בס"ד
שבת קודש ח' תש"ע
נותרו עוד 2 ימים ליום כיפור:
"כי הוא יום גדול וקדוש ונורא ואיום ואדיר"
*
הצדיק מדבר, והוא רוצה שכולם יאזינו:
"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי".
איזה דברים יש לצדיק לומר שכל כך חשוב שכולם יאזינו? מה אומר לנו משה רבנו?
"כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו".
ה' גדול. כל כך גדול. לגדולתו אין חקר.
איזה עולם נפלא הוא ברא לנו. איזה ניסים ונפלאות הוא עושה לנו יום יום, שעה שעה.
אנחנו לפני יום קשה. יום שיש בו משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית. אז מה עושים? מרימים את הראש כל הלילה שלפני, ואם אפשר, אז כבר כמה ימים לפני, ומבקשים: ה' תעזור. ה' תושיע. תעשה שהכל יעבור בשלום. שיהיה נס. שמה שנראה על פניו בלתי אפשרי יתרחש לנו מול העינים. וכשזה קורה, כשרואים את הנס, אם זוכים לפני כן באמת לצעוק על זה מעומק הלב, או אז מבינים מה ה' עשה לנו ואז כבר לא צריך להזכיר לנו.
אנחנו מרימים את הראש והמילים מתפרצות מאליהן: ה' אתה גדול. איזה נס עשית לנו. הכל אתה יכול לעשות.
רק להתפלל. רק לבקש. הכל זה תפילות. עם תפילות לה' אפשר לראות ניסים. איך בדיוק מה שביקשנו,
ואיך שביקשנו, ומתי שביקשנו, הכל קרה בצורה כל כך מדוייקת, ה' שמע כל פרט, ועשה לנו כזה נס. כי ה' רחמן.
זאת הגדולה האמיתית שלו. "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף".
למה מרחף? כדי לא להכביד. נוגע ואינו נוגע. כל כך מתחשב בנו אבינו שבשמים. כל כך אוהב אותנו.
כי שם ה' אקרא – משה קורא לה'.
צריך כל הזמן לקרוא לה'. להתחבר אל ה'. כי החיבור הזה זה הכל. זה החיות, זה ההתלהבות, זה השמחה, זה האמונה, זה האין ייאוש, זה הכל. וכמו שהצדיק קורא לה' כל הזמן, ככה הוא רומז לנו, שגם אנחנו נעשה כמותו.
"היינו שאמר משה לישראל ממני תראו וכן תעשו. כי דעו כי אנוכי כל מה שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה' בחינת כי שם ה' אקרא. וכמו כן מהרו עשו כמוני והבו גודל לאלוקינו. שתקראו גם כן אל ה' יתברך תמיד כמוני שזהו עיקר גדולתו וכבודו. כמו שכתוב, יקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני..., וכל כוונתו שיתחזקו מיד בה' יתברך ויבטחו ברחמיו ויצעקו ויתפללו אליו יתברך כמו שנהג הוא כל ימי חייו". (ליקו"ה ערלה ד,טז).
כי מה יעשה אדם בעת צרה? למי יפנה? מי יעזור לו? מי יכול להושיע אותו? העולם הזה מלא צרות ויסורים והצרה הכי גדולה שאנחנו רחוקים מה'. לא רואים אותו. לא מרגישים אותו. ודווקא משם. מהמקום הכי חשוך, מהצרה הכי גדולה, כשממש חושך לנו מול העינים, אם משם האדם עושה מאמץ עליון ופונה אל ה', וצועק אל ה', ואם הוא לא יכול לצעוק, אז שיצעק בקול דממה דקה. שיצעק בלי קול. ומה יצעק? אומר הצדיק בשירתו, שירת האזינו:
"כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. ואמר: אי אלוהימו, צור חסיו בו".
איפה אתה? למה אתה מסתיר פניך ממני? ה', תזיז קצת את הוילון, שאזכה לראות קצת מהאור שלך, שאזכה להתחיל להרגיש אותך שוב. ה', איך אני יכול לחיות בלעדיך? אדם מתחיל לצעוק כשהוא לא יכול יותר.
כשהוא אפס, עצור ועזוב. שהכל עצור, שום דבר לא זורם. כשהוא מרגיש עזוב, כולם עזבו אותו. כשהוא מרגיש שהוא אפס. אם אז זוכים להרים את הראש ולפנות אל ה', זוכים לאור גדול. מתוך החושך הכי גדול נולד האור הכי גדול.
כל אחד מכיר את זה שלדברים הכי נפלאים בחייו, לגדילה ולצמיחה ולשינוי הוא הגיע רק אחרי שנפל לחשיכה גדולה.
כי ה' אף פעם לא עוזב אותנו. כמו שאמר רבינו שאפילו בשאול תחתיות יכולים להיות סמוכים אליו יתברך.
ה' לא מעמיד אדם בנסיונות שהוא לא יכול לעמוד בהם.
"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט".
"כי נדמה לכל אחד כאילו השם יתברך אינו מתנהג עימו במשפט היושר והצדק, ומזמין לו נסיונות שאינו יכול לעמוד בהם, כגון חסרון פרנסה וכיוצא. ובאמת צריך להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו, ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו, אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בעניינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו, ולהאמין בתמימות כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו, ובודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בענינים אלו, שהשם יתברך מתנהג עמו, בעשירות או בעניות, או בהתגברות על התאוות וכו', ואם אף על פי כן יצרו מתגבר עליו ביותר, צריך להתחזק
בדרכי התמימות, ולצעוק לה' יתברך מעמקי תהומות, בבחינת ממעמקים קראתיך ה', עד שסוף כל סוף יזכה על ידי זה לצאת ולעלות מעומק נפילתו שנפל וירד עד התהום, והכל בכוח וזכות הצדיק הנ"ל" (ליקו"ה נזיקין ה,י).
בני אדם עוברים בחיים נסיונות קשים, דברים קשים.
למי שעומד ומביט מן הצד קשה להבין איך אפשר לעמוד ביסורים כאלה. אבל ה' נותן כוח.
כמו הסיפור על אשה מבוגרת שבאה לנחם אלמנה צעירה ואם שכולה. סיפרה לה אותה גברת (שבאה לנחם) על איש מכירות שהגיע אליה כדי למכור לה מכשיר טלפון. הוא הפליג במעלות המכשיר שניסה למכור וכדי להוכיח את דבריו,
לקח את המכשיר וזרק אותו בכל הכוח לריצפה, הרים אותו והראה לה שהוא עובד, שאפילו טלטלה כזו לא שברה אותו. אותו סוכן ידע שהמכשיר ימשיך לעבוד, אחרת לא היה זורק אותו.
גם הקב"ה ידע שאת תעמדי בנסיון הקשה שאת עוברת עכשיו, אחרת לא היה מעביר אותך את הנסיון הזה.
שירת האזינו היא בעצם תוכחה. על מה בעיקר מוכיח אותנו משה? על שאנחנו עם כפוי טובה.
"וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלוק עשהו".
כפיות טובה זה שורש הרע. על זה ה' מעניש יותר מכל דבר אחר. עושים לך כל כך הרבה טובות, ואתה מתלונן?
אתה רוצה להיות קרוב להשם, תתחיל לתת מעצמך. כי התכלית זה לתת. כך אנחנו מגדילים כבוד ה' בעולם.
כל מה שהקב"ה רוצה זה שנלמד לתת. מה אני חנון אף אתה חנון, מה אני רחום אף אתה רחום.
כשאדם נותן הוא מקבל מהקב"ה כאלה כוחות, כדי להמשיך לתת. אם הוא רק מקבל, אף פעם לא מספיק לו.
כשנותנים, כשמשפיעים טוב בעולם, מגדילים את כבוד ה'.
בתנאי שאנחנו עושים הכל לכבודו ולא לכבודנו, ומי שרואה אותנו מתפעל ואומר: ה' גדול תראו איזה בנים יש לו.
†"יהודי זה למעלה מהכל. דומם, צומח, חי, מדבר ו...יהודי. אנחנו בנים לעם סגולה. תמיד נשאר יהודים.
יהודי הוא דרגה של נביא אומר ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי. ומתי מקבל יהודי רוח הקודש? בהתבודדות.
שם הוא מקבל לב טהור ורוח נכון – "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". התבודדות זו לא שורה של בקשות. רפואה לזה וזיווג לזה וזש"ק לזה. זה לא התבודדות. זה אפשר לעשות גם בתפילת שמונה עשרה, בסוף.
מה זה כן התבודדות? כשאדם חושב על כבודו יתברך ומה מקומו ומציאותו בתוך התפקיד העצום הזה להגדיל את כבודו יתברך. לא מה שחשוב לו, מה שחשוב לקב"ה.
באנו לעולם להגדיל את שמו של ה' בעולם. בשביל זה ה' ברא את העולם.
וכל המלאכים צחקו ואמרו לו – זה לא יצליח לך, זה לא ילך. והקב"ה התעקש. האמת אמרה – אתה לא תצליח
והוא זרק את האמת הזו ארצה. הוא לא צריך אמת כזו, שלא מבינה שהעיקר זה לבוא מהארץ, מהמקום הנמוך הזה.
יהודי צריך לקדש את המותר לו.
יש טומאה ממנה צריך לברוח. יש קדושה אליה צריך לכסוף. בין הטומאה לקדושה יש משהו שהוא ביניים,
שנקרא קליפת נוגה. זה כל תאוות העולם הזה שהן מותרות לפי ההלכה. השאלה היא עד כמה אתה שקוע בהן,
על חשבון מה שקעת בהן. לא טיפלת בילדים, לא התייחסת לאשתך, לא למדת תורה, לא הבאת פרנסה ואתה שקוע בתאוות?
אבל אם אתה עושה לשם שמים, כי אתה רוצה לשמח את אשתך, את הילדים, את השכן, או אפילו את עצמך, אז אפילו שזה דחוק, זה לשם שמים וזה גדול מאד.
אם אתה מתענג בתענוגות האלה בלי לחשוב על ה', אז אף על פי שהכל בהכשר, כביכול, אתה בעצם מוריד את זה לקליפות הטמאות. כי קליפת נוגה אין לה עמידה בפני עצמה. או שהיא נכללת בקדושה או שהיא נכללת בטומאה.
דוד המלך עשה כל מה שנראה בעיניו כבוד ה'. "ואם כֹּה ייאמר – לא חפצתי בך?"
די, גמרנו, עד כה היית דוד אוהבי, עכשיו אני כבר לא חפץ בך. מה יענה על זה דוד? "הנני יעשה לי כטוב בעיניו".
המשפט הזה הוא הכי גבוה מכל הדברים הנפלאים של דוד המלך. אם ה' יגיד לי אני לא רוצה אותך יותר, אני אקבל באהבה גם את זה. אני מקבל גם את ה"לא חפצתי". זו מדרגה עצומה מאד, שלא תשוער.
חז"ל אומרים שהקב"ה בחר בדוד אך לא קֵרְבוֹ. דוד קרב את עצמו. הוא עמל הרבה מאד כדי לקרב את עצמו.
אי אפשר בלי שנתעורר בעצמנו, בלי אתערותא דלתתא. אין גאולה לעולם בלי אתערותא דלתתא. לא מקבלים מתנות בחינם. צריך לעשות משהו כדי להתקרב אל ה', כדי לעשות רצונו, כדי לעשות לו נחת רוח. רק אז מקבלים.
צריך לבקש להבין מה ה' מבקש מאתנו. לא מה אנחנו מבקשים מה'.
ואיזה עבודה עושה הכי הרבה נחת רוח לה'? העבודה של אחור. "אחור וקדם צרתני". יש אחור ויש קדם.
הנשמה רוצה את הקֶדֶם. קדימה, מספיק להיות אחורה, רוצים קדימה. אבל אי אפשר בלי אחור. מה זה אחור?
זה העבודה הכי חשובה אצל הקב"ה. זה לעשות את הדברים בלי להרגיש כלום. לפני כל קדם יש הרבה עבודה
של אחור. לא מרגישים כלום. לא מרגישים שום דבר. ובכל זאת ממשיכים וממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות ועוד פעם אומרים את התפילות ועוד הפעם תיקון כללי, ועוד הפעם מתאמצים לחייך
גם כשאין לנו חיוך, ועוד פעם אומרים את הקריאת שמע שעל המיטה ונאבקים לא להירדם, כל זה עבודה של אחור. אחור וקדם צרתני. ה' ברא את האדם עם אחור ורק אחרי זה זוכים לקדם. קודם כל אחור.
אדם צריך לשמוח בעבודות הפשוטות. אפילו אם הוא לא מרגיש כלום, אפילו אם הכל חשוך לו. משום שזה מה שהקב"ה רוצה. הקב"ה רוצה שתכין את הכלים לקבל את האור שנקרא קדם על ידי עבודה של אחור.
האור של קדם, שמחמם את הבן אדם, שהוא כזה אור נפלא, שאז האדם פורץ בשמחה, ומתחיל לרקוד, ולא איכפת לו מכלום, והוא אומר שאין עולם ואין לי כבר נסיונות, והכל נהדר.
אבל ה' רוצה את הזיעה שאתה מזיע בנסיון. כשאתה עוד לא מרגיש שאין עולם.
פה, שאתה בתוך גוף, אז יש בעיות עם הילדים, ויש בעיות עם בן/בת הזוג, ויש בעיות פרנסה, ויש בעיות עם שדוכים,
ועם שכנים, ועם עצמך, והכל קשה, ורצים לקופת חולים, ורצים לקניות, וכן מספיקים ולא מספיקים, כאן זה קושי נוראי. כאן זה אחור. אבל זה מה שה' רצה. זה מה שה' רצה. הקב"ה רצה שתהיה לו דירה בתחתונים.
הוא רצה שהעם סגולה הזה יהיה פה, שייאבק פה.
בתוך הגשמיות של העולם הזה. וכשאדם ממשיך הלאה, נאבק, לא מתייאש, הוא יכול לגלות פה אור הכי גדול שיש.
(באור פני מלך חיים). …
והכל עם התורה. אי אפשר בלי ללמוד את התורה, בלי לקיים את התורה. כמו שאומרת שירת האזינו:
"כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה".
מורנו הרב: "לא קשה ללמוד תורה. זה רק היצר הרע שמתגבר על האדם. אין לי שכל – זה סתם יצר הרע, זה סתם עצלות, זה סתם עצבות. אין דבר כזה שאי אפשר ללמוד תורה.
היה איזה יהודי פשוט שבא אליו אליהו הנביא. ושואל אותו, התפללת? כן, ככה. למה אתה לא לומד תורה? למה אתה לא בישיבה? אני, בישיבה? אני עם הארץ, אין לי שכל, אין לי דעת. שואל אותו אליהו הנביא – במה אתה עובד?
מתקן רשתות של דגים. לתקן רשתות של דגים יש לך שכל וללמוד תורה אין לך שכל? אז הוא כל כך נזדעזע מהדיבורים האלה שהוא רץ מיד ללמוד תורה ונהיה אחד האמוראים.
אדם לומד תורה מקבל אור פנים, מקבל קדושה בפנים. ללא תורה הפנים שלו חשוכות. קדושה, רק על ידי תורה ותפילה. על ידי לימוד תורה מתנתקים מהמידות הרעות, מדיבורים רעים, יצרים רעים, בלבולים. כי כשהמוח ריק אז הוא מתמלא בשטויות. אדם לא לומד תורה, אז הוא נופל למידות רעות. כל קבלת התורה זה כדי שאדם יהיה רחוק מכל המידות הרעות שיש בעולם. מה זה לא תרצח? הרי אנחנו לא רוצחים. לא תרצח זה עין רעה, מחשבה רעה על חבר. אין באמצע. או שאתה אוהב את החבר שלך אהבת נפש ורואה את המעלות שלו ומלמד עליו זכות, ואם אתה לא מלמד עליו זכות, אתה עובר על "לא תרצח". כי מחשבה רעה רוצחת את השני.
אדם מקנא בשני, חומד מה שיש לו, זה בחזקת לא תגנוב. אם אדם אין לו את הזהירות במחשבה, אז הוא מגיע למעשה ח"ו. אם אין לאדם תורה, שום דבר לא זז אצלו. נשאר עם כל המידות הרעות. אדם לומד תורה, המוח מתמלא קדושה, המוח מתמלא תורה, מתמלא טהרה. אם אין תורה, לא יעזור חצות, לא יעזור התבודדות. כי בלי תורה אין בכלל מוח.
אדם לומד תורה, אז יש לו סייעתא דשמיא בכל דבר שהוא עושה וה' אתו.
אדם פוסק ללמוד תורה, כל היצרים הרעים פוגעים בו. לשון הרע ורכילות, שנאה וקנאה, פגמי הברית וכו'.
כשאדם לומד תורה המוח מתמלא וזה יוצר מחיצה נגד היצרים הרעים".
שירת האזינו היא בעיקר תוכחה. משה מוכיח את העם בדברי תוכחה קשים. ולכאורה קשה, אם זו תוכחה, למה קורא לה שירה? "אך הענין, על פי מה שכתב רבינו ז"ל (ליקו"ת ח) כי על ידי תוכחתו של משה הוא מוסיף ריח טוב בנשמה ועל כן נקראת התוכחה הזאת שירה, כי העוונות מתהפכים לזכויות ונעשה מהם שירה ושמחה, כי על ידי השירה הזאת אנו רואים שאין שום ייאוש ואין שום נפילה, כי אם יזכו יהיו מתהפכים כל העוונות לזכויות, כמו שאנו רואים שזכה משה לעשות מתוכחת עוונות שירה ושמחה" (ליקו"ה, יורה דעה, ספר תורה ב).
כשהצדיק מוכיח את הבן אדם הוא מוסיף ריח טוב לנשמתו, הוא מעורר אותו לעשות תשובה אמיתית וכשעושים תשובה, עוונות מתהפכים לזכויות. ואנחנו? אנחנו צריכים להיזהר מתוכחה כי התוכחה שלנו בדרך כלל
מורידה את הבן אדם, לא מעלה אותו. אנחנו צריכים לשתוק, להבליג, להרים את הראש ולבקש מה' שיעזור,
אנחנו צריכים ללמד כף זכות, אנחנו צריכים להפוך כעס לרחמים. כמו הבורא יתברך.
כשיש אמונה, קל יותר להתגבר על הכעס כי בעצם, על מי אנחנו כועסים? מי עושה לנו את הכל? הרי מי שפגע בנו הוא רק שליח, הוא מקל של ה'. ובכל זאת אנחנו כועסים. ואנחנו נפגעים. אנחנו לא מלאכים. אנחנו בני אדם. בשר ודם. צריך לעשות הרבה עבודה פנימית וכל פעם להתנתק ולהתרחק עוד טיפה מהכעס. לנסות לרחם, כי אם מישהו פגע בנו, הוא הרי בודאי לא מחובר לה' כי אחרת לא היה פוגע בנו. לנסות ללמד כף זכות. ואפילו להגיע למדרגה כזו שנוכל לאהוב אותו. לזכור שכשמקבלים את הבזיונות בהבלגה, בשתיקה, שתיקה פנימית לא רק שתיקה בפה, אז זוכים לכאלה מעלות וזוכים להינצל מכאלה דינים שח"ו נגזרו עלינו. כי אדם שזוכה להפר כעס ברחמים, מתחבר בעצם אל ה',
אל השורש, אל התכלית.
אדם שכועס הוא נפרד מה', כעס זה השיא של הפירוד. עם הכעס הבן אדם "חותך" את החוט שמחבר אותו אל ה' ולוקח הרבה זמן עד שהוא זוכה לחבר אותו מחדש.
כעס זה השיא של הישות. זה לנסות לנהל את העולם, לקחת את התפקיד של הקב"ה ח"ו.
אני אמרתי ככה ואתה עושה אחרת? אני חושב ככה ואתה לא מקבל את דעתי? אדם כועס, מאבד את הנשמה שלו,
ממש סכנה להסתכל בפניו. ואילו כשאדם מבליג, מקבל בזיון באהבה, ואפילו זוכה לרחם על השני, הוא דומה לשכינה הקדושה, שכולה רחמים.
"ה' יתברך מלא רחמים וטוב לכל ודן את הכל לכף זכות ומוצא נקודה טובה אפילו בפושעי ישראל. נוצר חסד לאלפים: מה שהוא יתברך מטה כלפי חסד ודן לכף זכות – זה החסד ממתיק לאלפים, היינו - אע"פ שיש כנגד זה אלפי פגמים שפגם אותו אדם, אעפ"כ מעט הטוב שמוצא ע"י החסד דוחה הכל, ועל ידי זה – נושא עוון ופשע.
כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות" (רבי נתן ליקו"ה השכמת הבוקר א).
חז"ל אומרים שאין יסורין ללא עוון. כל צער שיש לאדם בא לכפר על העוונות שלו. אדם שפוגעים בו ויש לו צער מכך, צריך לדעת שהכל נובע מהעוונות שלו, וברגע שאדם מרחם ומוחל, אזי מוחלים לו מן השמים על עוונותיו. מידה כנגד מידה. כשפוגעים בנו אנו כ"כ מרחמים על עצמנו, כ"כ בטוחים שהצדק אתנו, שוכחים שהכל נובע בעצם מעוונות שלנו. ואם נמחל, ימחלו לנו.
רבינו: "כי כשאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות, שהוא ירחם על אחר ועל ידי זה מרחמין עליו, כמו שאמרו רבותינו (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו". וכמו שכתוב (דברים יג): 'ונתן לך רחמים ורחמך'.
מי שיש לו דעת יש לו רחמנות, כי כעס, שהוא היפך הרחמנות, הוא מחמת כסילות".
ועוד יש לומר, כל המרחם על הבריות מעורר עליהם רחמי שמים, כי בשמים אומרים: ומה בשר ודם זה גילה רחמים כלפי אדם פלוני, הקב"ה שהוא "בעל הרחמים" ודאי שצריך לרחם עליו. אתה מרגיש רחוק מה', תחפש מישהו לרחם עליו, לקרב אותו, וכך תזכה לדבוק מחדש בהשם יתברך. רחמים במקום כעס. זוהי התכלית.
רבינו (ליקו"מ יח): "להתקרב אל התכלית של הבריאה אפשר כפי הפרת הכעס ברחמנות, היינו כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ממתיק את הכעס ברחמנות בבחינת: "ברוגז רחם תזכור" (חבקוק ג).
הכעס זה השקר של החיים. רחמים זו האמת.
אם אפשר להפוך כעס לרחמים, אם אפשר לעשות מדברי תוכחה – שירה, אם דווקא מתוך החושך נולד האור הכי גדול, אם דווקא בתוך הערפל, שם נמצא ה', אם קצת זה גם כן טוב, אם כשעושים תשובה מאהבה אז עוונות נהפכים לזכויות, אם אצל השי"ת הכל אפשרי וכהרף עין, אם רק מתחילים וה' כבר ממשיך, אם יש כזה כוח לרצון, אם מה שקורה,
זה הכל לטובה, אם צריך ממש לנשק את הצרות כי בלי צרות לא היינו מתקרבים אל ה', אם אדם צומח דווקא מתוך הכשלונות שלו, של אשתו, של ילדיו, אם ה' אף פעם לא עוזב אותנו, אם ה' ברא את העולם עם הרחמנות שלו,
אם הניגון הכי יפה זה ניגון של עליות וירידות כי קו ישר זה מוות, אם אין דבר שעומד בפני הרצון, אם תמיד אפשר להתחיל מחדש, אם כחוט השערה עושה כזה רעש גדול בשמים, אם בכל צרה יש הרחבה, אם אחרי הערב תמיד
בא הבוקר, אם בשניה אחת אפשר להפוך מכופר הכי גדול לצדיק הכי גדול שמזומן לחיי העולם הבא, אם ה' אוהב יותר מכולם את מי שעושה בלי להרגיש, עושה כי כך ה' ציווה, אם כך, אז אין שום יאוש בעולם כלל.
שירת האזינו היא שירה שנולדה מתוכחה, אור שנולד מן החושך, רחמים שנולדו מתוך כעס,
הכל בחיים יכול להתהפך לטובה. אין שום ייאוש בעולם כלל.
תפילה
למד אותי להאזין לך אבא'לה. אני כל כך רוצה ללמוד להאזין לך. לשמוע בדיוק מה אתה אומר לי.
להבין מה אתה רוצה ממני. להבין איך אני יכול להיות שותף לשליחות הכלל עולמית, לשליחות הגדולה מכולן:
להגדיל את כבודך בעולם, לפרסם את אלוקותך.
כי לא כל דבר אני מבין. כי יש לפעמים שאלות בלי תשובות, ויש ספקות ויש בלבולים. למד אותי להאזין לך כי אני יודע שאתה מדבר אתנו. כל הזמן מדבר אתנו. כל הזמן שולח לנו רמזים. כדי שלא נשכח אותך ח"ו, כדי שלא נתבלבל בדרך, כדי שנתקרב כל הזמן אל האמת. ויש דברים שאני יודע. שכולנו יודעים. שכך צריך לנהוג ולא אחרת. כי אם עושים כך וכך, יש קידוש ה'. ואם ההיפך, יש חילול ה' ח"ו.
פה אני מבקש אבא שאתה תאזין לי. ותשמע את תחנוני. שאזכה שבכל מה שאני עושה, יהיה בו קידוש ה'.
שכל מי שרואה אותי בבית, בישיבה, במקום העבודה, ברחוב, יאמר בלבו: ה' גדול, אם ככה מתנהגים בניו.
ואני כל כך רחוק מזה אבא. כולם יודעים. ואתה יותר מכולם. כי אתה רואה אותי גם במקומות ובזמנים שאף אחד אחר לא רואה אותי. אתה יודע הכל. אני מתחנן אבי שבשמים. עכשיו, כשהתחילה לה השנה החדשה, אני כל כך רוצה להשתנות.
לא רוצה לחלוף עם המכונית בלי לעצור ליד יהודי שמושיט את היד. בטח לא באמצע הלילה, כשכבר אין אוטובוסים. וזה קורה לי כל כך הרבה. תרחם עלי אבא. תעזור לי לא לשכוח מה אני הרגשתי כשעמדתי במקומו וכולם חלפו על פני. תעזור לי לזכור מי קנה לי את המכונית ובשביל מה.
זכה אותי להסתכל על כולם בעינים טובות. לא לפסול, לא לבטל, ללמוד לאהוב את כולם, להתפעל מהדברים היפים שלהם כי כולם הם בניך ובכל אחד יש בודאי כמה וכמה דברים יפים וטובים. תעזור לי לשנות מבט. להסתכל מזוית אחרת. ולשמוח בשליחות שלי כדי שלא אצטרך לקנא בשליחות של אחרים.
זכה אותי אבי שבשמים לזכור כל הזמן שכל מה שקורה לי זה ממך. שהסיסמא שלי בחיים תהיה "הכל מאת ה'".
כי אני שוכח. כי כל פעם שקורה משהו לא נעים. איזה תקלה, איזה הודעה בטלפון שלא משמחת, כל מיני בעיות שמתעוררות במשך החיים, אחד הנכדים עם חום גבוה ואנחנו מודאגים, נוסעים היום אחה"צ עם קבוצה לאומן
ויש פתאום בעיה עם הויזה, אחד ההורים לא מרגיש טוב והם כבר מבוגרים וראש השנה כל כך קרוב, ואני חייב להיות אצל רבנו, וה' ירחם מה עובר לי בראש, וכו' וכו'. שתמיד אזכור: הכל מאת ה'.
ואסור לי לדאוג ואסור לי לפול ברוחי ואסור לי לכעוס ואסור לי לפחד ובטח לא ליפול לעצבות. כי הכל מאת ה'.
יש לי עוד הרבה בקשות אבא'לה, אבל פתאום עברה בראשי מחשבה, שדי אם אבקש להיות קרוב אליך, להיות מחובר אליך, להיות קשור בך. לאהוב אותך אהבה אינסופית. ואז לא יהיו בלבולים ולא תהיינה דאגות והעינים תהיינה בודאי יותר טובות והכל יהיה אחרת.
אז בבקשה אבא. שנהיה השנה הזו כמה שיותר ביחד. כמה שיותר קרובים. כמה שיותר אוהבים.
שבת שלום וגמר חתימה טובה
מנחם אזולאי.
לזכרון עולם של נשמות הקדושים
נפתלי הרץ זצ"ל בן שמעון יבדלח"א
נתן שלמה זצ"ל בן אהרון יבדלח"א
הילד נחמן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נתן ז"ל בן נפתלי הרץ זצ"ל * הילד נפתלי ז"ל בן דוד-חי יבדלח"א
ת.נ.צ.ב.ה
|
ניתן לקבל את דבר התורה לדואר אלקטרוני באמצעות שליחת מייל לכתובת:
[email protected]
לע.נ. שרה-פייגא בת ר' מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה
נ.ב.
תודה תודה ושוב תודה לתורמים היקרים. ה' יברך אתכם.
כל תרומה שלכם זה זיכוי הרבים כפשוטו. רק עם התרומות, יש עלון.
אפשר להעביר לחשבון בנק הדואר 20685668 להערות ובקשות: 02-5374711
יש רשות לצלם, להפיץ, ולעשות בחומר כל שימוש לזכוי הרבים
