ה' וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹקֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ".‎    

v      מעלת בעלי תשובה‎‎

אל יְדַמֶה אדם בעל-תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאים שעשה, ש{הרי}‎ ‏אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד, אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו, וכבש יצרו. אמרו חכמים: "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו", כלומר - מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם.‎       

v      דרך התשובה, עזיבת החטא, ותיקון ימי השבוע‎

עיקר התשובה היא עזיבת החטא, דהיינו שיעזוב החוטא חטאו, ויסיר אותו ממחשבתו, ויגמור בליבו של יעשהו עוד, שנאמר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו". וכן יתנחם על העבר, שנאמר: "כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי". ויעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" וכו' (הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב', הלכה ב'). ומכל מקום, נכון שלבד זאת יקבל בעל תשובה על עצמו תיקון לכפר חטאותיו.‎

{מתוך "ילקוט יוסף" סימן תרו סעיף יא: מי שחטא בעריות וחזר בתשובה, אינו חייב לקבל עליו תעניות וסיגופים, וכל זכן אם הדבר יפריע לו להתמיד בתורה ובקביעת עתים לתורה, שאין לך כפרה יותר מעסק התורה. ואף מי שחטא בעוון הוצאת שכבת זרע לבטלה, יש לו כפרה ע"י עסק התורה}‎

ושבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הם כנגד שעת ימי השבוע. ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כוחו, ויכוון לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. למשל, ביום ראשון בשבת יכוון לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וביום שני יכוון לתקן כל ימי שני באותה שנה, וכן על זה הדרך.‎       

v      עבירות שבין אדם לחברו, חומרתן ותקנתן‎

שנינו במסכת יומא (פה): "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיֵרָצֶה את חברו, שנאמר (ויקרא טז): "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". ויש אומרים שאם לא שב מעבירות שבין אדם לחברו, אין הקב"ה מוחל לו אף על עבירות שבין אדם למקום, וכל שכן אם עבר על עבירה שבין אדם לחברו שיש בהם חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים, ועבר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא בזה.‎

ולכן אם חטא לחברו בממון, כגון שגזל ממנו, או לקח ממנו ריבית שלא כדין, וכיוצא בזה, ישיב לו תחילה את הממון שלקח ממנו שלא כדין. ואע"פ שהשיב לו, אינו נמחל לו עד שיפייסנו. וכבר אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה לג סימן ג): "סאה מלאה עוונות - גזל מקטרג בראש". ולכן אדם שיש לו סיכסוך כספי עם חבו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, כי אין אד רואה חובה לעצמו (שבת קיט), ו{לפיכך} ילך עם חברו אל תלמיד חכם מובהק, ויסדרו טענותיהם בפניו באמת ובתמים, ויקבלו כל אשר יורה להם החכם. ואפילו אם אין חברו תובעו, ישתדל לצאת ידי שמיים על ידיד שאלה לתלמיד חכם, וכמו שאמרו (אבות פרק א): "עשה לך רב, והסתלק מן הספק".‎

ואפילו אם לא הקניט את חברו אלא בדברים {=בדיבורים), צריך לפייסו. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעה נה): "גדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו". וכל שכן אם הכלימו והלבין פניו ברבים, ש{הרי} אמרו חז"ל על כך (שם), שהרי הוא כשופך דמים, ועוד אמרו (שם): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים".‎    

v      אם חברו אינו מוכן למחול לו‎

אם ביקש מחילה מחברו, ואין חברו מוכן להתפייס עימו ולמחול לו, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית. ובכל פעם ייקח עימו שלושה אנשים, ובכל פעם ישמיע באזניו דברי ריצוי אחרים. ואם אינו מוכן להתפייס עימו אחר שלוש פעמים, אינו זקוק לו.‎

v      אם רבו אינו מוכן למחול לו‎

במה דברים {שבסעיף הקודם} אמורים? כשחטא אדם לחברו. אבל כשחטא לרבו, אפילו רבו שאינו מובהק, צריך ללכת לפייסו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס.‎      

v      שלא להתאכזר מלמחול לחברו‎

אמרו חז"ל (יומא פז): "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו". ולכן המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לחברו, שהרי אם אינו רוצה למחול לחברו, אף לו לא ימחלו מן השמיים, אלא ימחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואם כוונתו לטובת מבקש המחילה, כגון אם עושה כן כדי שייכנע לב חבירו, ואל ישוב עוד לכסלה, רשאי שלא למחול לו מייד. וכן אם מכוון לטובת עצמו, שחושש פן ירע לו אם ימחול לחברו, רשאי שלא למחול מייד. ואם הוציא עליו {חברו} שם רע, אינו חייב למחול לו. ומכל מקום, טוב למחול גם בזה.‎  

v      אם חטא לחברו, וחברו נפטר‎

מי שחטא לחברו, ומת חברו, מביא עשרה אנשים, ומעמידם ליד קברו, ואומר: "חטאתי לה' אלוקי-ישראל ולפלוני זה הקבור כאן". ואם חטא לו בממון, יחזיר הממון ליורשיו.‎    

v      דרך ריצוי חברו‎

מי שחטא לחברו ורוצה להתפייס עימו, עליו ללכת תחילה לפייסו בעצמו, ולא על ידי שליח, וכן לא על ידי מכתב. ומכל מקום, הכל לפי העניין, שאם הדבר ידוע שהנעלב נוח לרצות, עדיף שילך אליו בכבודו ובעצמו לפייסו, ורק אם הוא קשה לרצות, וחושב שיותר יהיה נוח לו להפייס אם ישלח אליו אחד מידידו שירצהו תחילה, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה כדת, ונסלח לו.‎  

v      חובת בקשת מחילה מהוריו ורבותיו בערב יום הכיפורים‎

‎חייב אדם לבקש סליחה ומחילה בערב יום הכיפורים מאביו ומאימו על כל מה שחטא להם ופגע בכבודם. ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואימו, ש{הרי} אם בין אדם לחברו חייבו חז"ל לבקש מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואימו שכמעט אין אדם ניצל מחטא זה בכל יום.‎

ומכל מקום, אם הבן שוטה, ולא ביקש מהם מחילה, או שהיה אנוס, ימחלו לו שלא בפניו, ויאמרו בפיהם בפירוש: "הרי אנו מוחלים לבננו פלוני על כל מה שחטא לנו במשך כל ימות השנה, ולא ייענש חס ושלום בסיבתנו".‎

וכן הבעל והאישה ימחלו זה לזה על כל אשר חטאו האחד כלפי השנה במשך כל השנה, ודיברו בכעסם דברים אשר לא כן. וכן כל תלמיד שיש לו רב בעירו, יבקש ממנו מחילה קודם יום הכיפורים.‎  

v      ראוי בערב יום הכיפורים למחול לכל מי שחטא כנגדו‎

ראוי ונכון שכל אדם יאמר בערב יום הכיפורים שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו, ויש נוהגים שהשליח ציבור מכריז בליל יום הכיפורים קודם "כל נדרי", ואומר: "רבותיי, תמחלו זה לזה", וכולם עונים: "מחלנו", ומנהג יפה הוא.‎

ואמרו חז"ל (בפרקי רבי אליעזר פרק מו), שהשטן שגיל לקטרג על ישראל בכל ימות השנה, מלמד עליהם סניגוריה ביום הכיפורים, ואומר: "ריבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ שהם דומים למלאכי השרת. מה מלאכי השרת נקיים, אף ישראל כן. מה מלאכי השרת שלום ביניהם, אף ישראל כן". והקב"ה שומע עדותו ומכפר עליהם.‎

(עפ"י מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א‎).




* נתקבל במייל

_________________

    אין יום שאין בו טוב

ביום זה בתי-הכנסת הומים מאדם, ובמיוחד לתפילת הנעילה נוהרים המוני בית ישראל החפצים להיות שותפים לחתימת יום הדין. אך דע עקא, היצר נוהר אף הוא לבית-הכנסת כיוון שגם הוא יודע שהשעה זו היא שעת רצון. ההתרגשות וההתלהבות עצומה עד מאד, ולפיכך הוא מחכה וממתין עד לאחר גמר הנעילה.

אך הטרף לו מצפה היצר מגיע בנקל לקראת סיום הצום. הנה מסתיימת לה תפילת הנעילה, והציבור ממתין בדריכות לתקיעת שופר, וכאשר החזן מסיים להשמיע את קול השופר, חלקם אינם עומדים במבחן הזמן ומיד נוסעים במכוניתם למרות שעדיין קדושת יום הכיפורים לא פגה וכל זה מתרחש ממש בדקות האחרונות שלפני גמר הצום!

רבים מן האנשים שהחזיקו מעמד במשך כל היום, והיו נוכחים בביה"כ מבוקר עד ערב, אף היו ספונים בבכי ובתחנונים והנה דווקא לקראת סוף הדרך, ברגעים האחרונים, פועל היצר את פעולתו ומפיל חללים רבים.

בספר "החפץ חיים – חייו ופועלו" מובא משל נפלא שהמשיל על כך:

רגילים אנו לכנות את היצר הרע בשם "גזלן". מה הטעם לזה? – איש אחד שהיתה בידו סחורה גנובה, כלומר, שלא שילם מכס בעדה, פחד ללכת דרך העיר הואיל ושם הוא עלול להתפס בקלקלתו ולכן הלך דרך יער אחד, ששם אין עינה של המשטרה פקוחה כל כך.

כאשר נכנס לעובי היער שמע קול פרסות סוס, נפל עליו פחד גדול כאשר ראה את הסוס ורוכבו שהיה לא אחר מאשר שוטר משומרי המכס.

בתחילה חשב לברוח, אבל כאשר ראה שכבר מאוחר מידי כי השוטר כבר הספיק לראותו ואי אפשר לו להתחמק ממנו, אדרבא, אם ינסה לברוח – ירדוף אחריו ויתפסנו, החליט בדעתו ללכת כרגיל, אולי כאשר השוטר יראה אותו שאינו מפחד ממנו – לא יחפש אצלו כלל.

כאשר התקרב אליו השוטר, הלך האיש במתינות כרגיל, ללא שום פחד. גם קידם את השוטר בברכה מעושה, בפותחו בשפת חלקות לאמור: "אני שמח מאד על פגישתנו כאן, כי מקודם פחדתי ללכת כאן יחידי מפני שודדי היער. עכשיו נלך ביחד ללא פחד". גם השוטר ענה לו בחיוך.

כך הלכו שניהם ביחד, האיש עם משאו והשוטר על הסוס. הלה גם האיט את מהלך סוסו כדי שיוכלו ללכת ביחד וכך הלכו ושוחחו על דא ועל הא במשך שעות ארוכות. כשהמברי שמח מאד על ה"נס" שניצול מידיו של שומר המכס.

אבל שמחתו הופרה בן-רגע. כאשר היו כבר במוצאי היער והתקרבו לעיר ועמדו להכנס לתוכה, אמר לו השוטר: "שמע נא, שים את המשא על סוסי".

פחד נפל על האיד בשומעו את הדברים האלה מפי השוטר, אבל הוא הבליג על הרגשתו ועשה עצמו כאילו איננו מבין את כוונת השוטר, והשיב לו: " הלוא אנו קרובים לעיר ובעוד כמה רגעים נהיה כבר בתוכה ואם כן למה לי להטריח אותך לשאת את החבילה ואח"כ להורידה?"

כאן הרעים עליו השוטר בקולו: "הרי הסחורה גנובה בידך! אני לוקח אותך ואת הסחורה לבית המשפט, ולא די שאחרים את הסחורה, אלא גם אתבע אותך למשפט!"

האיש נבהל מאד למשמע הדברים האלה והטיח בפני השוטר: "גזלן אתה!"

אמר לו השוטר: "וכי מה גזלתי ממך? אתה סוחר בסחורה גנובה ועודך מאשים אותי! אתה לבדך אשם בזה!"

אמר לו האיש: "אין אני מאשים אותך על החרמת הסחורה ועל התביעה למשפט, כי זה תפקידך ואינני דורש ממך שלא תמלא את תפקידך. אלא אני מתרעם עליך על שנתת לי לשאת את החבילה במשך שעות ארוכות על כתפי. אם ברגע הראשון שפגשתני כבר ידעת שהסחורה גנובה, היית צריך תיכף ומיד לומר: 'שמע נא, הסחורה שלך גנובה, כי לא שילמת בעדה את המכס, ולכן תן לי את הסחורה1. אם אתה מחרים את הסחורה למה נתת לי לשאת את הסחורה שלך במשך שעות רבות ועייפת אותי לריק, מדוע לא עצרת אותי כבר בראשית הדרך. לכן גזלן אתה!"

סיים הח''ח את דבריו: אנו קוראים ליצר הרע בשם "גזלן" כי אם היה בא אל היהודי ביוה''כ בבוקר והיה מפתה אותו שהוא חולה וחלוש ולכן אל יצום ביוה''כ, אנו אומרים שזהו תפקידו. אבל אם הוא נותן לו לצום כל היום ורק לפנות ערב הוא בא אליו ואומר לו: "אם לא תלך תיכף לאכול, אתה מסכן את בריאותך ועוד תהיה מתחייב בנפשך", הרי שהוא גזלן שנותן לצום משך כל הלילה והיום ולבסוף הוא גוזל מאיתנו את כל התענית בעבור כמה רגעים שמקדים בהם האדם אכילתו. לכן אני מייעץ לכם אל תפסידו את הרווח של כל היום בשביל שעה קלה.

(מתוך "אור דניאל").

כתיבה וחתימה טובה לכולם. תזכו לשנים רבות וטובות

_________________

    אין יום שאין בו טוב

_________________

    אין יום שאין בו טוב

     חשוב לדעת לקראת הימים הנוראים...

גמרא, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד ב': "אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו - נכתבין לחיים. לא זכו - נכתבין למיתה".

הסבר הדברים מפי הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצוק"ל: צריך להבין מה פירושה של הכתיבה והחתימה לחיים או חלילה למוות. הרי אנו רואים שצדיקים גמורים הולכים לעולמם תוך כדי שנה מסויימת - זאת אומרת שהם נכתבו ונחתמו באותו ראש השנה למיתה, ואיך כתוב שהם נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים?

וכן צריך להבין את ההיפך, בקשר לרשעים. הרי אנו רואים רשעים גמורים שממשיכים לחיות ולעבור עוד ראשי שנים, זאת אומרת שהם נכתבו ונחתמו באותו ראש השנה לחיים, ואיך כתוב שהם נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה?

וצריך להבין מה פירוש המושג, לגבי הבינוניים: "תלויים ועומדים".

·                    נתחיל בעניין הכתיבה והחתימה, לחיים או חלילה למוות:

נולד אדם בעולם ונקצבו לו שנות חיים.

הוא מגיע לגיל 20, שאז הוא נתון לשיפוט בית הדין של מעלה. מגיע ראש השנה ודנים עליו בשמים. המצב הוא שהוא לא כל כך נרעש ונפחד מאימת הדין ואיננו מדקדק במצוות וגם מרבה לחטוא.

באים המקטרגים ותובעים, כי על פי מצבו יש לדון אותו למיתה מיידית באותה שנה. כי מידת הדין אומרת על החוטא שעליו למות מיד.

בא הקדוש ברוך הוא, במידת ארך אפיים שלו (זוכרים ממהסבר על שלש עשרה מידות?) ומבקש לתת לו צ'אנס לשנים נוספות. הרי נקצבו לו, למשל, 70 שנה. ניתן לו להמשיך לחיות ובמשך חייו אולי ישוב.

באה מידת הדין ותובעת שלפחות יקצצו מהקיצבה של שנות חייו. בית הדין של מעלה מגיע להסכמה כללית על קיצוץ של שנה אחת מחייו. ס"ה הוא יחיה 69 שנה ולא 70.

זו הכוונה של "נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה".

עברה שנה ושוב מגיע ראש השנה. דנים עליו בבית הדין של מעלה. המקטרגים מראים את מצבו: הוא אומר לעצמו, הנה ראש השנה הקודם עבר עלי בסדר גמור. עובדה שהגעתי לראש השנה נוסף. אמשיך כך ואין לי מה לתקן ולשוב בתשובה. כעת, במצב הזה המקטרגים לא מסתפקים בקיצוץ של שנה אחת. בי"ד של מעלה מגיע להסכמה לקצץ עוד שנתיים. וכך הוא יחיה 67 שנים במקום 70.

בשנה הבאה מקצצים עוד 4 שנים. בשנה שלאחריה עוד 8 וכן הלאה.

כך יוצא שבחצי ימיו, בשנות השלשים, הוא מרגיש שקיצו קרב. ואז הוא אומר לעצמו: "כל ראשי השנה עברו עלי בסדר גמור. בראש השנה האחרון נפלתי..." הוא, נעבאך, לא יודע, שהכל התחיל מאז הראש השנה הראשון, בשנת העשרים לחייו...

הוא אשר אומר הכתוב בקהלת ט', י"ב: "לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה". גם הדג משכשך לו במים עם חבריו, שמח וטוב לב. יום אחד כשהוא נתפס במצודה, הוא חושב לעצמו: "כל הימים עברו עלי בסדר גמור, ברגע אחד נלכדתי ברשת". הוא לא יודע שהכל התחיל כאשר האיכר זרע זרעי פשתן, מהם שזרו חוטים וטוו את הרשת, שכעת הוטלה למים ולכדה אותו...

עד כאן בקשר לרשעים הנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה.

לפי הנ"ל, נסביר שהצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, דהיינו שהם יזכו להשלים את כל קיצבת החיים שנקצבה להם. לפעמים גם יתקיים בהם: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". לפעמים לוקחים את השנים שקיצצו מהרשעים ונותנים אותם לצדיקים, לתוספת שנות חיים.

·                    "בינוניים תלויין ועומדין":

כאשר מבצעים גזר דין בנדון למוות בתליה, מעמידים אותו על כסא, קושרים צווארו בחבל ומושכים את הכסא מתחת רגליו. כך הוא ניתלה על החבל ומפרקתו נשברת והוא מת.

בינוניים "תלויים" - הצוואר שלהם קשור בחבל.

"ועומדים" - הם עומדים על הכסא, במצב הזה שצווארם קשור לחבל.

"בין ראש השנה ליום הכיפורים" - אז ניתנת להם הזדמנות לשוב בתשובה ולקבל על עצמם לתקן.

"זכו" - אם שבו בתשובה - "נכתבין לחיים" - מורידים את החבל מעל צווארם.

"לא זכו" - לא שבו בתשובה - "נכתבין למיתה" - שומטים את הכסא מתחת רגליהם...

ועל זה אמר ראש הישיבה, הרה"ג רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי זצוק"ל, שמכאן אנו יכולים להבין את מעלתו של בעל התשובה. שהרי העמידוהו על הכסא וכשהוא שב בתשובה מורידים ממנו את החבל. את הכסא לא לוקחים והוא נשאר במקום גבוה יותר מהצדיקים, שלא עלו כלל על הכסא... כי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ותחשבו על זה...

כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל

 





 מוקדש לעילוי נשמת גולדה בת פרלה ז"ל  ת. נ. צ. ב. ה

_________________

    אין יום שאין בו טוב

יחסים קרובים עם אלוקים

בזמן הימים הנוראים אנחנו בדרך כלל מדברים עם אלוקים. אבל יש שאלה קשה שעמה אנחנו חייבים להתמודד: מה קורה כשהוא לא נענֶה? מה עושים עם תחושת הבגידה?

ראש השנה ויום כיפור, 'הימים הנוראים', הם הזמן שבו אנחנו מדברים עם אלוקים.

נכון, אנחנו אמורים לשוחח אתו כל השנה, אבל אנחנו מרגישים את זה הרבה יותר בראש השנה וביום כיפור. הימים האלה מוקדשים לתפילה, ובהם אנחנו מתאמצים לבטא את מחשבותינו, את תקוותינו ואת חששותינו בפני האלוקים. אנו מנסים לפתוח בשיחה עם אדון העולם.

אנחנו מקווים שה' יחייך לעברנו, וייענה למשאלותינו. אבל יש שאלה קשה שעמה אנחנו חייבים להתמודד בימים אלה: מה קורה כשהוא לא נענֶה? מה, אם בכלל, נשאר מהקשר שלנו עם אלוקים במקרה כזה?

תארו לעצמכם אישה שמתפללת מעומק לבה להצלחת הניתוח של בתה החולה בת ה-6. מגיע הזמן - והניתוח נכשל. הילדה נפטרת תחת אזמל המנתחים. מה אמורה האם להרגיש אחרי זה? מה היינו אנחנו מרגישים?

במערבולת הרגשות שבאה בעקבות אסון, האדם חש צער בל יתואר - קשה לשער את כאבו הנורא והצורב של האובדן. אבל לפעמים, אנחנו מרגישים עוד משהו - תחושת נבגדות.

אולי בהתחלה ההרגשה הזאת לא מוגדרת, נסתרת מתחת לשכבות של עצב וכאב, אבל היא עלולה להתעורר אחר כך, אט-אט. "למה אלוקים עשה לנו את זה? בטחנו בו. התפללנו אליו בכל הכוח. את כל התקוות תלינו בו. והוא נתן לזה לקרות..."

והשאלות האלה - בין אם מבטאים אותן בקול ובין אם לאו - מעוררות מערבולת חדשה של תחושות. פחד. רגשות אשמה... "על מי אני כועס?" אנחנו שואלים את עצמנו, "על אלוקים?! איזו זכות יש לי לכעוס על אלוקים?"... אנחנו אמורים להרגיש שהוא רחום ואוהב. אבל קשה 'להשלים' עם מישהו שבגד בנו; אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את אלוקים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

Y                 שינוי גישה

אני לא יודע אם יש דרך יחידה, מוגדרת, להשתחרר מהבעיה הזאת. יתכן שהתשובה משתנה מאדם לאדם, אבל אני חושב ששינוי הגישה שלנו יכול לפחות להפנות אותנו לכיוון הנכון:

נפתח בשאלה יסודית. כשמישהו מתפלל לאלוקים עבור משהו - לא משנה מה, בריאות, אושר או אפילו מכונית חדשה - מה הוא רוצה להשיג? מה הוא מקווה שהתפילה שלו תשיג?

ברמה מסוימת, התשובה ברורה: כשמישהו מתפלל שאלוקים ייתן לו משהו, הוא רוצה לקבל את מה שביקש. אם מישהו מתפלל לרפואתה של בתו, למשל, ברור שהוא מקווה שזה יעזור לה להבריא. אבל לדעתי קיים היבט עמוק יותר לתפילה, ומטרה נעלה יותר.

הרשו לי לשתף אתכם בסיפור של חבר שלי על אחת מחוויות ילדותו המוקדמת:

"יום אחד, כשהייתי בערך בן 4, התעוררתי ממנוחת הצהריים, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית. אף אחד לא היה שם. קראתי במשך כמה זמן לאמא שלי, אבל היא לא ענתה. לאט לאט, חלחלה ההבנה לתודעתי הזעירה: 'זה קרה בסוף. ההורים שלי נטשו אותי...'

"דפקתי מיד על הדלת של השכנה. 'זהו,' אמרתי לה, בין יבבה ליבבה, 'ההורים שלי הלכו, נשארתי לבד.' היא המשיכה להקשיב לי עד ש(כמו שוודאי ניחשתם) אמא שלי חזרה הביתה. היא יצאה לכמה דקות כדי לקנות חלב. בכל אופן, זאת הייתה חוויה שאני בחיים לא אשכח."

עכשיו, ברשותכם, נעשה תרגיל קצר. נסו לדמיין שאתם בני 4. כל מה שיש לכם בעולם זה ההורים. תארו לעצמכם את החרדה שהייתם מרגישים אילו חשבתם שהם נטשו אתכם, השאירו אתכם להסתדר איכשהו עם החיים בכוחות עצמכם. מובן שכמבוגרים אתם יודעים שזה לא יכול לקרות. אבל בתור ילדים זה לא כל כך ברור לכם. האיום נראה מציאותי - מסוגלים לדמיין את תחושת החרדה?

עכשיו תמשיכו הלאה. דמיינו שאתם בני 6. מטפסים על כיסא, ומוצאים את קופסת העוגיות של אמא על השיש. היא מלאה בעוגיות שוקולד-צ'יפס. אתם ניגשים לאמא, עם קופסת העוגיות ביד, ומבקשים עוגייה אחת. עכשיו דמיינו את התרחישים הבאים:

Y                 תרחיש ראשון

אמא מתבוננת בעיניך באהבה ובנחת ואומרת: "לא חמודי, מצטערת. עכשיו זה לא הזמן לעוגייה; אנחנו יותר מדי קרובים לארוחת הצהריים. אני יודעת שאתה מאוד רוצה עוגייה, אבל אני לא יכולה לתת לך עכשיו."

Y                 תרחיש שני

לאמך היה יום קשה, וכשאתה מגיע אליה היא כבר על סף קריסה. היא מסתכלת עליך לרגע במבט קריר, ואז מפנה לך את הגב והולכת. "לא אכפת לי", אתה שומע את קולה האדיש, "כרגע העוגייה שלך לא מעניינת אותי. אם אתה רוצה, קח לך."

בתור ילד בן 6, איזו מההתרחשויות היית מעדיף? בראשונה אתה לא מקבל את העוגייה; אבל זוכה לתשומת לב אוהבת מאמא שלך. בשנייה, אתה מקבל עוגייה - אבל כאב מכרסם מתכדרר לך בבטן. מבחינה מסוימת אתה מרגיש שאמא שלך נטשה אותך...

בואו נמשיך. דמיינו שכעת אתם מבוגרים יותר. את גרה עם בן הזוג שלך בדירה קטנה. המצב הכלכלי שלכם עגום: אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לקנות אפילו מכונית קטנה יד שנייה. כל יציאה היא מסע מייגע בתחבורה ציבורית, וגם הקניות השגרתיות בסוּפר הן מבצע לא פשוט. אבל יש תקווה: המעסיק של בעלך רמז שאולי מתקרב תורו של בעלך להעלאה במשכורת - משהו שאולי יספיק כדי שתוכלו להחזיק רכב.

אז אתם מתפללים לאלוקים בדבקות יתירה, ומבקשים שההעלאה תצא לפועל. אין לנו, כמובן, שום דרך לדעת איך בדיוק ה' מקבל את תפילותינו - אבל לצורך הדיון, נתאר לעצמנו שהייתם יכולים לשמוע איכשהו את תגובתו. דמיינו שוב שני תרחישים:

Y                 תרחיש ראשון

ה' עונה לך: "בתי, אני רוצה שתדעי שאני אתך. אני מודע ללחץ שאת מרגישה בגלל המצב הכלכלי שלך, ואני חש בצערך. אבל מסיבות שאיני יכול לגלות לך, העלאת שכר לבעלך איננה בתוכנית שלי לשנה זו."

Y                 תרחיש שני

ה' עונה לך: "עד עכשיו לא גילית מספיק אמונה כדי שאני אתייחס לדאגות שלך ברצינות. החלטתי לא לערב את עצמי בצרות שלך; אני אתן לעניינים להתנהל מעצמם. אם הבוס של בעלך יחליט לתת לו את ההעלאה, שיהיה; אני לא בעסק."

שוב, איזו תשובה הייתם מעדיפים לשמוע? התגובה הראשונה דוחה בעדינות ובנחישות את בקשתנו, בעוד שהשנייה מותירה אפשרות פתוחה שאכן נקבל בסופו של דבר את הכסף; אבל בתגובה השנייה, אנחנו הלומי-כאב מהתעלמות ה' מאיתנו. גם אם נקבל את הכסף, איזה מחיר שילמנו על כך?

ועכשיו תחשבו על סיטואציה אחת אחרונה. אדם הסובל מלוקמיה מובל לחדר הניתוח בניסיון אחרון להציל את חייו. הרופאים נותנים לו בקושי סיכויים של 50%. כשהוא מרגיש שההרדמה מתחילה להשפיע, הוא מבין בבהירות רבה שאלה עשויים להיות רגעי ההכרה האחרונים שלו בעולם. הוא פותח את לבו לאלוקים ומתפלל להישאר בחיים.

דמיינו לעצמכם שבשניותיו האחרונות והחמקמקות, תינתן לאותו אדם אפשרות לשמוע את תשובתו של האלוקים. חשבו שוב על שני תרחישים:

Y                 תרחיש ראשון

ה' עונה לו: "בני, אני רוצה שתדע שאני מאוד קרוב אליך עכשיו. כשתירדם, אשאר לצדך, ולא אעזוב אותך.

"אני חש בייסוריך, ויודע כמה אתה רוצה לחיות. אבל אני חייב לומר לך שזה הזמן שבחרתי עבורך לסיים את שהותך על הארץ. אינך יכול להבין מדוע, אבל בני, הגיע יומך."

Y                 תרחיש שני

ה' עונה לו: "לא עשית כלום כדי להיות ראוי לכך שאטול חלק אישי בעניינים שלך. הרופא שמנתח אותך לא פחות מוצלח מאחרים; אותיר אותך בידיו."

איזו תגובה היה אותו אדם מעדיף ברגעי הערות האחרונים שלו? האם לא יתכן - ואפילו סביר - שהוא יעדיף את הדחייה האוהבת והקרובה של בקשתו על ידי האלוקים, מאשר את התנערותו הצוננת מחייו? אם כן - אם זה מה שהיינו מרגישים אילו היינו במצבו של אותו אדם - אז אולי גילינו משהו עמוק באמת באשר לערכים שלנו: מערכת יחסים קרובה עם אבא שבשמים, היא משהו שלא היינו מחליפים תמורת שום דבר אחר - אפילו החיים עצמם.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד דבר חשוב על התפילה שלנו, ומה אנחנו משיגים ממנה.

כן, נכון שאנחנו מתפללים על העוגייה, המכונית או אפילו על חיינו. אבל אלה הן רק המטרות הגלויות לתפילותינו, משום שכאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לאלוקים - כשאנחנו באמת פונים אליו בשעה של צורך - אנחנו הופכים את האלוקים לממשי בחיינו. אנחנו בונים עמו מערכת יחסים קרובה.

וכמו בכל מערכת יחסים בריאה, רגשות נוטים להשתקף באופן הדדי. כשאנחנו מתקרבים אליו, הוא מתקרב אלינו בחזרה. כל מילה בתפילותינו הופכת לְבֵנה בבניין היחסים בינינו, ובסופו של דבר, אנחנו מוקירים את מערכת היחסים הזאת יותר מכל דבר אחר.

אני חושב שכאשר אנחנו מבינים את זה באמת, אנחנו נותנים לעצמנו את הכלים להתמודד עם האפשרות שאולי אלוקים לא מבטיח לנו להיענות בפועל לכל בקשותינו. אנחנו יכולים לראות שככל שהצורך שלנו עמוק יותר, ככה הקשר שלנו עם האלוקים מתחשל יותר בשעת הבקשה. לכן, בין אם אנחנו מקבלים מה ש"ביקשנו" ובין אם לאו, ה' בהחלט לא "בוגד" בנו. גם סירוב יכול לבוא באהבה, ומערכת היחסים שבָּנִינו בעצם הבקשה, נשארת.

אנחנו חיים בעולם חומרי, ולכן קשה מאוד להפנים את האמת הזאת. הצרכים שלנו נראים לנו ממשיים בהחלט. אנחנו באמת רוצים את העוגייה או המכונית; התאווה הרצינית שלנו למושא תפילותינו איננה סתם דמיונית. ובכל זאת, אם נעצור לרגע, נוכל להתמקד גם על הדברים העמוקים יותר. בפנייה לאלוקים מעומק ליבנו, אנחנו מתקרבים אליו יותר, והוא מתקרב יותר אלינו. וכשנחוש בקרבה הזאת, אולי נגלה שלא רק שהשגנו הערכה עמוקה יותר לתפילה - ולתקופת הימים הנוראים - אלא רכשנו גם כוח מחודש להתמודד עם כל תגובה שייתן לנו השם, בסופו של דבר.

(מאת הרב דוד פורמן שליט'א Aish.co.il)

לא בשמיים היא...

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בלי מטען מיותר

ביום הכיפורים הזה, השאירו את רגשות האשם בבית.

היהדות, בייחוד במשך ימי הדין האלה, מייחסת חשיבות רבה למושג קבלת האחריות, הן על מה שאנחנו עושים, הן על מה שאנחנו נמנעים מלעשות – ואפילו על המחשבות והרגשות שלנו.

ספירת המלאי שאנו נוהגים לערוך, לקראת ראש השנה ויום כיפור, ממלאת כל יהודי בסיפוק. כואב ככל שהתהליך יהיה, אנחנו בכל זאת מתענגים על תחושת הניקיון ששוטפת אותנו, כאשר שקיעת שמשו של יום כיפור מלווה את העתירות האחרונות, שמובילות אותנו למחילה מוחלטת.

עם זאת, לפעמים, בלהיטותנו להשיג תיקון, אנחנו מעוותים, בצורה מזיקה, את המושג החשוב הזה של אחריות. האשמה עצמית עלולה להפוך בקלות לבושה מוגזמת ולתחושת השפלה. רגשות אשמה, מהסוג שדרוש כדי לסלול את הדרך לשיפור אישי, הופכים לעתים קרובות להרבה יותר מזה. הם שולטים ברגשותינו. אנחנו מענישים את עצמנו בדרכים שעלולות לקלקל ולפגוע בדימוי העצמי שלנו. מחליפים בין שלֵמות לבין היטָהֲרות. לא נראה לי שזה העניין האמיתי של יום כיפור.

רבי ישראל מסלנט, אחד הרבנים הנודעים במאה ה-19, שאל פעם שאלה פשוטה, וענה עליה תשובה עמוקה וחודרת. למה הקב"ה בחר לקבוע את יום כיפור אחרי ראש השנה? יום כיפור הוא יום של כפרה ומחילה; ראש השנה מציין את מלכות האלוקים על העולם כולו, ואת התפקיד הייחודי שאנחנו, עמו הנבחר, ממלאים ביקום. האם לא היה הרבה יותר הגיוני להכניס את החג המרומָם הזה אחרי שעברנו את תהליך הזיקוק הרוחני של יום כיפור?

למעשה זה בדיוק להפך, הסביר הרב: אנחנו לא צריכים להיות לגמרי מטוהרים כדי להשיג את המעמד הרם של שייכᤞת לצבאות השמים. אנחנו מגיעים למעמד המקודש הזה רק מתוך היותנו מה שאנחנו – כן, עם כל הפגמים, הליקויים והחולשות. זה נקרא להיות בן אדם.

אבל האם איננו צריכים, לכל הפחות, לנסות להביא את עצמנו לשלמות רבה ככל האפשר?

כמובן. זה בדיוק מה שמביא אותנו לרמות גבוהות יותר ויותר של חסד, הבנה וקדושה. אבל, כאשר השלמות הופכת להיות המטרה היחידה המתקבלת על דעתנו, וכאשר חוסר ההצלחה להגיע אליה יוצר אצלנו תחושות כישלון מזיקות, האשמה עצמית הרסנית ודכדוך - אין ספק שהרחקנו לכת.

החיים, כמו שאמרו לכולנו כל כך הרבה פעמים, הם אכן מסע.

החיים, כמו שאמרו לכולנו כל כך הרבה פעמים, הם אכן מסע. וכשאנחנו רוצים לטוס במטוס, כל אחד מאיתנו עובר קודם בדיקות ביטחוניות אינטנסיביות. ככל שאנו מתקדמים לאורך אמצעי האבטחה של שדה התעופה, אנו מתקרבים יותר ויותר לרגע הגדול – הרגע שבו נצטרך להתייצב, פנים אל פנים, מול מכונת השיקוף המאיימת אך הכרחית, ועמה גלאי המתכות. מבקשים מאיתנו להניח כל מה שיש לנו על המסוע, כדי שכל פריט ופריט יוכל להיבדק בזהירות. אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים למקום חשוב, משום שלעתים קרובות מצווים עלינו אפילו לחלוץ את נעלינו.

ואז, אנחנו צועדים בטור עורפי דרך המכונה, מקווים – אולי מתפללים – שהצפצוף הנורא לא יישמע, ולא יאותת שנבחרנו לבחינה מדוקדקת עוד יותר.

אבל גם אם הצפצוף נשמע, זה עדיין לא אומר שלא נזכה לעלות על המטוס. פשוט יבקשו מאיתנו להוריד מעלינו פריט זה או אחר, או להסביר מדוע אנחנו צריכים לשאת עמנו משהו. כן, אפילו אם אנחנו לא מושלמים, עדיין נוכל לקבל אישור לעלות על המטוס.

וככה זה עם יום כיפור. אנחנו מפלסים את דרכנו לאורך השנה ולבסוף מגיעים ליום הגדול, שבו אנחנו מוכרחים לעמוד פנים אל פנים מול הקב"ה. כל מה שעשינו נבחן בקפידה ונאמד. את הנעליים השארנו בבית.

אנחנו עוצמים את עינינו ומתפללים שהאזעקה המפחידה תישאר דוממת ונזכה באישור הנחשק לשנה נוספת.

ואז, כפי שאנחנו אומרים בתפילותינו, עוברים כל בני האדם לפני האלוקים אחד אחד, כמו נוסעים שעוברים בסך מול גלאי המתכות. כמו כבשים הצועדות זו אחר זו בטור לפני הרועה, אנחנו עוברים תחת מקלו, עוצרים את נשימתנו, ממתינים לגזירתו. אנחנו עוצמים את עינינו ומתפללים שהאזעקה המפחידה תישאר דוממת ונזכה באישור הנחשק לשנה נוספת.

אבל, אנחנו לא נקיים מכל רבב כדי לזכות באישור מיידי – אף אחד לא. אולי ידרשו מאיתנו להשאיר מאחורינו עבירות וחסרונות מסוימים, או להסביר מדוע לא הצלחנו לממש את הפוטנציאל שלנו בשנה הזאת. אלה שאלות חשובות - שאלות שאנחנו אמורים לשאול את עצמנו.

אבל אלוקי הרחמים מבין כל אחד ואחד מאיתנו. ראייתו חודרת לתוך המטען שלנו בראיית רנטגן מושלמת. הוא מכיר את כוונותינו, ויודע מהן העמדות הפנים. הוא שופט את רמת ה᤟ֵנות שלנו, ולוקח בחשבון את ההתמודדויות שאנו עוברים. וכל מה שהוא רוצה באמת, זה שנשתדל – ככל יכולתנו, בכנות ומכל הלב.

כן, יום כיפור הוא יום של הכאה על הלב, דמעות, וחרטה שאין כמותה. אבל, כל זה מקבל עוצמה נפלאה כאשר אנחנו שומרים על מודעות מלאה לאהבתו חסרת התנאים של הקב"ה לבניו.

השנה, כאשר נסיים את רגע האריזה האחרון, נשאיר את האולר בבית. ניקח איתנו מחזור תפילה טוב, כמה החלטות טובות באמת, והמון נייר טישו.

שיהיה לכם מסע מוצלח, ויהי רצון שנזכה כולנו להגיע בשלום.

 (מאת הרב יעקב סלומון שליט'א / Aish.co.il) 

_________________

    אין יום שאין בו טוב