ביאור פאות וסיפורה של סוליקה

מאמר מתוך האתר רבנים

הפאות. בהחלט תופעה מדאיגה. לא ברור אם אותה אישה המהודרת בפאה הנוכרית למהדרין (צבועה, חלקה וארוכה) המתבדרת ברוח, נשואה? רווקה? ומה היא חושבת לעצמה כשהיא יוצאת בחוצות העיר למסע קניות או סתם בדרך לעבודה. איש לא יודע (מלבד הקב"ה ומלבדה). לי ולעוד נשים רבות וטובות קשה מאד לראות את הנשמות הטועות הללו והגענו למסקנה אחת. הן צדיקות, רובן באו מבית חרדי וקיבלו את המסורת מאמא וסבתא...(כמובן שהן נסחפו עם המסורת והוסיפו אורך, צבע, גוונים וסרטים ומה שרק אפשר) והפאות, זה פשוט היצר הרע שלהן ובגדול. וצריך ללמד עליהן זכות כי מה לעשות? אף אחד לא מושלם. א ב ל, בואו לא ניסחף. אם הייתי מביאה קטלוג של אותן הפאות שמסתובבות חופשי בחוצות ישראל היפה, הן לא היו מביישות כתבות שער במגזינים שאל לי מלהזכיר את שמם. הן נראות יותר מידי טוב, מושכות, בולטות, נוצצות...אז איפה הצניעות? איפה "כל כבודה בת מלך פנימה???" איפה?.

אם אותן נשים מושכות את תשומת לבן של הנשים, אז מה יהיה על הגברים האומללים? מה עם גברים דתיים שלא שומרים את העינים? מה עם הגברים שבכלל לא דתיים? (שמעתי לא פעם סיפורים על גברים ש"ניסו" להתחיל עם נשים חרדיות בבני ברק ונדהמו לגלות שהן...נשואות).

כשעבדתי בחברת תקשורת, היו איתי נשים רבות ממקום מגוריי, חלקן עם כיסויי ראש וחלקן עם פאות בשלל צבעים ואורכים.

מנחת הקורס שהייתה חילונית שאלה אותי יום אחד: "אני באמת לא מבינה. מה ההבדל בינך לבינן? הלא כולן כאן נשואות לא? כשאני מביטה בך, אני מבינה שאת אישה דתיה ונשואה כי את עם כיסוי ראש אך כשאני מביטה בהן אני לא יודעת אם הן דתיות בכלל...כל שכן נשואות???" היא באמת שאלה בתמימות וחיכתה לתשובה.

ואני, על מנת לא לקטרג על אף אחת מהן, העדפתי להתחמק באלגנטיות כי אני בעצמי לא ידעתי כיצד להגיב מבלי שיראו רע או מגוחך בעיני אותה מנחה תמימה וחילונית ששאלה ובצדק מתוך נקודת מבטה האישית. אך לצערינו הרב לרבים כמוה יש את אותה השקפה.

לא פעם נתקלתי בשאלה: "מה הקטע של הפאות?" "היא נראית יותר מושכת ממני...ואני בכלל לא הולכת עם כיסוי ראש..." "מה? זו פאה? בכלל לא רואים?" "פששש...איז שיער מהמם יש לה...איך זה שהיא לא התחתנה עדיין? – זהו שהיא נשואה חמש שנים..." ועוד ועוד...

באותו הקורס היה מנחה שהסביר על המכשיר הנייד החדש ודיבר אל הקבוצה הנשית שישבה מולו ואמר: חלקכן נשואות וחלקכן לא... (למרות שכולן היו נשואות) והמבין יבין. ומי שלא רוצה להבין תבין מתי שהוא אני רק מקווה בשבילה, שזה לא יהיה מאוחר מידי. ובבקשה, מספיק "להתחבא" מאחורי הקלישאות "בעלי מסכים" הרב לי מתיר לי" כי אני מוכנה לחתום בשביל כל צדיקה וצדיקה שאף אחד לא יהיה ערב בשבילכן ביום הדין הגדול והנורא – רק את תצטרכי לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ולא אחר. בחרתי שלא להביא יותר מידי ציטוטים מרבנים ופוסקים חשובים שאוסרים את ענין הפאה (שיצא לחלוטין מכלל שליטה) אך בחרתי לצטט שניים מגאוני הדור שאני חושבת שכדאי להקשיב לקריאותיהם:

מרן הגרי"ש אליישיב שליט"א: "הפאות שאותן חובשות היום נשים הרי הן איסור חמור, כמו שיש כאלו שהולכות פרוע ראש, זה איסור חמור". כשאחד התלמידים שאל את כבוד הרב האם אישה שהולכת עם פאה נוכרית עוברת על הדת היהודית ותצא בלא כתובה, השיב בחיוב.

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א: "פאה נוכרית זה אסור בהחלט! יש למעלה מעשרים פוסקים שאומרים שזה אסור בהחלט. לצאת עם פאה נוכרית מחוץ לבית, ברשות הרבים,זה כמו שיוצאת בראש מגולה...".

לסיכום, תתעוררו! לא משנה כמה רבנים יפסקו שאסור וכמה יפסקו שמותר ומהם הגדרים...הרי במיילא תמיד יהיו מחלוקות ודעות מנוגדות. הן בנושא "הפאה הנוכרית" והן בנושא צניעות הבגדים וכהנה וכהנה.

זה לא יוביל לשום מקום. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש! כל אחת מאיתנו. כי פאה נוכרית לא עושה אותך עובדת השם נקודה. ולכל אותן הנשים שמעטרות את ראשן  המבולבל בפאות שעולות אלפי דולרים פלוס מינוס...הייתי ממליצה לא לחכות לפסח ולא ללג' בעומר, וכבר בראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה, לעשות ביעור חמץ גם בבית (חוץ מהביעור בלב) ולבער את הפאה המיותרת ולשים על ראשה כתר מלכות 

(כיסוי ראש) כיאה לבת מלך, וטוב שעה אחת קודם.

נכתב ע"י ש. היישטיין  

זהו הוא סיפורה של סוליקה (סול) נערה יהודיה ממרוקו, שאירע בשנת 1834. יודעי דבר מספרים שלאחר מקרה מחריד זה, נהגו היהודים במרוקו להזכיר את שמה של סוליקה בקינות הנאמרות בליל תשעה באב.

בעיר טאנג´יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג´וואל. אבי המשפחה, חיים, היה יהודי ירא שמים ועסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה, סוליקה, היתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" – נהג אביה לומר לה, "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו". ואכן סוליקה, הנערה הצנועה, קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב.

בין יהודי טאנג´יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופיקחותה, נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. בקיצור – כלילת השלימות. ולא יפלא הדבר שכל משפחה יהודית בעיר טאנג´יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.

באחד הימים, התרגשה ובאה צרה גדולה על משפחת חג´וואל. אחד מבני השכנים המוסלמים שהיה מעשירי העיר, ראה במקרה את סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזאת ישא לאישה. אך כיצד יוכל מוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי האיסלאם אוסרים זאת. למרות זאת, אביו של הנער הגיע אל בית משפחת חג´וואל והודיע להם שאם בתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם!

פחד ובהלה תקפו את המשפחה, עולמם חשך עליהם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי העשיר אינם איומי סרק, ושום דבר לא ימנע ממנו לבצע את זממו. בני המשפחה החליטו להחביא את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם.

ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג´וואל, ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה. "סוליקה ברחה מהבית" – אמר האב לחיילים – "ואינני יודע היכן היא נמצאת". החיילים, שלא האמינו לדברי האב ´הפכו´ את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא מצאו אותה אסרו את האם, שמחה, כבת ערובה, עד שתימצא הבת. דבר המאסר הגיע לאוזניה של סוליקה, ידיעה שלא נתנה לה מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל, ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של האם.

סוליקה החליטה שהיא מסגירה את עצמה לידי השלטון שבראשו עמד מושל אכזרי, ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. לאחר שהסגירה סוליקה את עצמה, שוחררה האם, והנערה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים.

העלילה שהעליל עליה המוסלמי העשיר היתה, שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית והתאסלמה כדת וכדין, ולאחר מעשה זה חזרה בה ושבה אל יהודותה. מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, והברירה היחידה הנותרת בפני החוטא היא, לשוב לדת האיסלם או שיוצא להורג. וזו הברירה שעמדה בפני סוליקה.

בגאווה ובעוז נעורים השיבה סוליקה לשופטים: "מעולם לא התאסלמתי, יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי".

דבריה התקיפים של הנערה הצעירה, הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף להיהרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה. השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. גם בזמן מאסרה המשיכה סוליקה להתעקש שלא להמיר את דתה, ולכן חרצו השופטים את גזר דינה – לההרג בחרב. לשם כך הועברה לעיר פאס – מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים לאחר שהיה מאשר המלך בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה, הבטיח לה עושר וכבוד אם רק תסכים להתאסלם ולהנשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" - העתיר עליה בן המלך בחלקת לשונו – "לא אמנע ממך כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו". אולם סוליקה בשלה, "אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר בעולם לא יפתה אותי לבגוד בעמי ובאמונתי" – השיבה סוליקה בנחישות לבן המלך.

בן המלך ראה כי דבריו נופלים על אוזניים אטומות, לכן קרא אליו את רב העיר פאס, וציווה עליו לדבר על לב הנערה שתסכים להמיר את דתה, כדי שתוכל להינשא לו. הוא אף רמז שאם הנערה תתמיד בעקשנותה, הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם. השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה - עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.

רבה הישיש של פאס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?". "כן" – השיבה סוליקה – "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב" – הוסיפה סוליקה ושאלה – "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו כדי להביא תועלת למישהו?". הרב הישיש היה גאה בליבו לנוכח אמונתה הזכה של בת ישראל זו, והשיב לה: "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".

"כבוד הרב" – השיבה סוליקה – "אומנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: ´לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה´ ואילו אני" – אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי מר – "נדרשת אני לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה לא תהיה" – קראה סוליקה בהתרגשות – "מוכנה אני למות על קידוש השם, ולהישאר יהודיה!".

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביאו את הרב לכדי דמעות. הוא ברך את הנערה ויצא כלעומת שבא. גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.

לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה. אולם סוליקה אטמה אוזניה כדי לא לשמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאת נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. הנערה סוליקה נגררה על ידי סוס ברחובות העיר, כאשר הדבר המסמר והמזעזע מכל היה – שסוליקה תפרה עם מחטים את שמלתה לבשרה – מחשש שמא יתגלה טפח מבשרה לעיני הציבור. כך נגררה סוליקה עד אשר השיבה נשמתה אל יוצרה.

סוליקה הובאה למנוחת עולמים בעיר פאס ליד קברותיהם של שני צדיקים גדולים – רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי זצוק"ל. על מצבתה נכתב: "נערה בתולה שקידשה שם שמים ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פאס. זכותה תגן עלינו, אמן כן יהי רצון".