סוכות- רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

התורה מצווה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב-מג) אומר הב"ח (מובא במשנה ברורה שול"ע ס"ח ס"ח) כשבאים לקיים מצוות סוכה, מלבד הכוונה שצריך לכוון לקיים מצוות עשה דאורייתא צריך לכוון גם שהקב"ה הושיב את בני ישראל בסוכות כשהוציא אותם ממצרים, כי כל מקום שכתוב "למען" צריך לכוון באותו טעם המובא בסמוך. הוא כותב זאת גם על שתי מצוות נוספות: ציצית, שכתוב עליה: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" (במדבר טו, מ) שצריך לכוון לזכור את כל מצוות ה',  ותפילין שכתוב עליהן: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" (שמות יג, ט) שצריך לכוון בזמן הנחתם שתורת ה' בפינו. אומנם כוונות אלו אינם מעכבות ומי שלא כיוון בהם יצא ידי חובה ובלבד שכיוון לקיים מצווה דאורייתא משום שלהלכה מצוות צריכות כוונה, אלא שלכתחילה צריכים לכוון בטעמים אלו.

לכאורה יש לשאול: מה החשיבות שיש בידיעה שהקב"ה הושיב את אבותינו בסוכות בהוציאם ממצרים? איזו מעלה יש בישיבה בסוכה עד כדי כך שחייבים לכוון בישיבתה בעובדה שהסוכות היו מקום מושבם של בני ישראל במדבר?

מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: לאחר עבודתנו בחודש אלול, תיקון מעשינו והתקרבות לבוראנו; לאחר יום הדין הגדול והנורא בו עברנו לפניו כבני מרון, וקיבלנו על עצמינו קבלות לעתיד; לאחר עשרת ימי תשובה, ימים של התבוננות וחשבון נפש, חרטה על העבירות והתחלה מחדש; ולאחר השיא: יום הכיפורים, יום בו זכינו לאור הגנוז וקדושת היום עטפה אותנו ורוממתנו למעלות עצומות - לאחר כל המהלך הזה בקלות אפשר לשמוח בחג הסוכות, זמן שמחתנו. אין שמחה יותר גדולה מאשר השמחה על העדר העוון, ההרגשה שהלב נקי לעבודת ה', ללא כל המסכים המבדילים בינינו לבין הבורא הנגרמים מהעבירות. כעת הגיע הזמן להסתופף בצילו דקב"ה, "צילא דמאמנותא".

על כל התהליך הזה אפשר למשול משל: שידוך בין איש לאישה. חודש אלול מסמל את תקופת השידוך הראשונה בה מכירים אחד את השני. ראש השנה הוא יום הקידושין בו הקב"ה מקדש את כנסת ישראל וכנסת ישראל מכריזה עליו למלך. יום כיפור הוא יום הנישואין, " 'יום חתונתו' זה מתן תורה" (תענית כו:) יום בו ניתנו למשה רבנו הלוחות האחרונות. השמחה הגדולה שביום כניסתם לחופה היא רק ההתחלה, לאחר מכן באים שבעת ימי המשתה, שבע ברכות, שבזמן חז"ל היו עושים חופה בכל יום מהם. החופה היא הסוכה. (אם מותר לי להוסיף על דברי הרב, כשאוכלים סעודה מברכים שש ברכות: "על נטילת ידיים", "המוציא" וארבע ברכות שבברכת המזון, ונוספה עליהן ברכה שביעית "לישב בסוכה", ביחד "שבע ברכות", דוגמת שבע ברכות שמברכים לחתן וכלה). יושבים אם כן במשך שבעה ימים בסוכה, מתחת לחופה, ובכל יום ה"שושבינים" משמחים אותנו. ומי הם השושבינים? שבעים פרי החג שהם כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה:). וביום האחרון, שמיני עצרת, שולחים את כל האורחים למקומם והחתן והכלה נכנסים הביתה לשמוח ביחידות בקשר ההדוק והנפלא שנקשרו שניהם.

לפי זה מובן לנו למה כל כך חשוב לדעת ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל", כי השידוך הזה חוזר בכל שנה ושנה מאז יציאת מצרים ועד לימינו אנו, זאת ההרגשה שצריכים להרגיש בישיבתנו בסוכה.

אותו קשר הדוק שבין בני ישראל לקב"ה מתבטא גם בהלכות סוכה. המשנה אומרת: "הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו... מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו" (סוכה כ:) 

שואל מו"ר: מי היו החכמים שבתקופת רבן גמליאל? רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי צדוק, ועוד תנאים קדושים כדוגמתם. וכי לאנשים כאלה צריכים ללמד שעבד כנעני פטור מן הסוכה ושהישן בסוכה מתחת למיטה אינו יוצא ידי חובתו? איזה חידוש זה בשבילם הלכות אלו שילד מכיתה ב' כבר יודע אותם?

מסביר הרב: רבן גמליאל רצה ללמד את אותם תנאים רעיון עמוק במיוחד. רבן גמליאל היה רגיל להטיל את מרותו על תלמידי חכמים. רואים זאת בכמה מקומות בש"ס, למשל כשהכריח את רבי יהושע לבוא במקלו ובמעותיו ביום כיפור שחל לפי חשבונו (ראש השנה כה.). או בוויכוח האם תפילת ערבית רשות או חובה כשלא נתן לו רשות לשבת, ועמד על רגליו עד שהגיבו שאר תלמידי חכמים (ברכות כז: עיין שם) לאורך כל הדרך רואים שהוא דרש להיות כפופים לנשיא ולת"ח. כוון שכך, רצה רבן גמליאל לרמוז להם שלמרות הכפיפות לנשיא לא צריכים לאבד את הכפיפות כלפי שמיא, שכן למה עבד כנעני פטור מן הסוכה? מפני שהסוכה היא "צילא דמאמנותא", צילו של קודשא בריך הוא; לעבד כנעני יש "צל" אחר, צל של בשר ודם, הוא תחת מרות אדונו ולכן פטור מן הסוכה.

הוא הדין הישן מתחת למיטה. למה לא יצא ידי חובה? הרי סוף סוף ישן בתוך הסוכה?

התשובה היא מפני שיש מעליו צל אחר שחוצץ בינו לבין צילו של הקב"ה. לכן אע"פ שרבן גמליאל דורש כפיפות, היא צריכה להיות במידה הנכונה על מנת שלא תהיה "חציצה" בינה לבין "צילא דמאמנותא". בכניסתם לסוכה צריכים להרגיש את מרותו יתברך, מלכות שמיים ולא מלכות רבן גמליאל. זה מה שרצה לרמוז לת"ח.

בסוף שבעת ימי הסוכה נאספים כולנו הביתה לשמוח בשמחת התורה, השמחה הגדולה ביותר שתלווה אותנו במשך כל השנה, כפי שאנחנו מתפללים ביום טוב: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום...", ואין הכוונה לחיים ולשלום רק לימי החג שהרי כל השנה אנו רוצים חיים ושלום, לכן האור הגדול הזה ששימח אותנו בימים טובים, יֵשָמֵח אותנו כל השנה, כיצד? על ידי לימוד התורה כמו שאמר דוד המלך: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט) 

                                                  שבת שלום וחג שמח      יצחק חלבה