סוכות - "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"

Y     הדפנות

מעשה הסוכה כיצד? תחילה עושה אדם שלושה או ארבעה דפנות, ואחר כד נותן עליהם סכך מפסולת גורן ויקב וכיוצא בה.

כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיוכלו לעמוד בפני רוח מצויה. לפיכך, העושה דפנות מיריעות בד או מסדינים, צריך לקשור אותם יפה יפה מכל הצדדים ובאמצעיתם כדי שלא תניד אותם הרוח ולא תתלשם ממקום חיבורם. ואפילו אם אין הרוח יכולה לתלשם, כל שעל ידי הרוח הדפנות מתנועעים - אינם נחשבים דפנות, לדעת רבים מן הפוסקים, אפילו אם נעשתה הסוכה במקום שאין בו רוח כלל.

הרים את הדפנות שלושה טפחים (כ 24-‏ס"מ) מן הארץ - הסוכה פסולה, שהדפנות צריכים להיות קרובים לארץ. היה הסכך מוגבה מן הדפנות הרבה - כל שיש בדופן שיעור עשרה טפחים מן הקרקע - הסוכה כשרה. וצריך שיהא הסכך כנגד הדפנות, ואם היה רחוק שלושה טפחים – פסולה.

קבע עמודים בארץ וחיברם למעלה במסגרת עץ ונתן עליה סכך, ואחר כך מילא את החללים שבין עמוד לעמוד ועשה דפנות לדעת הרבה פוסקים הסוכה פסולה, שאין סוכה כשרה אלא אם עשה דפנות קודם שהניח את הסכך. היתה המסגרת רחבה טפח (כ 8- ‏ס"מ, ויש אומרים 10 ‏ ס"מ), אף על פי שעדיין אינה כשרה לדופן - כבר מותר להניח עליה סכך, וימלא את הדפנות אחר כך.

אם הניח תחילה את הסכך, כיצד הוא עושה כדי להכשיר את סוכתו לכל הדעות? לאחר שמילא את הדפנות מנענע את הסכך, כלומר מרימו מעט ממקומו וחוזר ומניחו על דפנות מלאים, והרי זה כאילו הניחו עתה לאחר שכבר היו לו דפנות, והסוכה כשרה.

מצד הדין, אם עשה שני דפנות שלמים וסמוכים זה לזה, ודופן שלישי עשה קצת יותר מטפח - והעמידו במרחק של פחות משלושה טפחים מאחד הדפנות השלמים ועשה שם צורת הפתח - הסוכה כשרה. אלא שמהדרים להקיף את הסוכה בארבעה דפנות מלאים.

Y     הסכך

לא כל הדברים כשרים לסכך. מותר לסכך בדברים שהם גידולי קרקע, ונעקרו מן הקרקע, ולא נעשה בהם שימוש, ולא חל עליהם שם כלי לעולם, ואינם ראויים לקבל טומאה, ולא היו ראויים מעולם לקבל טומאה, כגון ענפי עצים או קש וכדומה. שכל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה, אפילו אם עכשיו אינו ראוי - אין מסככים בו, כגון קרשים שנוסרו מארגז וכיוצא בזה. וכן אין מסככים במאכלים, ואם סיככה במאכלים – פסולה.

כשם שאין מסככים בכל אלו, כך אין מעמידים הסכך עליהם אלא מעמידו על דבר הכשר לסיכוך. וכן מעמיד על כותל אבנים. 

נסרים שרוחבם ארבעה טפחים (כ- 32 ‏ס"מ), אף על פי שלא נעשתה בהם מלאכה - אין מסככים בהם, כיוון שהם רחבים יותר מדי ונראים כתקרת הבית. ואפילו מניחם על צדם הצר - אסור.

העושה סוכתו תחת עץ, וענפיו סוככים עליה - הסוכה פסולה, אפילו אם יש עליה סכך כשר. שאין מסככים בדבר המחובר אל הקרקע - אלא בתלוש מן הקרקע.

אסור לסכך בדבר שריחו רע ולא בענפים שעליהם נושרים, לפי שהם מזהמים את הסוכה, ויש חשש שמא יניחנה ויצא. וכן אין מסככים בכל דבר שמתייבש מהר, שמא יתמעט הסכך ותהא הסוכה פסולה מחמת "חמתה מרובה מצלתה" [שתהא השמש מרובה בה מן הצל].

חבילות של קנים - אם יש בחבילה לפחות עשרים וחמישה קנים - אין מסככים בהן כל זמן שהן קשורות. הניחן לסיכוך כשהן מקושרות והתירן אחר כך – כשרות.

מחצלת של קנים או של קש שעשאה לכתחילה לשם סכך, אף על פי שהיא ראויה גם לשימושים אחרים, כיוון שייחדה רק לשם סכך - אינה מקבלת טומאה וכשרה לסכך בה.

וצריך לסכך במידה כזאת שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש. ולא ירבה בסכך יותר מדי, אלא כדי שייראו בלילה הכוכבים הגדולים דרך הסכך. מיעט בסכך עד שחמתה מרובה מצלתה - הסוכה פסולה. הירבה בסכך ואין נראים דרכו הכוכבים - הסוכה כשרה, ובלבד שאין הסכך מעובה עד שאין הגשם יכול לחדור לתוכה.

סוכה שסככה כהלכה, אלא שהעמידה תחת הגג או תחת המרפסת או תחת האילו וענפיו הרבים סוככים עליה - הסוכה פסולה. אין קוראים סוכה אלא לזו שצלה בא רק מחמת סכך כשר ולא מחמת שום דבר אחר שמעל לסכך.

Y     מידות הסוכה

שיעור הסוכה - שיהא גבוה מקרקעיתה יעד הסכך לא יותר מעשרים אמה (9.6 ‏ מ') ולא פחות מעשרה טפחים ( 80‏ ס"מ, ויש אומרים מטר אחד). היתה סוכתו גבוהה מעשרים אמה או נמוכה מעשרה טפחים - פסולה.

אורך הסוכה שבעה טפחים, וכן רוחבה שבעה טפחים; פחות מזה - הסוכה פסולה. היתה רחבה פחות משבעה טפחים, אפילו ארוכה הרבה - פסולה, עד שיהיו לפחות שבעה טפחים באורך ולפחות שבעה טפחים ברוחב.

אמרנו, שיש שיעור בגובה הסוכה למעלה ולמטה: עשרים אמה למעלה ועשרה טפחים למטה. ואולם באורך הסוכה וברוחבה - יש שיעור רק למטה, כלומר שבעה טפחים לפחות, ואין שיעור למעלה. ואם עשה סוכתו אפילו מאה אמות או יותר - כשרה, ובלבד שיסככנה כהלכה.

כך אמרו חכמים: "ראויים כל ישראל שישבו בסוכה אחת" ולעתיד לבוא יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה מעורו של לווייתן וישבו בה כל הצדיקים ששמרו מצווה זו בעולם הזה.

סוכה שלא נעשית לשם מצוות החג - כשרה, ובלבד שנעשית על ידי אדם לצל. ואם עשאה קודם שלושים יום לפני החג ושלא לשם החג - טוב וראוי שיחדש בה דבר בסכך עכשיו, לשם מצווה.

סוכה שלא נעשית לשם מצוות החג - כשרה, ובלבד שנעשית על ידי אדם לצל. ואם עשאה קודם שלושים יום לפני החג ושלא לשם החג - טוב וראוי שיחדש בה דבר בסכך עכשיו, לשם מצווה.

יוצאים בסוכה שאולה. ולכן, מי שלא עשה סוכה - יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. אבל אין יוצאים בסוכה גזולה. ולכן אין להעמיד סוכה ברשות הרבים במקום שמצויים בו עוברים ושבים, לפי שזה כגוזל את הקרקע השייכת לכל אנשי העיר והמדינה.

אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז. עצי הסוכה, בין הסכר ובין הדפנות, אסורים בהנאה כל שמונת ימי החג, ולכן אסור ליטול מהם קיסם לחצוץ שיניו.

 (ספר התודעה)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

השבוע צמנו ועינינו נפשנו. בכפיפות קומה אמרנו עשרה וידויים, התענינו חמישה ימים, ניצבנו בבושת פנים, ככלים מלאים בושה וכלימה. לא עבר שבוע, וכבר אנו בזמן שמחתנו!

האין המעבר חד מידי, האין השוני קוטבי מידי? ארבעים ימי סליחות וחשבון נפש נוקב עד דיכדוכה של נפש, ארבעים ימי הצהרה שדלים אנו וריקים – "לשמחה, מה זו עושה?!"

הן ידוע הסיפור בילד שהגיע הביתה עם התעודה. מגיש לאביו שיחתום, קורא האב: "תפילה, בלתי מספיק". הלאה: "משנה, בלתי מספיק". הבן עוקב בלב הולם, אבל האב אינו מגיב. "עברית, בלתי מספיק. חשבון בלתי מספיק". הלאה: "זימרה: מצויין". פליק, סטירה מצלצלת. הילד בוכה: "אבל אבא, למה?! בזימרה דווקא הצטיינתי!" והאב עונה, ועיניו ברקים: "אחרי כאלו ציונים, עוד יש לך חשק לשיר?"...

ואנו, אחרי כאלו וידויים, אחרי כזה "על חטא", כזה חשבון נפש, עתירת רחמים ותחנונים, נחוג את זמן שמחתנו?

ושתי תשובות בדבר: אם הילד מתעצל ואף מפריע וגם מזמר ושמח, אכן מגיעה לו הסטירה. שיא התביעה היא: "כִּי רָעָתֵכִי, אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיה יא', טו'), "כשאתם עוברים עבירה אתם שמחים". רבינו עובדיה ספורנו זצ"ל מציין, שמשה רבינו ע"ה לא שבר את הלוחות בשמעו שבני ישראל עשו את העגל. מתי שבר אותם – כשראה את המחולות סביבו, שהם שמחים בו!

אבל אם הביא את התעודה בדמעות בעיניו, והבטיח לשנות דרך, הבטיח להתחיל וללמוד ברצינות, והאב קיבל את הבטחתו וחתם – או אז ודאי גואה השמחה ופורצת שירה...

כך גם אנו. בראש השנה וביום הכיפורים, לא שרנו. "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?"

אבל כשהאב הרחמן קיבל עתירתנו, וחתם אותנו לחיים טובים, ואמר: מה שהיה היה, מכאן והלאה חשבון חדש, אזי יוצאת בת-קול ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך", כבר נשמעה תפילתכם! אזי מגיע זמן שמחתנו!

ויתכן שיש טעם נוסף לכך, שסוכות הוא זמן שמחתנו. לא פסח – חג הגאולה, לא שבועות – זמן מתן תורתנו. דווקא סוכות.

כי בפסח, ביציאת מצרים, היו בישראל מעמדות מעמדות. "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל", היו אדונים והיו שפחות. בשבועות, במתן-תורה, היו מעמדות מעמדות: "משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם" ולשבעים זקנים מחיצה בפני עצמם ולכל יהודי מקומו המוגדר.

אבל בימי הדין, עם כל המורא והחרטה, יצאנו גם מורווחים: כולנו היינו "בסירה אחת", "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל". גדול וקטן שם הוא, צדיק ולמדן ובעל בית ועם הארץ. כולם צמו יחד, כולם היכו על חטא, כולם העתירו לסליחה.

מובן שלא חטאו של הצדיק כחטאו של הרשע, זה נתבע על מחשבה דקה וזה על מעשה חמור.

אבל ככלות הכל, היינו כולנו באגודה אחת. וזו סיבה לשמחה! זו שמחת חג הסוכות בו נאמר: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. חג הסוכות, בו נוטלים אנו את ארבעת המינים: האתרוג – הרומז לצדיקים המושלמים, התמר – הרומז לבעלי תורה, ההדס רומז לבעלי מצוות, וערבי הנחל הפשוטים. בלא טעם וריח, לא תורה ולא מצוות. ועם כל זאת כולם באגודה אחת – האין זו סיבה לשמוח לפני ה' שבעה ימים!

יתן ה', ואחדות זו תוסיף לשרות בינינו, והשמחה תלווינו תמיד!

(מתוך "מעיין המועד").

_________________

    אין יום שאין בו טוב