היחס לדרשנים ולדרשות - ירושלמי מעשרות ספ"ג

 מעשרות סוף פ"ג: (הארמית קצת פרובלמטית אבל אני מצרף ביאור שמשקף את הסברם של כל מפרשי הירושלמי שמצאתי).

[הסוגיה עוסקת בשאלות של חיוב מעשרות בחצר ובגנה, ורבי ירמיה שואל מרבי זעירא איזו שאלה טכנית.]

"רבי זעירא ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי הוון יתבין והוה רבי זעירא מקנתר לאילין דאגדתא וצווח להון סיפרי קיסמי (=ספרי קוסמין). אמר ליה רבי בא בר כהנא למה את מקנתר לון? שאל ואינון מגיבין לך.

אמר להו מהו דין דכתיב "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור" (פסוק שקשה לפרשו מתהלים ע"ו)?   אמר ליה (המשיב המיצג את הדרשנים  - כנראה רבי אבא) כי חמת אדם תודך – בעולם הזה, שארית חמות תחגור – בעולם הבא.  אמר ליה (רבי זעירא) – או נימר כי חמת אדם תודך – בעולם הבא, שארית חמות תחגור – לעולם הזה? (כלומר למה לא נאמר בדיוק להיפך).

אמר רבי לוי: כשתעורר חמתך על הרשעים צדיקים רואין מה את עושה לן ואינון מודים לשמך. (לא ברור אם זו דרשה נוספת או ראיה שמביא רבי זעירא. מכל מקום)

אמר רבי זעירא: היא הפכה והיא מהפכה ולא שמעינן מינה כלום. ירמיה בני: אזל צור צור דווקניתא דהיא טבא מן כולם (שוב משפט קשה אבל כל המפרשים  מסבירים שבסיכומו של דבר רבי זעירי אומר שהדרשנים יכולים לומר כל דבר והיפוכו, ולכן הוא ממליץ לרבי ירמיה להתמקד בשאלתו ההלכתית הטכנית)"

אני מקווה שזוהי לא הפגנת בורות, אבל לא יצא לי להתקל בירושלמי הזה עד היום.

שאלותי:

1.      האם אכן רבי זעירא היה סבור שגם כל הדרשות שמופיעות בש"ס הן בלבול מח?

2.      האם מישהו מכיר איזה פירוש מרכך לירושלמי, משהו שמחלק בין סוגים של דרשות?

3.       אם כבר לפני 1900 שנה עלו על זה, איך הדרשנים הללו עדיין מסתובבים בינינו?

תוקן על ידי שנרב_נ ב- 11/10/2009 20:09:03

_________________

_________________

מודה ועוזב

בו תרמוש כל חיתו יער' - אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער;

'תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון' - תזרח השמש לצדיקים, יאספון רשעים לגיהנם,

'ואל מעונתם ירבצון' - אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו;

'יצא אדם לפעלו' - יצאו צדיקים לקבל שכרן

ומן המקבילה (בבלי, פסחים סב ע"ב) למדנו, שר' שמלאי דר בלוד שבדרום, וגם שם, כמו בבבל, לא היו בעלי חוש אמנותי דק (finesse) ובקיאים במקרא באותה מידה כמו בגליל. כיוצא בזה, כשביקר ר' יצחק, מגדולי חכמי האגדה בארץ-ישראל בסוף המאה השלישית, בבבל וישב בסעודה אצל רב נחמן:

אמר לו רב נחמן לרבי יצחק: יאמר לנו מר דבר של אגדה. אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. אחרי שסעדו, אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר לו: וכי בכדי חנטו החונטים וספדו הספדנים? אמר לו: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (בבלי, תענית ה ע"ב).

מסתבר אפוא, שרב נחמן הבבלי סבר בפשיטות, שר' יצחק מגלה לו, שיעקב באמת כלל לא הלך לעולמו, ותמה על כך - היאך מתוארים במקרא חניטתו, קבורתו והספדו. אולם ר' יצחק הסביר לו את "כללי המשחק" של דרשת הכתוב שבמקרא. ברור, שבארץ-ישראל הכירו את כלליה ושיטותיה של האגדה הרבה יותר מאשר בבבל, שכן בבבל לא היו מרובים הנוצרים, שהפולמוס החריף והמר עמהם הוא שהביא את חכמי הגליל להיזקק הרבה למקרא, לאגדה ולמדרש. זאת, ועוד אחרת: דרכי האגדה מבוססות היו בעיקר על שיטות הלניסטיות, שלא היו רווחות וידועות בבבל."