| נשלח ב-13/10/2009 19:15 |
 |
| |
בני העולם הבא
"תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום
מובטח לו שהוא בן העולם הבא
שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות"
(מסכת נידה)
יום שלישי כה' תשרי תש"ע
סעיף א'
"שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח)הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים הַהוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעָתוֹ וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ, כְּמוֹ יְשִׁיבָתוֹ וּתְנוּעָתוֹ וַעֲסָקָיו כַּאֲשֶׁר הוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְכֵן אֵין דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו בִּהְיוֹתוֹ עִם אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וּקְרוֹבָיו, כְּמוֹ בִּהְיוֹתוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כִּי אָז מַשְׁגִּיחַ בְּוַדַּאי עַל כָּל תְּנוּעוֹתָיו וְדִבּוּרָיו, שֶׁיִּהְיוּ מְתֻקָּנִים כָּרָאוּי. כָּל שֶׁכֵּן כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, כִּי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ; הֲלֹא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" (ירמיה כג, כד), בְּוַדַּאי מִיָּד תַּגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה מִפַּחַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיֵבוֹשׁ מִמֶּנּוּ.
סעיף ב'
וְגַם בְּשָׁכְבוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב. וּמִיַּד כְּשֶׁיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יִזְכּוֹר חַסְדֵי ה' – יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ – אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחְזִיר לוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִידָהּ אֶצְלוֹ עֲיֵפָה, וְהֶחֱזִירָהּ לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה, כְּדֵי לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ – יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ – בְּכָל יְכָלְתּוֹ וּלְשָׁרְתוֹ כָּל הַיּוֹם, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג). פֵּרוּשׁ, בְּכָל בֹּקֶר נַעֲשֶׂה הָאָדָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, וְיוֹדֶה בְּכָל לְבָבוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ עַל זֹאת. וּבְעוֹדוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֹאמַר: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". (וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, יָכוֹל לוֹמַר זֹאת, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם). וְיַפְסִיק מְעַט בֵּין תֵּבַת "בְּחֶמְלָה" לְתֵבַת "רַבָּה".
(קיצור שלחן ערוך)
תוקן על ידי ruth77 ב- 20/10/2009 18:15:51
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2010 23:57 |
|
| |
כל הכבוד לך יוסף
רות..תחזרי בבקשה
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2010 12:40 |
|
| |
רות מה קורה?
מחכים להלכה היומית......
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2010 16:38 |
|
| |
אסור להוציא שם שמים לבטלה.[דרכי הלכה 1] וכל המוציא שם שמים לבטלה, עובר על מצוַת עשה, דכתיב: "את ה' אלהיך תירא", וכתיב: "אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא". וזהו מכלל היראה, שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה במה שהוא מחוייב, או בדרך לימוד. ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שמו; אבל לא להוציאו חס ושלום לבטלה. ולא שם המיוחד בלבד, אלא כל השמות המיוחדים לשמו יתברך. ולא לבד בלשון הקודש אסור, אלא אפילו בכל לשון אסור. והמקלל את חבירו או את עצמו בשמו יתברך או בכינוי (כינוי הוא מה שמשבחין בו הקב"ה,כמו "הגדול", "הגבור", "הנורא", "הנאמן", "האדיר והחזק והאמיץ והעיזוז", "חנון ורחום", "קנא", "ארך אפים ורב חסד"), בכל לשון, חייב מלקות. ובעווונותינו הרבים, רוב המוני עם אינם נזהרים, ואומרים בלשון אשכנז: גאט זאל איהם שטראפן וכדומה. ועוברים בזה על לאו של תורה. ואם קילל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה' וכדומה, אף על פי שאינו חייב מלקות איסורא מיהו איכא (חוה"מ סי' כ"ז). וכן אסור לכתוב בשום מכתב שמו יתברך בכל לשון. ורבים טועים וכותבים שמו יתתברך בלשון אשכנז, או שכותבים תיבת אדיע, והוא לשון צרפת וביאורו "עם ה'". והוא איסור גמור, כי לאחר זמן יתגלגל המכתב באשפה, ודבר זה גורם עניות בישראל מה ששם שמים מצוי, ומכל שכן בבזיון חס ושלום, וצריכין התחכמות והתאמצות לבטל זאת (אורים שם). כשבא לו רוק בתוך פיו, ירוק תחילה ואחר כך יאמר את השם, ולא שיאמר את השם ואחר כך ירוק. וכן כשמנשק את הספר, ירוק תחילה ולא אחר כך. כשרוצה להזכיר את השם, יאמר תיבת "השם", ולא כמו שטועים ההמון ואומרים "אדושם", כי אין זה דרך כבוד של מעלה.[דרכי הלכה 2] צריכין ליזהר שלא לברך חס ושלום ברכה לבטלה, או לגרום לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה. אם נכשל וברך ברכה לבטלה, וכן בענין אחר אם נכשל והוציא שם שמים לבטלה, יאמר אחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם מיד לאחר שהזכיר את השם נזכר שאין צריך לברך, יסיים למדני חקיך, שזהו פסוק שלם, והוי כמו לימוד ולא לבטלה. ואם התחיל גם תיבת "אלהינו", ונזכר מיד לאחר שאמר "אלהי" ולא גמר לומר "נו", יסיים ויאמר "ישראל אבינו מעולם ועד עולם" (שזהו גם כן לשון הפסוק בדברי הימים א כט). ומכל מקום יאמר גם בזה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".[דרכי הלכה 3] קיצור שלחן ערוך
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2009 11:36 |
|
| |
מה שאמרו שאפילו שמיעת לשון הרע אסורה, היינו ללכת ולשמוע. אבל אם כבר כבר ישב בחבורת אנשים שהתקבצו לאיזה ענין, והם מתחילים לדבר לשון הרע, ומשער שתוכחתו לא תועיל שיפסיקו לדבר, תלוי בפרטים הבאים.
אם אפשר לו ללכת ממסיבתם, או לסתום את אוזניו, מצוה גדולה הוא עושה. אבל אם לא יכול להשמט ממסיבתם, ומשער בעצמו שקשה לו מאוד לסתום את אוזניו כי לא רוצה שילעגו עליו, על כל פנים יילחם בעצמו שלא ייכשל בעוון קבלת לשון הרע. וצריך לזה ג' פרטים:
א. שיחליט לעצמו שלא מאמין לשום סיפור.
ב. לא ייהנה מדבריהם האסורים.
ג. לא יראה שום תנועה שיהיה ניכר ממנה שמסכים לסיפורים, ואם יוכל יעשה פנים נזעמים של מורת רוח מהסיפורים.
במה דברים אמורים? אם בעת שישב ביניהם לא דיברו דיבורים אסורים. וגם כעת לא יכול להישמט מהם. אבל אם בשעה שרצה לישב איתם כבר מדברים דיבורים אסורים, הוא שהוא יכול להישמט מהם והוא מתעצל, נקרא פושע כמותם. כיון שעבר על דברי חז"ל שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם מהוגנים. וכל שכן אם מכוון לשמוע את דבריהם - גדול עוונו מנשוא. וייחקק עבור זה למעלה בספר הזכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע.
שמירת הלשון - החפץ חיים
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2009 16:57 |
|
| |
אל יהיה לפלא בעיני הקורא, איך נוכל לצאת ידי שמים אם אסור לשמוע בנות חבירו. אם כן איך יברר אדם לגבי שותף לעסקים? תשובה לדבר: הרוצה לצאת ידי שמיים יתנהג כך. אם אדם בא לספר לו גנות על חבירו, ישאל אותו אם יש בדברי הגנות תועלת עבורו בשביל העתיד. אם יאמר לו שיש תועלת בסיפור, ישמע אבל לא יאמין, רק על מנת לחשוש ולהיזהר. אבל אם יבין מתשובתו שזה רק דברי חרופין וגידופין בעלמא, שהוא מעליל עליו עלילות מחמת שנאתו - אסור אפילו לשמוע.
ולפעמים מצוה לשמוע מה שאחד מספר דברי גנאי על חבירו. כגון שיודע שאם ישמע את הסיפור, יוכל להראות לפני המספר או שאר השומעים, שאין המעשה כמו שזה נשמע, או ילמד עליו לכף זכות.
ועוד יש אופן אחר שמצוה לשמוע, כגון אחד שבא לקבול על חבירו באיזה דבר, והוא מכיר את המספר שאם יקשיב לו יוכל להוריד את כעסו על המסופר ובכך לא יספר לעוד אנשים הלאה את הסיפור, מותר לשמוע. ובכל האופנים שהתרנו לשמוע, ייזהר מאוד לא להאמין, רק לחוש לזה בלבד. כדי שלא יילכד חס ושלום ברשת עוון קבלת לשון הרע.
החפץ חיים - שמירת הלשון
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2009 17:30 |
|
| |
תבורכו... בע"ה שיועיל...
קודם שיברך איזה ברכה צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך. ולא יברך במהירות, אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים: כשהוא נוטל ידיו, או שמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וציווהו על המצווה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב. ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעיהו ואמר: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". אמר הקב"ה לישעיה: ראה מעשה בניי, כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפניי תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהן ומברכין על נטילת ידים ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותים ומברכין, כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכוונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג לא בכוונה, דכתיב בתריה: "לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו" כו', לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו: "עשה דברים לשם פועלם" וכו', עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה. כשהוא מברך, יהא פיו נקי מן הרוק וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו, שנאמר: "ימלא פי תהלתך". קיצור שלחן ערוך
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2009 21:48 |
|
| |
מצטרך לדבריך
חזק וברוך רות ותודה בשם כולנו על ההשקעה
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2009 21:45 |
|
| |
תודה על ההתמדה וההשקעה...
שנזכה ללכת ...לא ללכת ...לרוץ...
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2009 15:15 |
|
| |
גוף האשה, כל מקום שדרכה להתכסות, אם נתגלה שם שיעור טפח,[דרכי הלכה 9] וכן שערות של אשה נשואה אשר דרכה לכסותן, אם נתגלה קצת מהן, חשוב כמו ערוה לגבי איש.[דרכי הלכה 10] ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת. אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה. קול זמר מאשה חשוב גם כן כמו ערוה. ומכל מקום בשעת הדחקף שהוא שומע נשים מזמרות ואי אפשר לו למחותף לא יתבטל משום זה מקריאת שמע ותפילה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו להקדושה שהוא עוסק בה, ולא יתן לב עליה.[דרכי הלכה 11] לבו רואה את הערוה שלו, אף על פי שהערוה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק גם כן, אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים שהם מדובקים על גופו, או שיאזור באיזור, או יניח זרועותיו על החלוק כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה אינה צריכה לזאת.[דרכי הלכה 12] קיצור שלחן ערוך דרכי הלכה הערות הרב מרדכי אליהו ע"פ מרן השו"ע, בן איש חי וכף החיים 1. ↑ אין להרהר או ללמוד במקום שרואים צואה או שמגיע ממנה ריח, אבל אם היא מכוסה ואין מגיע ממנה ריח – מותר. וכן אם היא מכוסה ופיזר בושם המבטל את הריח הרע – מותר (בא"ח בא יד). 2. ↑ אם התפלל תפילת י"ח וקרא קריאת שמע בלי ברכותיה ואינו חוזר על תפילת י"ח. ומותר לו להתפלל תפילת נדבה על תנאי שיאמר. "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, שאצא ידי חובה בתפילה זו. ואם לאו – שתהיה נדבה" (עיין ב"י ע"ו וכה"ח שם ס"ק כ"ד). 3. ↑ המחובר למכשיר המנקה אותו מצואה (קטטר). וכן מי שסובל מטחורים, ינקה את עצמו וסביבתו ככל שבידו, ישתדל שיוציאו את הסיר, ואם אי אפשר – יכסהו, יפזר ריח טוב ויתפלל או ילמד (ספר הלכה יד נו). 4. ↑ אין לבנות בית כסא בקומה מעל בית כנסת מעל ארון הקודש. אבל אם אין בו צואה – מותר לבנותו, בלבד שלא יהיה מעל הארון (כה"ח קנ"א ס"ק ע"ד). 5. ↑ במקרה שפשע ולא בדק ונמצאה צואה במקום שהתפלל, יחזור ויתפלל ויקרא "קריאת שמע" עם ברכותיה. ויש אומרים שהוא הדין לברכת המזון ושאר ברכות. ויש מקילין בזה מדין ספק ברכות להקל (עי' כה"ח עו ס"ק לז וקפה ס"ק יד). ולכן בק"ש וברכת המזון יברך בלי שם ומלכות ובתפילה טוב לומר תנאי קודם לכן "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, שאצא ידי חובה בתפילה זו. ואם לאו – שתהיה נדבה" 6. ↑ בית הכסא של ימינו שהצואה אינה נשארת בו ופתחו סגור – מותר להתפלל לידו וכנגדו. וכן "כסא של תינוק" שלעיתים מסירים ממושבו מכסה ומניחים בתוכו סיר, מותר להתפלל לידו רק כשאין בתוכו סיר וכאשר הכסא נקי (בא"ח בא כה). 7. ↑ מותר להרהר בדברי תורה או בכוונות הטבילה בבית המרחץ ובמקוה כשהוא נקי. ואם מקום המים נקי ושאר המקום מלוכלכך – נחשב מקום המים רשות לעצמו ואפשר להרהר גם שם בכוונות ודברי תורה. ואם הוא ערום ורוצה להרהר בדברי תורה – יערבב את המים שלא יהיו צלולים ותתכסה ערותו כדי שלא יהא ליבו רואה את הערוה (ספר הלכה ב יד יב). 8. ↑ בשעת הדחק יכול לעצום עינו ויעמוד או לומר דברי תורה מול הערוה (שו"ע עה סע' ו). 9. ↑ קול, שער, שוק, רגל, יד באשה – ערוה. כף היד – אינה ערוה. כף הרגל – תלוי במנהג המקום. אם קרא "קריאת שמע" מול "ערוה" בלי כוונה להסתכל – יצא ידי חובה (עיין ספר הלכה ח"ב פרק יד). 10. ↑ במקומות שנשים הולכות בגילוי שער הראש, אע"פ שהוא מנהג רע, מותר בדיעבד לקרוא קריאת שמע כנגדן (בא"ח בא יב). 11. ↑ אם יש אשה שרה ומזמרת, אע"פ שמנהגן בכך, לא יקרא קריאת שמע או ילמד בשעה ששומע אותן, אך יכול להרהר בדברי תורה בלבד. ויש מחמירין גם באשה שמספרת סיפור באריכות דברים (בא"ח בא יג). 12. ↑ יש מחמירים גם באשה. ולכן כשאשה מברכת בתוך המקוה, עליה לערב את המים שלא יהיו שקופים, ולחבק את גופה כדי שיהיה הפסק בין הלב לערוה (עיין ספר הלכה ח"ב פרק יד).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 19:58 |
|
| |
עבר וסיפר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה, תלוי בזה. אם השומעים דחו את דבריו ולא נתגנה מי שסופר עליו הגנאי בעיניהם, נשאר על המספר רק העוון שבין אדם למקום, ותיקונו שיתחרט על שעבר, יתוודה, ויקבל קבלה לעתיד לא לספר לשון הרע שוב.
אבל אם חבירו נתגנה על ידי סיפורו בעיני השומעים, ונגרם לו היזק בגופו או בממונו, הרי זה ככל עבירות שבין אדם לחברו שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה אין מכפרים עד שירצה את חבירו. וכשיתפייס וימחל לו, נשאר עליו רק העוון שבין אדם למקום. ואפילו אם חבירו לא יודע שסיפר עליו כלל, צריך לגלות לו מה שעשה כנגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה. ומזה נוכל להבין כמה רעה מידה גרועה זו של סיפור לשון הרע. כי מי שמורגל בה, כמעט לא יכול לעשות תשובה. כי בוודאי לא יזכור את כל האנשים שסיפר עליהם לשון הרע. ואפילו אותם אנשים שזוכר, הם לא יידעו מזה, ויתבייש לספר להם על מנת לבקש סליחה. ולעיתים גם מדבר בפגם משפחה וגורם נזק לדורות, ואין לו מחילה עבור זה. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה "המדבר בפגם משפחה – אין לו כפרה עולמית".
לכן צריך מאוד להתרחק ממידה רעה זאת כדי שלא יהיה כמעוות לא יוכל לתקון.
כשם שאסור לבזות את חבירו בענינים שבין אדם למקום, אסור לבזות אותו בעניינים שבין אדם לחבירו. ואפילו אם הסיפור אמת.
אם רואה אחד שמבקש מחבירו שילוה לו כסף, או שייטיב איתו בשאר טובות, והחבר לא הסכים. אם הולך ומגנה את האחד שלא הסכים לעשות טובה לחבירו, זה לשון הרע מעיקר הדין.וכל זה אפילו אם רואה בעצמו את הסיפור, ויודע שיש באפשרות האדם לעשות את הטובה לחבירו, ורק מפני רוע טבעו לא מסכים.
ואם מניעת הטובה הייתה למספר עצמו, עובר גם על "לא תטור". ואם מכוון בסיפורו לנקום בו, עובר גם על "לא תקום".
שמירת הלשון - החפץ חיים
תוקן על ידי ruth77 ב- 24/12/2009 19:58:25
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2009 17:01 |
|
| |
אדם שמחזיק במידות רעות, כגון גאוותן או שנוהג לכעוס, למרות שרואים שהורגל במידות אלו ואין ליבו מר עליהם, אסור לספר בגנותו שהוא נוהג במידות אלו. כי הרבה אנשים אינם מחזיקים מידות כאלה לאיסור, ולא מודעים לגודל איסורם. ואולי גם החוטא הזה כן. ואם היה יודע את גודל האיסור, היה מתחזק בכל כוחותיו לא לעבור עליהם. ואדרבה אם רואה שהורגל חבירו במידות רעות, יש לו להוכיחו ולהציע לפניו את חומר איסורן, ובזה יקיים מצוות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך". ואפשר שיודה לו שעוולה הוא עושה, אבל כעת דרכו ישרה בעיני עצמו. ולכן אסור ללכת ולספר עליו.
ואף על פי שאסור לספר בגנותו, אבל מותר לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם לא להתחבר איתו כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי מה שהתורה הזהירה מלשון הרע, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו. אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמד ממעשיו, פשוט שמותר לספר. אבל חשוב שיבאר את הטעם למי שמספר לו שמספר לו כדי להזהירו, כדי שלא יטעה השומע להכשיר לספר לשון הרע. וגם שלא יתמה על המספר שהוא סותר את עצמו.
שמירת הלשון - החפץ חיים
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2009 17:00 |
|
| |
בבית המרחץ גם כן אסור לדבר או להרהר בשום דבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדים להקב"ה אפילו בלשון חול (כגון גאט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא), בבית המרחץ, או במבואות המטונפות.[דרכי הלכה 7] וכן אסור ליתן שם שלום לחברו, כי שלום הוא שמו של הקב"ה, שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום". ואדם ששמו שלום, יש אוסרין לקרותו שם בשמו. ויש מתירין, כיון שאינו מכוין על ענין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם, וכן נוהגין להקל. וירא שמים יש לו להחמיר. אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה, בין שלו בין של אחר, ואפילו מקטן וקטנה (רק לצורך מצות מילה מותר לברך נגד ערות התינוק). ואפילו אם עוצם עיניו שלא לראות את הערוה לא מהני, כיון שהוא נגדו, אלא יטה פניו וגופו מכנגדה.[דרכי הלכה 8] קיצור שלחן ערוך
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 17:43 |
|
| |
בית הכסא, אף על פי שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריכין להרחיק ממנה. ולכן ספסל העשוי עם נקב שמעמידין תחתיו גרף ליפנות עליו, אף על פי שהוציאו את הגרף וכיסו את הנקב בדף, מכל מקום יש לספסל זה דין בית הכסא, וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו. אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה ומכוסה בכר לישב עליו, ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם ושוב מחזירין עליו את הכר, בזה יש להקל.[דרכי הלכה 6] גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ, דינם כבית הכסא, אף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע. ואפילו נתן לתוכן מים או שכפאן על פיהם לא מהני, ואפילו נתנן תחת המיטה לא מהני (דמיטות שלנו אינן חוצצות), אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריכין להרחיק מהם. פי חזיר, כיון שדרכו לנקר בצואה, דינו כגרף של רעי. ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו. קיצור שלחן ערוך
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2009 13:37 |
|
| |
הענין שצריך לדון לכף זכות הוא דווקא באיש שמנהגו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו, כמו הפורק עול מלכות שמיים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כולם יודעים שזה עבירה. בכזה מקרה מותר לספר גנותו ולהכלימו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם יש מעשה שיש כף זכות וכף חובה, צריך לדונו לכף חובה, כיון שהוחזק לרשע גמור בשאר עניניו. ורבותינו אמרו "לא תונו איש את עמיתו", עם שאיתך בתורה ומצוות, אבל רשע מותר להכלימו במעלליו ולשפוך בוז עליו.
כשבית דין פוסקים לאדם דין שזה בקום ועשה, בין אם זה דבר בין אדם לחבירו ובין אם זה בין אדם למקום, ואינו רוצה לקיים את הפסק בשום אופן, מותר לספר גנותו, ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדורות. ואם השיב תירוצים מדוע אינו מקיים, דינו כך. אם אנו רואים שהתירוצים אינם אמת אלא רק כדי לדחות את הבית דין, מותר לספר בגנותו. אבל אם ספק, אסור לספר בגנותו.
החפץ חיים - שמירת הלשון
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2009 21:47 |
|
| |
יום שני כז' כסלו התש"ע
נר של חנוכה
שינון ותוספות ע"פ הרב עובדיה יוסף שליט"א
הלכות חנוכה
הלכה א: גומרים את ההלל בכל ימות החנוכה
בכל יום משמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל בתפילת שחרית, ומותר לענות קדיש וקדושה ואמנים דברכות באמצע ההלל. (יביע אומר ב/לב) | |
הלכה ב: שהאבל חייב לגמור ההלל עם הציבור
האבל חייב לגמור ההלל בברכותיו יחד עם הציבור, אף כשמתפללים בבית הנפטר. (יביע אומר ד/לג יו"ד) | |
יום שלישי כח' כסלו התש"ע
נר של חנוכה
הלכה ג: נשים פטורות מאמירת ההלל בחנוכה
נשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה, אף על פי שחייבות בנר חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס. ואם ירצו לקרוא ההלל בחנוכה, לא תברכנה, דספק ברכות להקל. וגם הנשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כאן לא תברכנה על ההלל, כיוון שזו מצוה שאין בה עשייה. (יביע אומר ו/מה) | |
הלכה ד: תפילת שחרית בחנוכה
בכל שמונת ימי חנוכה יאמרו בשחרית "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", ומזמור של יום, כרגיל, ואין לומר אלא "היום כך בשבת" ולא יותר, ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית. ויש נוהגים שלא לומר מזמור של יום, רק מזמור שיר חנוכת הבית, ויש להם על מה שיסמוכו. וכשאומרים בזמירות שבסוף הודו "ארוממך ה' כי דליתני", לא ישנו בחנוכה להתחיל "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", כמו שכתוב במקצת סידורים, אלא יתחילו כמו בכל השנה מפסוק ארוממך, כי מאחר שעתידים לאמרו בשלמות בסוף התפילה, אין לכפלו |
יום רביעי כט' כסלו התש"ע
נר של חנוכה
הנותר מהשמן של החנוכיה
מאת הרב מרדכי אליהו שליט"א מתוך "קול צופיך" גיליון 291
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
כתוב בשו"ע (סי' תזר"ע סעי' ח'): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור להדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו. ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו - יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו".
(אחת הקושיות שמקשים על מה שפסק מרן לעיל, היא מדוע ישרפנו הרי זה איסור מדרבנן, ובזה נפסקה הלכה שמוסיף עליו ומבטלו. למשל אם נתערב חלב עם מרק עוף ולא היה שיעור של ששים במרק עוף כנגד החלב, מוסיף עליו מים עד שיהא ששים ומבטלו. וכן בשר עוף שנפל לתוך חלב ואין ששים יוסיף חלב או מים לבטל טעם העוף. ועיין ברמב"ם –הוצאת פרנקל בספר הליקוטים עמוד תרל"ח ד"ה ולא היה בו, מה שתירצו על קושיה זו).
וכתב בכה"ח: "אם נותר מהשמן או מהפתילה בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל שני. נותר שני מוסיף עליו בליל שלישי, וכן על זה הדרך. והיינו כשלא נתן שמן רק כשיעור וכבה קודם זמנו, או אפילו נתן יותר מכשיעור והקצהו מותר לליל שלאחריו".
וכשקונה שמן לחנוכה לא יאמר "שמן זה לחנוכה", כי יש אומרים שבכך הקדיש את כל השמן, גם את מה שנותר בבקבוק לאחר חנוכה. וי"א שאם נשאר לו שמן - ישמרנו לשנה הבאה. אבל לא יעשה כן שמא באמצע שנה ישכח וישתמש בו. ולכן טוב שיאמר שהשמן שקנה גם לחנוכה, ואז אם ירצה להשתמש בו לדבר אחר, רשאי. ואעפ"כ אם לא אמר, השמן שבבקבוק מותר.
מהדין נרות חנוכה צריכים לדלוק חצי שעה לאחר צה"כ, ואם אמר 'אני שם שמן בחנוכיה רק לחצי שעה ולאחר מכן אכבה את הנרות או אשתמש במותר השמן' – מותר, ולא ישתמש בהם בפרהסיא מפני הרואים שלא יודעים שעשה תנאי. ואם לא עשה תנאי זה אנו אומרים שמסתמא כוונתו עד שיסתיים השמן.
סיום
אנו נמצאים בימים האחרונים של חנוכה. וכתוב שכל הכלים, שעשה משה רבנו הם קיימים ככתוב
"עצי שיטים עומדים". וכשיבא המשיח אנו רוצים לראות את המנורה של משה רבנו.
יראו עיניו וישמח לבנו, וה' יצילנו מכל הפיגועים ומכל אלו שעושים לנו צרות, שהקב"ה יפר עצתם ויקלקל מחשבתם ולא תעשנה ידיהם תושיה, וישראל עושה חיל. ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.
תוקן על ידי ruth77 ב- 15/12/2009 21:38:29
|
|
|
|
|
|
