פרשת בראשית - רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

 "וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ..." (בראשית א, כז)

פסוק זה מוכיח את רמת חוכמתו של האדם הראשון באשר הוא יציר כפיו של הקב"ה. ישנה דעה נפוצה שאדם וחוה היו יצורים פראיים שהתפתחו במשך אלפי שנים עד שהאנושות הגיעה לרמתה הנוכחית. דעה זו מֻטעת ביסודה ומופרכת על ידי הפסוק הנ"ל הקובע שהקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים, דבר שמעיד על חוכמתו הייחודית העולה אפילו על חוכמת מלאכי השרת, כפי שמובא במדרש "אמר הקב"ה למלאכים: חכמתו מרובה משלכם" (בר"ר יז, ד) כהוכחה לכך הביא ה' את כל בעלי החיים לפני המלאכים ושאל אותם מה שמו של כל אחד מהם ולא ידעו. לאחר מכן הביא אותם לפני האדם הראשון והוא קרא להם שם: "כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם" (רש"י בראשית ב', י"ט)

שואל הרב נבנצל שליט"א: האם זו חכמה כל כך גדולה לקרוא שם לבעלי חיים? כל אחד מאיתנו יכול להמציא כינוי לכל אחד מהם וזה לא בהכרח חכמה יתרה!

אומר הרב: אכן כן, זאת לא חכמה להמציא שם סתמי לבעלי חיים, החכמה היא לתת לכל נברא שם אשר יבטא את המהות הפנימית שלו. וכדברי הספורנו: על הפסוק: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (שם) "כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל אחד מהם כפי הפעולה המיוחדת לצורתו... הנה שמו הורה על צורת הבעל חי הנקרא בשם ההוא...". לכל אות בלשון הקודש יש משמעות פנימית משלה; אדם הראשון ידע לצרף את האותיות המתאימות לכל נברא לפי האופי שלו. כך למשל אותיות כ-ל-ב, דווקא בצירוף ובסדר הזה מצביעות על בעל חי המוכר לנו "כלב" משום שרק צירוף זה של אותיות יכול לבטא את מהותו הפנימית וכך בשאר בעלי החיים.

לאחר כל ההקדמה הזאת יש להתבונן בסוגיית האכילה מעץ הדעת: "... וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) כך מפתה הנחש את חוה כדי שתאכל מעץ הדעת.

מהפסוק משמע שלפני האכילה הם לא ידעו מהו טוב ומהו רע. אם כך היכן גדולת חוכמתו של אדם הראשון? איך אפשר להיות חכם כל כך מבלי לדעת להבחין בין טוב לרע?

ושאלה נוספת: אדם המכיר את פנימיותו של כל בעל חי ומכנה לו שם לפי מהותו הייתכן שלא ידע עד כמה חשוב לציית לציווי בוראו המעניק לו חיים? איך זה שהאדם לא ידע לבחור בטוב ולהיזהר מהמצווה היחידה שהקב"ה ציוה אותו? כך שואל הרב נבנצל שליט"א.

מסביר הרב: (על פי "המכתב מאליהו") גם לפני שאדם הראשון אכל מעץ הדעת ידע מהו טוב ומהו    רע אבל ידיעה זו הייתה חיצונית ממנו, ללא כל נטייה אישית רגשית של האדם. דרגתו של האדם לפני החטא הייתה כדרגת המלאכים שבוחרים תמיד בטוב משום שאין להם תאווה, לא הייתה אם כן שום סיבה לפני החטא לבחור ברע; בחירה בין טוב לרע לפני החטא כמוה כבחירה בין מאכל טוב ובריא לבין מאכל מורעל, אף בר דעת לא יבחר להזיק לעצמו. לפני החטא האדם ידע בבירור שהחטא מזיק לו ולא הייתה לו שום משיכה אליו.   

עץ הדעת פירושו עץ "החיבור"; "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (שם ד, א) דהיינו חיבור עמוק שכתוצאה ממנו "וַתַּהַר וַתֵּלֶד...". כשאדם לומד משהו שלא ידע עד עכשיו הידיעה הזאת מתחברת אליו, הוא עכשיו "יודע". הוא הדין כאן: לאחר האכילה מעץ הדעת הטוב והרע הפכו להיות חלק מעצמותו של האדם, נתחברו אליו באופן מוחלט ומעכשיו מתחיל בתוכו מאבק תמידי בין הנטייה לטוב לבין המשיכה אל החטא. מערכת השיקולים של האדם מושפעת מעכשיו והלאה מנטיות רגשיות, מנגיעה אישית. זה מה שהקב"ה לא רצה.

אבל עדיין קשה: מה הביא את האדם להחלטה זו שכאמור היא הפוכה מרצון הבורא?

התשובה היא שהאדם רצה להגיע לשלמות על ידי כך שיהיה בתוכו נטייה לרע ויתגבר עליה ועל ידי ניצחון של הטוב על הרע יתקדש שם שמים. אבל טעה במחשבה זו. הרב מסביר על פי משל: נתאר לעצמנו שראש הממשלה ביחד עם הקבינט הביטחוני מחליטים לצאת למלחמה נגד האויב, ומעביר פקודה לרמטכ"ל לבצע את המשימה. לאחר מכן יושב הרמטכ"ל במשרדו ומתחיל לשקול מה כדאי יותר: האם להילחם נגד האויב או להילחם נגד ממשלתו. גם אם בסופו של דבר החליט להילחם נגד האויב, עצם המחשבה והרהורים אלו נחשבים כמרידה כלפי מדינתו.

כך גם בנידון שלנו: כשיבוא האדם לשקול-אחרי שידיעת הטוב והרע הם חלק מפנימיותו- האם להתגבר על משיכת יצרו או ליפול ברשתו ולהיכשל, גם אם בסופו של דבר יתגבר עליו, עצם המחשבה הזאת לכפירה תחשב.

הבנה זו של חטא אדם הראשון, העובדה שנוצר מצב חדש בו מערכת השיקולים מושפעת מנגיעות אישיות, דבר המהווה ירידה רוחנית של האדם, נותנת מענה לשאלה נוספת שיש לשאול בסוגיה זו: מדוע נענש הנחש? הרי למעשה הוא מילא את התפקיד המיועד לו!

אלא לפי מה שהסברנו צריך להבין שבעצם הקב"ה לא מעניש את האדם ואת אשתו. כשאומר הקב"ה לאדם: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (שם ג, יז-יט) או כשאומר לאישה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (שם טז) הוא לא מתכוון "להעניש" אותם בכך אלא שמודיע להם שבעקבות החטא נוצר מצב חדש. ה' אומר להם: "ירדתם ממדרגתכם ומעכשיו והלאה זוהי מדרגתכם החדשה". להחדרת הרע אל תוך האדם יש השלכות על חיי היום יום, על הפרנסה שמעכשיו צריכים להתייגע להשגתה, על לידת ילדים שמעכשיו כרוכה בקשיים וכאבים.

הוא הדין בנוגע לנחש: כשהקב"ה אומר לו: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה... עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם יד) אין בכך הטלת עונש אלא תיאור מצב שנוצר מחטא האדם. ה' מודיע לנחש שכוון שהאדם ירד ממדרגתו הראשונה, וכתוצאה מכך כוחות הטוב שבאדם נחלשו, גם כוחות הרע המשפיעים על האדם חייבים להיחלש באופן יחסי על מנת שיהיה איזון בעולם שיאפשר לאדם לבחור בין הטוב ובין הרע.