סוטה או שוטה

ב,א  רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם--כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.  והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות; והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה.  והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך--עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.

ואם אה ממש לא מאמין בתורה נאמר...

ב,ו  [ה] הוא היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד.  ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד.  ולא כל המרבה בסחורה, מחכים.  ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ג,ה  [ד] חנניה בן חכינאי אומר, הניעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה ליבו להבטלה--הרי זה מתחייב בנפשו.

ג,ו  [ה] רבי נחוניה בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

ספר יהושוע פרק כד'
:  לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ.  יג וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָגַעְתָּ בָּהּ, וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא-בְנִיתֶם, וַתֵּשְׁבוּ, בָּהֶם; כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נְטַעְתֶּם, אַתֶּם אֹכְלִים.  יד וְעַתָּה יְראוּ אֶת-יְהוָה, וְעִבְדוּ אֹתוֹ--בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-יְהוָה. 


טו וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה, בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן--אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר, וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה.  {פ}

טז וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-יְהוָה--לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  יז כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ, וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם.  יח וַיְגָרֶשׁ יְהוָה אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ--מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה, כִּי-הוּא אֱלֹהֵינוּ.  יט וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה--כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, הוּא:  אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם.  כ כִּי תַעַזְבוּ אֶת-יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם.  כא וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ:  לֹא, כִּי אֶת-יְהוָה נַעֲבֹד.  כב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יְהוָה, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים.  כג וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  כד וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ:  אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. 


ג,יז  [יד] הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלוהים, עשה את האדם" (בראשית ט,ו).  חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם, לה' אלוהיכם" (דברים יד,א).  חביבין ישראל, שניתן להם כלי שבו נברא העולם; חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כדי שבו נברא העולם, שנאמר "כי לקח טוב, נתתי לכם; תורתי, אל תעזובו" (משלי ד,ב).


ועוד שעם כל האמת והמוסר שיש ניתן לך בחירה ללכת בדרך הטובה או הרעה ולזה אתה קורא לא מוסרי

A ?


מה המסר שלך כאן להיענות  או חס ושלום להיתענות ?


                                                             שבת שלום

י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן.  יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.  יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.  יג וְהֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ--שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה לָכֶם.  יד אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים, תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  עָרֵי מִקְלָט, תִּהְיֶינָה.  טו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם, תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ-הֶעָרִים הָאֵלֶּה, לְמִקְלָט--לָנוּס שָׁמָּה, כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.  טז וְאִם-בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יז וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יח אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא:  מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.  יט גֹּאֵל הַדָּם, הוּא יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ:  בְּפִגְעוֹ-בוֹ, הוּא יְמִתֶנּוּ.  כ וְאִם-בְּשִׂנְאָה, יֶהְדֳּפֶנּוּ, אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה, וַיָּמֹת.  כא אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ, וַיָּמֹת--מוֹת-יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא:  גֹּאֵל הַדָּם, יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ--בְּפִגְעוֹ-בוֹ.  כב וְאִם-בְּפֶתַע בְּלֹא-אֵיבָה, הֲדָפוֹ, אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל-כְּלִי, בְּלֹא צְדִיָּה.  כג אוֹ בְכָל-אֶבֶן אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ, בְּלֹא רְאוֹת, וַיַּפֵּל עָלָיו, וַיָּמֹת--וְהוּא לֹא-אוֹיֵב לוֹ, וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ.  כד וְשָׁפְטוּ, הָעֵדָה, בֵּין הַמַּכֶּה, וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם--עַל הַמִּשְׁפָּטִים, הָאֵלֶּה.  כה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ, מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה, אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה; וְיָשַׁב בָּהּ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, אֲשֶׁר-מָשַׁח אֹתוֹ, בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.  כו וְאִם-יָצֹא יֵצֵא, הָרֹצֵחַ, אֶת-גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.  כז וּמָצָא אֹתוֹ, גֹּאֵל הַדָּם, מִחוּץ, לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ:  וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם, אֶת-הָרֹצֵחַ--אֵין לוֹ, דָּם.  כח כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל; וְאַחֲרֵי מוֹת, הַכֹּהֵן הַגָּדֹל--יָשׁוּב הָרֹצֵחַ, אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ.  כט וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.  ל כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ--לְפִי עֵדִים, יִרְצַח אֶת-הָרֹצֵחַ; וְעֵד אֶחָד, לֹא-יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת.  לא וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר-הוּא רָשָׁע לָמוּת:  כִּי-מוֹת, יוּמָת.  לב וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ

א.שלושה הם ההורגים בלא כוונה:       
ב. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו (שמות כ"א) "ואשר לא צדה..." ודינו שיגלה לערי מקלט ויינצל.
ג. ויש הורג, ותהיה השגגה קרובה לאונס; והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא, שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור מן הגלות; ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו.
ד. ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לזדון; והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו גולה, מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו; ואין ערי המקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך, אם מצאו גואל הדם בכל מקום והורגו – פטור...
ו. כיצד? הזורק אבן לרשות הרבים והרג... הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט: מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין, ואחר כך לזרוק...
יב. מי שהיה דולה את החבית להעלותה בסולם ונפל על חברו והרגו, פטור מן הגלות: שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים אלא כמו פלא הוא: אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו - גולה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים להיזק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכובד לירד למטה במהרה; הואיל ולא זירז עצמו ולא תיקן מעשיו יפה בשעת ירידה - יגלה.

מסכת מכות פרק א

דף ב, ב גמרא  ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:  מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו':  מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא (דברים יט) הוא ינוס אל אחת הערים הוא ולא זוממין ר' יוחנן אומר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה הן שלא עשו מעשה במזיד אינו דין שלא יגלו והיא נותנת <והלא דין הוא> הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה אלא מחוורתא כדר"ל אמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין רמז לעדים זוממין והא כתיב (דברים יט) ועשיתם לו כאשר זמם אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין דכתיב (דברים כה) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע ותיפוק ליה (שמות כ) מלא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה כדאמרן ואין גולין לערי מקלט כדאמרן ואין משלמין את הכופר קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו מאן תנא כופרא כפרה אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא (שמות כא) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר כופרא ממונא ומר סבר כופרא כפרה אמר רב פפא לא דכולי עלמא כופרא כפרה והכא בהא קא מיפלגי מר סבר בדניזק שיימינן ומר סבר בדמזיק שיימינן מאי טעמייהו דרבנן נאמר השתה למטה ונאמר השתה למעלה מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק ורבי ישמעאל ונתן פדיון נפשו כתיב ורבנן אין פדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן ואין נמכרין בעבד עברי סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא נזדבן אינהו נמי לא מיזדבנו אבל היכא דלית ליה לדידיה אע"ג דאית להו לדידהו מיזדבנו <א"ל רבא> [הכי איתמר] ולימרו ליה אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת אנן נמי לא מיזדבנינן אלא סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו מזדבני א"ל רבא (שמות כב) ונמכר בגנבתו אמר רחמנא בגנבתו ולא בזממו:  משום ר"ע אמרו וכו':  מאי טעמא דר"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם ע"פ עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה [ונהרגים] ומשלמין אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים

מסכת מכות פרק א

דף ה, א גמרא  להכרזה ורבי מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא:

דף ה, א משנה  משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים:

דף ה, א גמרא  מנא ה"מ אמר אביי נאמר (דברים כה) רשע בחייבי מלקיות ונאמר (במדבר לה) רשע בחייבי מיתות ב"ד מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה רבא אמר בעינן (דברים יט) כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא אי הכי ממון נמי ממון מצטרף מלקות לא מצטרף:

דף ה, א משנה  אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום אפי' מאה כולם יהרגו רבי יהודה אומר איסטטית היא זו ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד:

דף ה, א גמרא  מנא הני מילי אמר רב אדא דאמר קרא (דברים יט) והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקר גופה של עדות דבי ר' ישמעאל תנא (דברים יט) לענות בו סרה עד שתסרה גופה של עדות אמר רבא באו שנים ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו והלא במערב בירה עמנו הייתם חזינן אי כדקיימי במערב בירה מיחזא חזו למזרח בירה אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין פשיטא מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא קמשמע לן ואמר רבא באו שנים ואמרו בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא חזינן אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לאו הוו זוממין פשיטא מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש ולא עוד אלא אפי' אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא מאי קמ"ל תנינא לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה סיפא מה שאין כן בגמר דין איצטריכא ליה באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני ולא עוד אלא אפי' אמרו בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני אין אלו נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא וכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר משלמין ולא עוד אלא אפילו אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו ולא עוד אלא אפי' אמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובתרי בשבתא נגמר דינו אין משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר תשלומין הוא:  רבי יהודה אומר איסטטית היא זו כו':

עד כאן כמה פרושים לעניני אלימות  במזיד ושגגה

מקווה שיהיה לכם לעזר

עד לפעם הבאה ...

בס"ד ...

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 01/10/2009 11:05:10

מודה ועוזב

ב,ה  שור המזיק ברשות הניזק כיצד:  נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט--ברשות הרבים, משלם חצי נזק.  ברשות הניזק--רבי טרפון אומר, משלם נזק שלם; וחכמים אומרים, חצי נזק.  אמר להם רבי טרפון, מה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק, לשלם נזק שלם--מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים, לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק, לשלם נזק שלם.  אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון:  מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.  אמר להם, אני לא אדון קרן מקרן, ואני אדון קרן מרגל:  ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, החמיר בקרן--מקום שהחמיר עליהן ברשות הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן.  אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון:  מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.

ב,ו  אדם מועד לעולם--בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן.  סימא את עין חברו, ושיבר את הכלים--משלם נזק שלם.

מקווה שעזרתי

סוף מעשה במחשבה תחילה....

האתגר המוצב בפני האדם המאמין העומד בנסיון היצר שתוקפו הוא שהשכר שהוא יקבל על כבישתו של אותו היצר יהיה גדול ככל שיהיה השכר הוא לפי הגודל בצער שהוא מצטער בזה שהוא מוותר על אותו התענוג שיהיה לו מאותו המעשה שהוא אסור עליו - ולעומת זאת היא מבינה שהאתגר הזה אינו פשוט מפני שה"ציווי" הזה נוגד את הטבע לכן היא מאפשרת לאדם שאינו יכול לעמוד מפני היצר הזה אלטרנתיבה ברוח "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" ולמי שאינו יכול לכבוש את יצרו שילבש שחורים וילך למקום שאין איש מכירו ויעשה את שלבו חפץ -
עכשיו לשאלה המתבקשת האם זה מוסרי להטיל על אדם ציווים שנוגדים את טבעו?