אתמול ניצחתי את היצר. הכיתי אותו והוא ברח.

בס"ד

כתוב ב"דעת זקנים" מבעלי התוספות: "מִי לַה' אֵלָי" - מי שעמד ביראת ה' ולא פשע בעגל יבוא אלי, מיד "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" כל השבט כולו, שלא נפקד ממנו איש, אבל שאר השבטים לא נמצא כל השבט שלם... ונראה לפי שהיו שבט לוי קרובים למשה, לפיכך לא נתרצה אחד מהם להמיר מנהג מקומו, ובספר הרמב"ם ז"ל אומר: שאברהם מסר קבלת התורה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי, וזרעו הושיבו ישיבות שלא פסקה מהם תורה כלל. ולפיכך לא נשתעבדו במצרים שלא עסקו במלאכה בימיהם כי אם בתורה.

והנה כאן גילו לנו חכמינו ז"ל כיצד הצליחו שבט לוי להמלט מן מלכודת היצר באותה שעה, שכידוע השטן באותה שעה עשה תחבולות וערמומיות ללכוד ולהחטיא את בני ישראל, בלבל את העולם ועשה דמות חושך ואפילה וערבוביה לומר ודאי מת משה וכיון שמת באה חשכה לעולם. אמר להם מת משה שהרי כבר באו שש שעות ולא בא, וכמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים ועל כן אמרו "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", כלומר, שראו אותו ואצבעו עליו ואמרו כיון שמת משה צריכים אלהות אשר ילכו לפנינו.

ולא זו בלבד, אלא אמרו חז"ל שבני ישראל לא השגיחו לדברי השטן ולא האמינו לו כלל, עד שהטעה אותם לגמרי, בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא, אמרו לו עלה למרום, אמר להן כבר עבר שש שעות ולא בא, ולא השגיחו עליו, מת, ולא השגיחו עליו, עד שעשה תחבולה נוראה - הראה להם דמות מיטתו ושמלאכי השרת עושים לו לויה ואז האמינו לדבריו.

אחר כאלה פיתויים ותחבולות משכנעות איך אפשר להימלט ולא להאמין, אשר על כן בני ישראל על אף שבתחילה לא האמינו לדבריו, התפתו והלכו לאהרון שיעשה להם עגל מסכה וכו' וכו'. ואיך בכל זאת הצליחו שבט לוי להימלט מכל תחכומי היצר?

אלא, התשובה היא - "הושיבו ישיבות שלא פסקה מהם תורה כלל". התורה היא המגן היחידי כנגד ערמומי היצר, כפי שאמר הקב"ה "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", וכתב ר' משה לוצאטו זצ"ל בספרו "מסילת ישרים": "הנה פשוט הוא שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי-אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, כי הנה היצה"ר באמת חזק הוא האדם מאד ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו. ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא יקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, לא ידע ולא יריגש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו".

וכיון שהיו שבט לוי עסוקים בתורה כל ימיהם, לא היה מקום ליצר הרע לשכון אצלם ולערבב שכלם, דאין יכול הוא להכנס אלא באדם הפנוי מן התורה ועבודה, כלשון הגר"א: "כל זמן שהאדם עוסק בעבודה (עבודת ה'), היצה"ר רובץ במנוחה, וכל מגמתו היא רק ללכוד האדם במצודתו, בשעה שהוא פוסק מעבודה", וכלשון "אור החיים" הקדוש: "אי אפשר להמלט מיצה"ר אלא ע"י עסק התורה, כמו שהקופסא היא השומרת שלא יפול על החפץ דבר לכלוך וכדומה, כך היא התורה שמירה לנשמה לבל יכנס לה יצה"ר לפתותה וללכלכה, כי בעסק התורה - אין לך שמירה גדולה ממנה, ברוך אשר נתנה לעמו ישראל".

בזה מובן היטב, מדוע נלחם היצר מלחמה חזקה דווקא על עסק התורה (וכתמורת זה שכר עסק התורה שוה יותר מכל המצוות כולם "ותלמוד תורה כנגד כולם"), משום שיודע הוא היצה"ר אשר בעת שיהיה האדם עסוק בתורה אין יכול הוא להביא אותו לשום נסיון, שהרי אמרו חז"ל "כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלים ממנו הרהורי שטות, הרהורי יצה"ר, הרהורי אשת-איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם", וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק "וְהַלֻּחוֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה... חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת" (לב, טז), מהו "חָרוּת" (היה צריך להיות כתוב 'חקוק' או 'כתוב' - כלי יקר), אלא, חירות מן הגלויות, חירות ממלאך המות, חירות מן היסורים. על כן משקיע היצר את עיקר מלחמתו על לימוד התורה.

ועוד סיבה שמשקיע יצר הרע את עיקר מלחמתו על עסק התורה, ביודעו שאדם שעסק בתורה אפילו אם לבסוף יצליח להשפיע עליו לפרוש ממנה, ישנה אפשרות שיחזור אליה, מה שאין כן אם יעשה מצוות אחרות כאשר יחזור בו וילך להתעסק בהבלי העולם לא יחזור אליהם לעולם, על כן מוכן היצר לתת לאדם לעשות את כל המצוות ובלבד שלא התעסק בתורה.

ü    רק התורה בכוחה להגן כנגד היצר.

מסופר על הגאון ר' חיים מוולוז'ין, שבתקופתו רווחה אגדה בין יהודי ליטא, בדבר שלושה תלמידים של ישיבת וולוז'ין. תלמידים אלה התבלטו ביתרונותיהם המיוחדים. האחד היה מיוחס, נצר למשפחה שמנתה שבעה דורות רבנים בזה אחר זה, השני היה מוכתר בנימוסים ומחונן במידות טובות להפליא, ואילו השלישי היה חריף ובנוסף לזה שקדן עצום בתורה.

לימים נתפסו שלושת התלמידים הללו לרוח ההשכלה הברלינאית שהשתלטה אז על מחנה ישראל. הם עזבו את הישיבה ויצאו לתרבות רעה. הצטער עליהם מייסד הישיבה ר' חיים ביותר, הזיל דמעות ומיאנה נפשו להנחם. בחלום נראה אליו רבו הגאון ר' אליהו מוילנא ואמר לו: כזאת וכזאת תאכל חרב ההשכלה, זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה, שהרי כל בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, גם המידות הטובות אינן משמשות תריס בפני הפורענות, שכן מידות טובות אינן מיוחדות לישראל בלבד, רק זכות התורה לבדה תעמוד לו ליהודי, שלא תכרת נפשו מישראל. כל מי שלמד פעם תורה לשמה, כל מי שטעם מתיקותה של התורה, כל מי שספג לתוכו ריחה של תורה - מובטחני שהתורה תעמוד לו להגן עליו ולהציל את נפשו מרדת שחת, אין התורה מניחה ליהודי לכפור באלוקיו ולהדבק לעם אחר...

עברו שנים רבות, ר' חיים חקר ודרש על גורלם של שלושת תלמידיו, ונודע לו כי התלמיד הראשון - היחסן - שכח את ייחוסו ותפארת משפחתו והתבולל בעמי הארץ. התלמיד השני שהצטיין בנימוסיו, התמסר לחכמת הפילוסופיה ודעתו נתבלבלה עליו, עד שהמיר דתו והיה דורש דרשות של דופי, ואילו השלישי - המתמיד, לאחר שנכנס לאוניברסיטה, בהיותו בעל מוח חריף ושקדן, עשה חיל בלימודים הכלליים, עד שיצא שמו לתהילה וכל המלומדים השכימו לפתחו. לבסוף נתמנה לפרופסור באוניברסיטה המלכותית. היות ומשרה רמה שכזו בדרך כלל לא ניתנה ליהודי, הוא נדרש להמיר את דתו, אך הוא התחמק מידי פעם בפעם כאשר גבר עליו הלחץ, ביקש אורכה של שלושה ימים... לאחר מחשבה עמוקה החליט לוותר על הכבוד ונמלט ממקומו על מנת לעלות לארץ ישראל. בדרכו סר לוולוז'ין להקביל את פני רבו לשעבר ולקבל את ברכתו.

ר' חיים עלז מאד לקראתו וחיבקו בזרועותיו. לאחר שהתלמיד סיפר לרבו על מאורועותיו, שאלו ר' חיים: בני, מי הצילך מן החטא? השיב התלמיד: נזדמן לי לעבור בעיר מגורי באישון לילה על פני בית יהודי. מן הבית בקע קול לימוד תורה בניגון עצוב. נצמדתי למקומי והקשבתי, צלילי התוגה שהדהדו באזני נצטיירו בדמיוני כאילו התורה בוכה על שנטשתיה והנני עומד על סף הכחש והבגידה בה, אותה שעה נתעוררו בי הרהורי תשובה וכך הגעתי עד הלום.

(מתוך "אוצרות התורה").

_________________

    אין יום שאין בו טוב