כן, לא, שחור

קילומטרים משם אני, עמוק בתוך קלפי הפוך והכרית. בנשימות איטיות של כמעט-חלום, עוד רגע נרדמת בחדר הקטן. לבד. כמעט מיואשת ועייפה כל כך. שלוש לפנות בוקר. ממצמצת אל תוך העלטה הקרירה, אל התיק הגדול שאקח מחר לעבודה, אל המשקפיים השמוטות על שולחן הכתיבה, אל הכוכבים הקורצים מעבר לחלון הפתוח והרוח הקרירה. שומעת רק את כל הצרצרים מבחוץ, את צחוקו המיוסר של התן. הפאלפון דומם לייד הכרית. מחר בבוקר שוב אקום בשש, אתפלל בריחוק ואחר כך אבכה עליו. אסע כל הדרך לעבודה עמוסת מחשבות, לא עלייך, שלא תשלה את עצמך. אהיה עסוקה כל היום בהכל מלבד לחשוב שוב על למה אמרת את ה"לא". רק בשביל לא להעלות שוב את הצריבה הזו מהקיבה. רק בשביל לא לחשוב שיש מישהי אחרת.
אצלך, בתוך הלב.

 ברחובות גאולה החשוכים נזרקת אלומת אור כתמתמה כשהוא עולה אל החדרון שלו ומדליק את הנורה המתנודדת. אל שולחן הכתיבה, מתעלם מהשעה, הוא מתיישב. עט ודף. חושב לרגע. עלי.
היא בטח ישנה עכשיו. ודאי עוד כועסת. על סירוביו החוזרים ונשנים. או בכלל לא חושבת בכיוון, עסוקה במיליון עיסוקיה. אולי גם בבחורים אחרים. הוא רושם את השם שלי על הדף ומייד מקמט אותו ומשליך לסל האשפה הירוק, המאובק. מתגעגע.
לשדכן הוא אמר "כן" והמשיך אל הפגישה העשירית למחרת. עם ההיא.
 מסתכל עליה וחושב עלי.
הלואי



______________________________________
וכמו שאתם אוהבים לעשות, אני שוב מבקשת..
אל תסיקו מסקנות אישיות לגבי :)