האם לייבוביץ' תואם את משנתו של הרמב"ם?

אירוניה, קצת אירוניה, יתכן.

אני לא בטוח שמאזיניו העלו זאת על דעם, כאשר הוא עשה שימוש במקורות.
אתה טוען כי הוא היה עוד מניפולטור בשרשרת הדורות?
באקדמיה זה לא מקובל כדבר שבשגרה וכלגיטימי (לא שזה לא קיים. איפה שיש אנשים, יש בורים ומניפולטורים).
כאשר אנשים מאזינים בהרצאה לציטוט, הם יוצאים מתוך הנחה כי זו לפחות פרשנות סבירה אפשרית בטקסט.

תוקן על ידי ייתכן ב- 02/05/2014 09:53:39

הוא בסך הכל עשה לש״ס ולרמב״ם את מה שהם עשו למקרא, רק ללא הפרשנות המחודשת, זוהי חובת תלמידיו ליצור היום גמרא חדשה כדי ליישב את דבריו כמו שהגמרא עשתה עבור חכמי המשנה, הם צריכים רק ללכת להיכלי הישיבות הקדושות וללמוד את הדרכים המשוכללות איך ניתן ליישב כל קושי וסתירה, מדוע מה שנעשה עבור הנביא יחזקאל לא ייעשה עבור נביא הזעם ישעיהו.

הרב מיכי,

כשלומדים מקורות שיש בינינו לבינם מרחק במקום ובזמן, נדרש לדעת להבחין בין כוונתם המקורית של המקורות, לבין פרשנותנו את כוונתם של המקורות לבין איך ראוי להבין את המקורות. התרשמותי שישעיהו ליבוביץ לא ידע להבחין בין כוונת המקורות לבין פרשנותו את המקורות וגם פרשנותו את כוונת המקורות לפעמים שטחית, אולם יש מה ללמוד ממנו על איך ראוי להבין מקורות באופן ביקורתי, גם אם לא מקבלים את דעותיו או מסקנותיו.

תוקן על ידי מם80 ב- 02/05/2014 01:43:53

היו בעבר כבר כמה וכמה אשכולות על לייבוביץ, אבל כאן באשכול הדיון הוא בהתאמה בינו לרמב"ם. אעיר על התאמה בינו למקורות בכלל (וכבר כתב על כך בעלבעמיו כמה פעמים).
קראתי כעת שוב את מאמרו על ניתוק חולה סופני ממכשירים (סוף ספרו "אמונה, היסטוריה וערכים") והשתאיתי כמה טעויות יש במאמר אחד. הן טעויות בשיקול הדעת והן טעויות בדבר משנה. כל זאת למרות שהיסוד הבסיסי וכמה מהאלמנטים של הניתוח קרובים להיות נכונים.
הוא מסביר בנחרצות שההיתר להרוג עובר שמסכן את אמו הוא מדין רודף. זאת נגד גמרא מפורשת כמובן (אמנם ברמב"ם כתוב "כרודף", אבל ברור שאין כוונתו לדין רודף הרגיל, שאל"כ גם כשהוציא את ראשו היו הורגים אותו).
הוא מסביר שהרמב"ם (גדול המאמינים והפילוסופים ו... ו... ) במו"נ ח"א פ"ב אומר שהערכים (טוב ורע) הם מפורסמות, כלומר קונוונציות (על בסיס אינסטיטוציונלי), ולא היא. הרמב"ם מדבר שם על כללי נימוס (כמו לא ללכת עירום) ולא על טוב ורע מוסרי (כמו לא לרצוח). בכמה וכמה מקומות הרמב"ם מתייחס למוסר כחכמה שקשורה לשכל (ראה דעות פ"ו ה"א ותשובה פ"י ה"א ועוד הרבה).
הוא מסיק שם מסקנות מרחיקות לכת על סמך טיעונים מפוקפקים, כמו הבחנה בין רופא ששואל ושאינו שואל. ועוד הרבה.

המסקנה היא שמדובר באיש חכם שלא ממש היה בקיא במקורות (והם כנראה גם לא ממש עניינו אותו). למזלו שומעיו ומעריציו בד"כ לא יותר בקיאים ממנו. לתשומת ליבם שם מעריציו כאן שנוהגים לכנות אותו הרי"ל.
ככל הזכור לי הוא עצמו כותב ששימושו במקורות הוא לאילוסטרציה בלבד. ואכן במקומות רבים הוא עושה שימוש מניפולטיבי במקורות, בלי שום ניסיון לכוין לכוונתם האמיתית. זה ממש מעצבן, במיוחד אותי כמי שחש קרוב לחלק גדול מתפיסותיו העקרוניות.
זהו. פרקתי.

ירוחם,