בתחילה התלבטתי אם להעלות כזו שאלה לפורום אחר כך החלטתי שאין לי מה להפסיד ואני מקווה שתחכימו אותי עד כדי כך שלא אתחרט...
אני מרגישה שעם הגיל והשנים אני נכשלת יותר ויותר במצוות כיבוד הורים! והדבר מוכר, ברור וידוע...
ואסביר- מלכתחילה בביתנו כיבוד הורים זה במעלה הראשונה וברוך ה' החזקתי בזה כל השנים ב100% של העניין אך עם השנים גדלתי, ואני עדיין לא נשואה וישנם חיכוכים עם ההורים...
וזה נוגע לי מאד כשאני נכשלת בעניין..
מה אתם אומרים??
תוקן על ידי אסיק_good ב- 18/08/2010 10:36:49
נשלח ב-10/10/2012 01:45
אני חושב שזה מתחלק לשני סוגים של יחסי הורים - ילדים. א. אילו שמרגישים שההורים לא מבינים אותם.. שההורים רוצים דברים אחרים ממה שהם רוצים.. ב. אילו שהעצמאות מפעפעת בלבם... שקשה להם עם זה שההורים מחליטים, מתערבים בכל דבר, מביעים דעה בהחלטיות. ובתמצות - הם רוצים להיות ה-בעלי בתים על עצמם.
לסוג הראשון אני חושב שהפתרון הוא: שבמקום לחשוב על זה שהם לא מבינים אותנו, לנסות להבין מה הם חושבים, מה הם רוצים, מה עומד מאחורי ההחלטה/הדעה/הרצון שלהם.. שהרי זה ברור שההורים לא רוצים ברעת ילדם, הם לא מחפשים לומר ההפך או לא להבין... אלא שהם מניסיון החיים שלהם.. מתוך אהבתם לילדם.. מתוך מבט אובייקטיבי יותר.. (לא מחייב אבל בד"כ..) הם חושבים משהו מסוים.. ואם ננסה להבין את מה גורם להם לחשוב או לרצות את אותו דבר.. אם נבין מה המניע שלהם.. אז: א. יהיה יותר קל להבין אותם.. לקבל.. לשמוע.. ואז ממילא אולי באמת לשמוע לעצתם...
ב. כשמבינים יותר את המניע.. את הסיבה שגורמת להם לחשוב/לומר את מה שהם אומרים.. אז יותר קל לשכנע אותם.. ובעיקר - הרגשת "לא מבינים אותי" "אוףף איזה מעצבנים/עקשניים הם" פשוט יורדת...
לסוג השני. א. אם נבין שאפי' אם נניח ואנחנו צודקים שאנחנו צריכים עצמאות, וזה נכון וכך צריך להיות. אבל חשוב לזכור, שלהורים ובעיקר לאמא, מאד קשה אחרי שני עשורים של שנים ויותר, שהם השקיעו את הנשמה. את הלב.. הם עיצבו את הילד ופתאום הוא הוא נהיה "גדול".. עצמאי.. הולך לו לעצמו.. עוזב את הקן.. יוצא מהסינר.. הם מרגישים סוג של איבוד.. שהדבר ה-יקר להם הולך.. נעלם.. וזו תחושה קשה מנשוא..ולכן בעצם רוב החיכוכים נובעים מזה.. סוג של מלחמה מי החזק.. מי זה שבכוח ישלוט.. ינחה.. ינווט ייעץ.. וזה לא נובע מרוע.. אלא מקושי עז.. וכשזה יהיה ברור, אז יהיה הרבה יותר קל להסתדר עם הכל.. כי פשוט עדיין אפשר לתת להורים את התחושה שהם הקובעים.. הם החשובים שאתם מתייעצים בהכל.. ואנחנו לא הולכים לשום מקום.. וכשהם ירגישו את זה יהיה להם הרבה יותר קל להתגמש.. לתת לנו את מה שאנחנו מבקשים/רוצים.. מלבד, שעצם ההבנה שלנו במה שהם עוברים מקלה על כל העניין....
ב. תמיד צריך לזכור ש"חכם" זה אחד שיודע שהוא לא יודע.. וכמה שזה כיף להיות עצמאי, מחליט בלעדי, שיש את האפשרות לעשות כל מה "שבאלי".. אבל עדיין.. הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל.. ולשמוע.. להקשיב.. לקבל.. אין מעלות יפות מאילו.. ובעיקר.. זה החכמה האמתית.. ומי לא רוצה להיות "חכם"?!
נשלח ב-9/10/2012 15:10
אני_הקטנה כתב:
חשבתי על זה, אחרי שכתבתי אתמול שנהייתי יותר רגועה..
זה לא לגמרי מדויק.
אני חושבת שבגלל שלכל משפחה יש את המערכת שלה..
זה קשה להעביר טיפים מאחד לשני..
אז טוב, נתנחם בזה שכולם עוברים אותו הנסיון.. =)))
מעריכה אותך על הכנות!
שנזכה כולנו להתחזק בנושא כי זה לא קל בכלל...
נשלח ב-9/10/2012 11:24
כשיש לי הרבה מה לומר וזה מסובך לי, אני מציינת את זה כך. אנדרטה.
נשלח ב-9/10/2012 11:18
זה מה שיש לך לומר?
נשלח ב-9/10/2012 10:57
.
נשלח ב-7/10/2012 15:56
בנשמתי הדבר...
נשלח ב-7/10/2012 15:51
רק נגעתי והאשכול תפח יותר מעוגת השמרים הטעימה שאימא עשתה... המתכון אגב, לא לפרסום...
קטנה, איך אפשר להשאיר אשכול כלכך מיותם ועזוב, עם איזה 10 תגובות שחצי מהן שלך... חששתי שזה ישאיר לך צלקות עמוקה, לא יכולתי לעמוד מנגד...
ואני לא גובה תשלום, זה בהתנדבות...
נשלח ב-7/10/2012 15:27
חשבתי על זה, אחרי שכתבתי אתמול שנהייתי יותר רגועה.. זה לא לגמרי מדויק.
אני חושבת שבגלל שלכל משפחה יש את המערכת שלה.. זה קשה להעביר טיפים מאחד לשני..
אז טוב, נתנחם בזה שכולם עוברים אותו הנסיון.. =)))
נשלח ב-7/10/2012 14:48
אם אומר שאני מזדהה לחלוטין זה יוסיף למאזן של ״צרת רבים, חצי נחמה״ או לשל - ״צרת רבים, נחמת שוטים״...?
