אבלות וחתונה...שאלה

התחלתי את האשכול בשאלה על ההקבלה בין "שבע ברכת" לשבעת ימי האבלות.
הפעם אוסיף שקיימת הקבלה גם למנהג ה"שולם זוכר":

אחד הטעמים לסעודת ה'שולם זוכר' שהיא מעין בבואתה של סעודת ההבראה בעת החזרה מלוויה של אחד משבעת הקרובים. את הסממנים הדומים אנו יכולים לזהות בכך שאוכלים מאכלים דומים - עדשים, חומוסים, כעכים עגולים וביצים. מאכלים עגולים אשר מסמלים את המסר כי גלגל סובב בעולם, גלגל של עצב ושל שמחה, של מוות ושל לידה. אולם על מה אבלים בעת לידת התינוק? האבל הוא ברוח האגדה המספרת על כך שהתינוק ברחם אמו יודע את התורה כולה, ורק עם הלידה טופח מלאך על שפתו ומשכיח ממנו את התורה והוא נאלץ ללומדה מחדש במשך כל חייו. האבל הוא על שכחה זו של התורה, והציבור משתתף עמו באבלו ובכך גם מתחייב לסייע לו בלימודה המחודש. בהנחה שאגדה זו חלה גם על בנות, שגם הן חלק מעולם התורה ולימודה - הרי ש'סעודת הבראה' זו יכולה להיעשות גם לבת.

בברכת "וגילו ברעדה"
שבת שלום!

יישר כוח למשתתפי האשכול ולוטו על ההקבלה הרעיונית בין שבעת ימי משתה ואבילות. הבוקר הייתי בניחום אצל משפחה ישיבתית, בה אחד האבלים תלמיד חכם מופלג והשתמשתי גם באשכול הזה (כמובן ללא אזכורו) ונוכחתי איך ש'בחוץ' עדיין כה רחוקים מהחשיבה לפי עקרונות המתגלגלת כאן. היה לי דו-שיח עם אותו תלמיד חכם שהתנהל בערך כדלהלן.

הת"ח קרא לי לקרב את הכסא שלי יותר קרוב אליו ומכך החל הדו-שיח.
קוני: ברמב"ם כתוב שעל המנחמים לשבת עם האבלים (על הקרקע) ולהיות יושבים ודווים עמם (בשקט). הרעיון של הניחום הרי הוא שהמנחמים מביעים לאבלים: 'אנחנו אתכם'.
הת"ח: מי אומר שזה הרעיון?
קוני: כך מורות ההלכות. ההלכה הזאת מהרמב"ם והשורה לאחר הקבורה שמקבלים אותם עמנו.
הת"ח: מניין לומר כך?
קוני: זה פשוט. ומניין לומר ש'פנים חדשות' לשבע ברכות אין הכוונה לאפר איסורי הנאה הנקרא 'פנים חדשות'? אדרבה, לדבריך מה עניין הניחום?
הת"ח: חסד גם עם החיים לומר להם שלא היה לו עוד מה לעשות בחיים וכו'
קוני: לא כתוב בכלל שצריך לדבר אלא לשתוק ורק אם האבל פותח יש לענות לו.
הת"ח: ומה תאמר כשבאים להשתתף בחתונה?
קוני: אדרבה אותו הדבר, גם זו תמיכה חברתית ש'אנחנו אתכם בשמחתכם'.
הת"ח: זה לשון של המודרנים.
קוני: נו, אנחנו מדברים עברית. ביידיש זה היה נשמע אחרת.

חפרפרת

דברי על אלו שמחפשים כוונות נסתרות לא כוונו אליך, אלא לאלו שדורשים אותן על דרך הקבלה...

זו אמנם דרך שקיימת מזה מאות שנים בעם ישראל, מאז הדפסת הזוהר בגלוי, וקודם לכן, מאז ראשית ימי הקבלה באירופה, גם פה ושם אצל יודעי חן, אבל אני סבור שהיא אינה מועילה לבירור "כוונת הכותב".
כמובן, אשמח אם יבוא מישהו ויראה אם טעיתי ובמה.

אין לי מחלוקת עם מה שכתבת. להפך. אני רק יכול לחזור על המלצתי לפתוח אשכול. וכל הקודם, זוכה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אני לא רואה בלימוד שלי את האגדתות "חפץ להשתעשע במציאת כוונות "נסתרות". ממש לא.

לפי תפיסתי, אם חז"ל החליטו להכניס לתוך החבור (נכון - ההלכתי) הזה סיפורים מסויימים כנראה שהם רוצים ללמד אותנו משהו. לדעתי, לא צריך כ"כ להתעסק בשאלה - האם זה יכל להתקיים במציאות או לא? האם זה ריאלי או איך זה מתיישב במציאות - אלא מה זה בא ללמדנו (ולאו דוקא לשרת באופן ישיר את ההתעסקות ההלכתית שבאה לפני או אחרי). סיפור האגדה כולל נושאים רבים ומגוונים המשקפים את עולמם הרוחני של חז"ל (ובל נשכח שהוא נוצר בבית המדרש) , כמעט שאין שאלה מוסרית או תאולוגית או הסטורית-לאומית שאינה מופיעה בהם, לדעתי תפקידנו הוא ללמוד דרך הנימים הדקים הללו את משמעותו.

ראשית חכמה יראת ה'.

כל טוב!

החפרפרת

אגדות הש"ס, בניגוד להלכות, הרבה פעמים נעלמות מאיתנו. יש בהן סיפורים שקשה לקבל לפי פשט דבריהן, ולא ברור לנו מדוע סיפרו אותן חז"ל ומדוע ראו לנכון לכלול אותן בגמרא שלנו.
אמנם, אנו מניחים כי כל מה שאמרו חכמים יש בו טעם לשבח, אך עדיין הדברים נעלמים מאיתנו. ולא הכל חפצים להשתעשע במציאת כוונות "נסתרות".

אדרבה, בקשתך חשובה. מן הראוי לפתוח אשכול שירכז דיון מתודולוגי בלימוד אגדות הש"ס, וגם יבאר אותן.

וקריינא דאיגרתא איהו (או איהי...) ליהווי פרוונקא (או פרוונקתא...) [=מקריא האיגרת גם יבצע אותה].

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תשובה לשחרית (בשעת ערבית),

אמנם המצב שם ממש הפוך, אבל המדרש על בתו של רבי עקיבא מעלה נקודות משמעותיות אחרות לגמרי וניתן ללמוד ממנו כמה לקחים חשובים.
לפני מה שהשכלתי להבין - ואשמח להתבדות! - ההתיחסות לאגדתות בגמרא איננה נלמדת לעומק כמו הפלפול בשקלא וטריא ההלכתי- ולדעתי חבל. אשמח לדון במשמעותן של אגדות תלמודיות (כגון זו המוזכרת)ובלימוד שלנו מהם.

שנשמע בשורות טובות לעם ישראל.

אכן, המדרש על בתו של ר"ע מהווה תמונת ראי למדרש על בנו של אחד מגדולי כבול. לא הבאתי אותו כי לא זכרתי את הרפרנס... תודה על ההשלמה

תודה שחרית על ההארה, ולווטו על ההשלמה,
אני חייבת לציין, שאסוציאטיבית מייד כשקראתי את מה שכתבתם עלו לי 2 נקודות:
1. לא כ"כ לגופו של עניין אבל יש במדרש הזה מעין סיפור הפוך למדרש המרתק על בתו של רבי עקיבא ערב חתונתה(שבת קנו,ב)
2. ואני חוזרת לעניין - בהקשר למה שכתבתם -מדהים עד כמה הקשר בין עצב לשמחה אצלנו הוא הדוק , נזכרתי בתחילת הגמרא במסכת ברכות פרק חמישי , ובראשי פרקים : "במקום גילה שם תהיה רעדה.....בכל עצב יהיה מותר...אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה..."

שנשמע בשורות טובות לעם ישראל

תודה שחרית, ירבו אפ'צים בישראל!

בדיוק נמצא אצלי תקליטור די.בי.אס. והנה המדרש שביקשת:

(1) מדרש רבה ויקרא פרשה כ פסקה ג
ג) ר' אבא בר כהנא פתח (שם ב) לשחוק אמרתי מהולל אם הדין דחוכא מעורב מה חדותא מהניא מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו וברביעי שלו זימן אצלו אורחים משאכלו ושתו והטיבו את לבם אמר לבנו עלה והביא לנו חבית אחד מן העליה כיון שעלה הכישו נחש ומת המתין לו לירד ולא ירד אמר אני עולה ורואה מה טיבו של בני עלה ומצאו שהכישו נחש ומת ומוטל בין החביות המתין עד שגמרו סעודתן אמר להם רבותי לא לברך את בני ברכת חתנים באתם אלא ברכו עליו ברכת אבלים לא להכניס את בני לחופה באתם באו והכניסוהו לקברו הפטיר עליו ר' זכאי דמן כבול לשחוק אמרתי מהולל.

חפרפרת שלום,

הקישור בין מנהגי אבלות למנהגי נישואין, למרות ההבדל העצום בערך הריגושי של שני האירועים, יש בו לא מעט דמיון טיפולוגי.

בעניין זה מעניין לקרוא את דבריו של האנתרופולוג ויקטור טורנר שפיתח תיאוריה על מה שהוא כינה 'טקסי מעבר' (Rites of passage). טקס הקשור בלידה (אצלנו ברית, פדיון הבן, וכיום יותר ויותר מה שמכונה בארצות העמים Baby naming), טקס הקשור בהתבגרות (בר/בת מצווה), טקס הנישואין ובסופו של דבר טקסים וריטואלים הקשורים במוות.

המשותף לכל הטקסים האלה הקשורים במעגל החיים הוא שכל אחד מהם מסמן מעבר לפאזה אחרת. בחלק מהמקרים הריטואל לא רק מסמן אלא גם יוצר מעמד אחר של האדם שעובר את הריטואל הספיציפי ואולי אף של משפחתו.

לפי טורנר לכל אחד מאלה יש שלושה שלבים:
1. לפני המעבר
2. השלב הלימינלי - המעבר עצמו
3. אחרי המעבר
נשמע קצת פשטני, אבל הגיוני.

אנתרופולוג אחר - ואן גנפ פיתח את התיאוריה הזו ועסק במיוחד בשלב השני, השלב הלימינלי. הוא טען שזה שלב מלווה בהרבה חרדות כי האדם הוא כבר לא מה שהיה, הוא מופשט מכל מה שאפיין אותו אבל עוד לא הגיע לשלב הבא. מטרתם של הריטואלים היא להעביר את האדם בשלום מפאזה אחת לבאה. במקרים שבהם אנו מדברים כאן - ממצב הרווקות למצב הנישואין או מעולם החיים לעולם המתים וכו'.
אם כך - דמיון טיפולוגי של תופעות דומות.

מעניין לקרוא בהקשר זה את מאמרו של מאיר בר-אילן על ברכת 'יוצר האדם' ותפקידה בליטורגיה. הכותב מביא דוגמאות רבות של שימוש בברכה הזו בתפילות ישראל המקובלות אבל גם בחומר מן הגניזה וכו'. ידוע לכל שהברכה מופיעה בשבע ברכות של החתונה (ואת הכפילות שם אין זה המקום להסביר), אבל בר-אילן מביא נוסח מעניין מאד של ברכת המזון לאבלים אשר בה נאמר בין היתר: "... אשר יצר את האדם בחסד ובצדקה".
טענתו של בר אילן היא שהברכה מופיעה דווקא "בהקשר של עשית צרכים פיזיולוגים ומיניים, היינו בשעה שניכר היסוד הפחות, והבלתי א-להי, כביכול, במין האדם", ודווקא אז חשוב להדגיש את העובדה שהאל הוא זה שיצר את האדם, ולדעתו יש כאן משום אמירה פולמוסית כנגד אמונות דואליות שהיו מקובלות בפי כתות שונות בתקופה הקדומה. (המאמר פורסם בHUCA 1985).

לסיום, הייתי רוצה להפנות אותך למדרש שמדגים את הקשר הזה באופן מעניין ומצמרר.
מדובר בפתיחה של רבי אבא בר כהנא על הפסוק מקהלת: "אמרתי לשחוק מהולל" (מהולל כנראה הובן כאן מלשון 'מהול'). אין לי כאן אפשרות להעתיק את המדרש, אז אם מישהו מוכן להביאו אודה לו - הוא מצוי בויקרא רבה פרשה כ' פסקה ג (יש גם מקבילה בפדר"כ).

שנשמע בשורות טובות.

ווט - זה היה "אפצ'י" לכבודך..

מסתברא שעזרת לי עד מאד!

המון תודה!

אושר וטוב - החפרפרת

יש לציין לדברי הרמב"ם הל' אבל פ"א ה"א: הכורך דיני האבלות ושבעת ימי המשתה יחד: משה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה". ומקורו מירושלמי פ"א ה"א. עיין רדב,ז על הרמב"ם שמוצא חיבור מוסרי בין השניים.

מעבר לכך, יש ספר שלם מוקדש לכך (לא ראיתי הספר לכן לא אוכל להמליץ עליו) בשם 'אור נגה עליהם': הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל מאת שמואל גליק. הוצאת בית מדרש לרבנים.

חפרפרת,

יש! אך מכיוונים מנוגדים, שזה גם כמין הקבלה.


בכן באבלות חגים סביב נתק חברתי עוצמתי, בנסיגה מהחיים החברתיים על ידי האבלים ובפתיחת זרועות החברה על ידי המנחמים [החל מעריכת השורה הטיפוסית מיד לאחר הקבורה].
בנישואין חגים סביב חיבור חברתי עוצמתי, בחיבורים סמליים וממשיים על ידי הנישאים ובתמיכה חברתית לצעד עוצמתי זה על ידי החברה המשתתפת.

חושבני שהיצירה העוצמתית בקשירה החברתית הוא יסוד ההקבלה שחשת ואידך ניזיל ונגמר.

תודה רבה לשני תלמידי חכמים שהיו בעירנו (ע"ע עגנון, שם, שם),
ואני חוזרת לשאלתי, מעבר להתייחסות הנפלאה והנרחבת למעגלי הזמן,
האם אתם מכירים עוד נקודות להקבלה בין מנהגי חתונה לבין מנהגי האבל? (7 הימים היתה רק נקודה אחת לדוגמה)

אושר וטוב!
החפרפרת