מחנוך עד מטטרון

מזה שנים אני מבקש לכתוב את ההיסטוריה של פרשה זו. יש ערך רב לבירור היסטורי. הוא מאפשר להבדיל בין מה שהוא עובדה או לפחות מקורי לבין מה שהוא חשוד או נטול בסיס מן המקורות.

אני מבקש להצדיק את עמדתי. ניתן להבדיל בין היהדות הנורמטיבית, שמגלמת את אמונות היהדות הנכונות. היום זה לא בדיוק

הסקירה ההיסטורית תחל במקרא ותמשיך לפרשנויות ולתוספות שנכתבו סביב מעשה חנוך ודמותו. נכיר את הספרים החיצוניים ומה שנכתב בהם. נראה כיצד התייחסו חכמים ע"ה לנושא זה, מה אמרו ומה היו מניעיהם. נראה כיצד הפרשנים לדורותיהם נפלגו בשאלות אלו.

וכמובן נראה כיצד מספר פסוקים סתומים נתנו מקום לפירוש מרחיק לכת, לפיו אדם הופך למלאך בכיר בהיכלות, ודווקא באותו היכל עליון שבכולם, שבו ניצב, לפי עלילה זו, כסא ה'.

אכן, יהיה זה מעניין ואף מדהים לגלות כיצד קטע סתום שימש בסיס לפרשנות, שממנה התפתח אחד המיתוסים המוזרים והמרתקים ביותר בתולדות היהדות, התרבות המערבית (ואיני יכול להביע דעה לגבי כלל המחשבה האנושית).

נשמע מרחיק לכת? קראו ותראו.

אבל קודם לכן הערה מתודולוגית. הערה והתנצלות שלפני ההערה.

אני שואל את עצמי: ההערה המתודולוגית היא רבת חשיבות. היא מאפשרת למקם את הגישה שעל פיה מתנהל המחקר דלקמן בתוך גישות שונות המקובלות היום במחקר. אבל מי יתעניין בהתלבטות שלקמן, בהתנצלות שאני חב לעצמי ואולי לאחרים? בעלי גישה מחקרית, בעלי גישה אורתודוכסית, מי שאינו מתמצא במקורות? מי שרואה בהם קודש קודשים? האם יתכן ללמוד ולעיין ואף לבקר, ולהישאר יהודי "משלנו" בן היהדות הנורמטיבית?

מה שיש לי לומר על כך נמצא בפרק הבא.

מבין המקורות שאליאור מתייחסת אליהם אני מצטט במישרין (ולא רק על סמך סיכומה) את הקטע הבא מהיובלים ד כ-כו (אליאור מסתפקת ב-כג-כה).

נקדים כי חנוך, לפי מה שראינו, זוכה לידע על הנסתר ועל העתיד. הוא שומע על הגמול שיינתן לצדיקים ולרשעים, ונשלח אף למלאכים החוטאים למסור להם על מה שיקרה אותם בעתיד.

מנקודה זו חלה התפתחות נוספת. בקטע הבא אנו מתקדמים לקראת התפיסה שתבוא לידי ביטוי רק מאות שנים לאחר זמן. המינוי של חנוך לתפקיד מלאכי.

וכאן חשוב לשים לב מה נאמר ומה לא.

"ויהי עם מלאכי ד' ששה יובלות שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים, ממשלת השמש, ויכתוב את הכל.

ויעד על העירים אשר חטאו עם בנות האנשים, כי החלו לשכב עם בנות הארץ להיטמא, ויעד חנוך על כולם.

וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד, והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם, וכל רעת בני האדם.

ובעבורו הביא ד' מי המבול על כל ארץ עדן, כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין.

ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני ד' בהר הדרום. כי ארבעה מקומות בארץ ל-ד' הם...".

קטע קצר זה מסכם היטב את מה ששמענו על חנוך. עלייתו אל המלאכים. הידע שנחשף לפניו. אולם כאן מצטרפים כמה ענינים חדשים:

חנוך מעיד. על החוטאים. על כולם.

הוא נלקח לגן עדן ושם הוא כותב דין ומשפט לעולם, וכל רעת בני האדם.

אולם יש לו גם תפקיד חיובי. הוא מקטיר קטורת בית המקדש.

מדוע זקוקים לו לעד? כפי שמעיר פרופסור יוסף דן, הרעיון על "עד" עשוי להיות נוצרי, והוא ממלא תפקיד נכבד בנצרות בראשיתה. ואני מוסיף: זו מעין הצדקה של השיפוט הא-לוהי הקשה על דור המבול. אפולוגיה.

אולם יש לשים לב כי חנוך מעיד על הרעים. ומסתבר ש"על הכל" כאן פירושו על כל הרע.

הכתיבה הזו נעשית בגן עדן, אך שם הוא כותב "דין ומשפט". כלומר חטאים ועונשים. וזה למעשה סיכום של כל מה שנעשה בספר חנוך. אילו היה קורא של ספר חנוך מתבקש לומר מה נלמד שם, התשובה היתה שחנוך כותב מה שראה על רעת האדם והמלאכים ועל העונש הצפוי להם. אלא שכאן זה מיוחס לא רק לחנוך ששב וגילה את הסודות לבני אדם, אלא לחנוך בעודו בגן עדן.

(יש לעיין אם עצם המונח "גן עדן" מופיע בספר חנוך הראשון, ולא עברתי בדקדוק מספיק).

חנוך מקבל גם תפקיד חיובי. הקטרת קטורת בבית המקדש שנמצא בעולם הזה.

אבל אין חנוך כותב זכויות. ואין הוא ממלא תפקידי שבח ברקיע. הוא נמצא בגן עדן, אולם לא על תקן של מלאך. גם אם ההבדל בין מלאך לאדם אינו כה עצום, כיון שלשניהם דמות הגוף...

אולם מכאן הדרך אינה ארוכה להפוך אותו למלאך. ואם מתחילים בכך, עד לאן אפשר להגיע?

אבל נזכור: הדרך אינה ארוכה להיפוך מאדם למלאך. אבל המהפך הזה טרם אירע.

חנוך ממלא תפקיד יוצא דופן גם בספרים חיצוניים נוספים. חלקם נתגלו רק במערות קומראן. מפאת קוצר הזמן וכיון שלא כולם זמינים לי, אני מסכם על פי ספרה החדש של פרופסור רחל אליאור, "זכרון ונשיה" (ון ליר והקיבוץ המאוחד, תשסט). ראו פרק רביעי, עמ' 169.

אליאור מצביעה על הייחוד בדמותו של חנוך שאותו היא מציגה כ"אדם שאין דומה לו". ההישגים נראו לפנינו כבר בספר חנוך בפסקאות הרלוונטיות שסוכמו לעיל. ההישגים שלו עולים על מה שיוחס לנביאים בתנ"ך. בהסתמך על ספר חנוך ועל ספרים נוספים כמסוכם לקמן, אנו פוגשים אצל חנוך בימי בית שני, בכלל הספרות שנמצאה בידי יהודים, אם גם לא יהודים נורמטיביים, עורכת אליאור את הרשימה הבאה:

"מגלם את ראשית התודעה הכרוכה ... בזכרון כתוב ובידע נגלה בחזון הנפרש מעבר לקיומם של בני חלוף".

בחזון הפורש לפניו את עולם המרכבה הא-לוהי (חנוך א יד, ח כה).

ראשית רכישת הדעת ממקור שמימי ולימוד קריאה וכתיבה (היובלים ד יז-כו).

תודעה היסטורית נקנית במסע שמימי (חנוך א א לו, היובלים ד יט).

תום, דעת, צדק, בחירת לכהונת עולם וייסוד הכהונה (צוואת עמרם).

הבאת לוח השבתות והיובלים מהשמים (היובלים ד יז).

הנחלת ידע כתוב מדור לדור, בלימוד חישוב וספירה (חנוך א עב-פב).

רשימת הספרים שבהם נזכר חנוך הם חנוך א', שעליו עברנו יחד, חנוך ב' הסלאבי, שבו לא היה לי זמן לעיין. ספר היובלים שממנו נצטט להלן. צוואות השבטים.

מכאן ואילך הספרים הם גילויים מן המאה העשרים. בן סירא, במקבילה מן הגניזה בלבד. ספר הענקים שנמצא כתוב בארמית בקומראן. מגילה חיצונית לבראשית, אך היא מקומראן. ועוד "קטעי מגילות" בארמית אף הם מקומראן.

אולם בכל המקורות האלו, לפי סיכומה של אליאור, אין תוספת עקרונית על מה שפגשנו עד כה. פרט למקור אחד שנדון בו מייד.

"הבחיר" - זו המילה שמשתמש בה תירגום כהנא עבור מי שאנו היינו מכנים "המשיח". יש קבוצה שלימה של "בחירים", הם הצדיקים. והאמונה בחלוקת האנושות לטובים ורעים מצויה, במאות השנים ההן, גם בספרות קומראן וגם אצל הגנוסטים. חלוקה המתבססת על הליכה בדרך האמת המוגדרת בכת.

אולם הבחיר הזה עולה על כולם. ראו בפרק סב. כל המלכים והרמים מוזמנים לבדוק אם יוכלו להכירו. (האם יש כאן רמז לתפיסה שבעבר היה שפל?). "אדון הרוחות הושיבו על כסא כבודו" (פסוק ב) וההמשך מזכיר את הנאמר במשיח. "רוח הצדק נשפך עליו ודבר פיו ימית כל החוטאים" (שם).

"מקדם היה בן האדם נעלם והעליון שמרהו לפני כוחו" (ז).

מדוע אני מביא זאת בהקשר זה? מפני שאנו רואים שהמעלה הגדולה ביותר השמורה לאדם היא זו של המשיח, ה"בחיר". וגם הוא ממונה על בני אדם, ולא על מלאכים. מקומו אמנם על "כסא כבודו" אך מן ההקשר אין זה נראה שמדובר בהיכל הפנימי של השמים, אלא במקום שגם הרשעים יכולים לראותו.

בזה לא תם הספר. בהמשך ניתן להבחין בחלקים שונים. האחד עוסק במבנה השמים וסדר תנועת הכוכבים, אולם לא נטעה אם נראה בכך הקדמה לספירת הזמן הראויה, כמסתבר לפי לוח השמש. אחר כך באים חזיונות מסוג מעין-נבואי מיסטי, שאפשר לזהות בהם השפעה מספר דניאל. ואז באות הוראות התנהגות לצדיקים שנמסרות למתושלח על מנת שיעבירן כמסתבר הלאה.

הפרק האחרון של הספר, קו, עוסק בדמות פלאית נוספת שמוכרת לנו מן התנ"ך. "בשרו היה לבן כשלג ואדום כפרח שושן ושער ראשו וקווצותיו כצמר צחור ועיניו יפות. ובפקחו את עיניו האיר את כל הבית כשמש" (ג).

התינוק מדבר עם לידתו ואביו למך נס אל הסבא מתושלח כדי שיסביר לו מה קורה. לפי תיאורו, הבן "דומה לבני א-לוהים בשמים". כלומר התכונות שתוארו לעיל מתאימות למלאכים. "ונראה לי שהוא אינו ממני אלא מהמלאכים" שהרי לפי תפיסת הספר, בני ה-אלוהים החוטאים שנזכרים במקרא אינם אלא מלאכים שירדו ממדרגתם. כלומר, המלאכים נראים כאדם, אם גם בני אדם יפים במיוחד, והם גם מסוגלים להוליד.

רק חנוך מסוגל לפתור את התעלומה. ואכן יש בידו פתרון על פי מחזה שראה מזמן בשעה שביקר בשמים והתגלו לו העתידות. זה נח שיינצל מן המבול.

שוב, אני מביא את סיכום הפסקאות האלו כאן מפני שהן מלמדות אותנו שהמרחק בין האדם לבין המלאך אינו כה גדול. גם המלאך בנוי כאדם. אולם נח רק נראה כבן המלאכים ולא כמלאך עצמו. המרחק בין האדם לבין המלאך הוא בלתי עביר, גם אם המלאכים מסוגלים לרדת מטה.

אולי כדאי לציין שלא ברור עד כמה מדובר בחיבור אחיד. החוקרים, לפי קריטריונים שונים, מבדילים בין מספר חלקים שיכלו לצאת מידי מחברים שונים ובעלי גישה שונים. אך דווקא כאן טוען כהנא שמדובר בספר אחיד.

לא זו בלבד, אלא שספר חנוך מגיע אלינו במספר גרסאות. יש גרסה מרכזית, ויש גרסאות נוספות. חבשית, סלאבית, ועוד. הכל לפי הכתבים שנמצאו ונחשפו.

הגרסה הראשונה של חנוך היא החבשית. כהנא מספר (עמ' כא, הספרים החיצוניים כרך א'), כי הספר נתגלה באפריקה בידי תייר אנגלי שהביא איתו בשנת 1769 שלושה כתבי יד. מאוחר יותר נתגלו כנראה עוד כתבי יד אלא שלא מובא שם מהיכן נמצאו. צויין רק שנמצא גם תירגום ליוונית.

כבר בראשית הספר מסופר לנו כי "ויאמר חנוך איש צדיק אשר עיניו נפקחו ביד ה' ויחז מחזה קודש בשמים, אשר הראוני המלאכים ומהם שמעתי הכל".

איני יודע עד כמה ניתן לסמוך על לשון תירגום, אולם כמדומה שמדובר כאן בחויה שאנו מכנים היום "מיסטית". העינים הנפקחות רואות מחזה קודש בשמים. ומי שמראה את המחזה הם המלאכים.

מעניין לנתח את האמונות והדעות שבספר. כמו החלוקה בין רשעים לצדיקים, שמקבילה לתפיסתם של יושבי קומראן. אנו פוגשים את המיתוס על המלאכים החוטאים וכמדומה שזו הופעתו הראשונה ביהדות.

בפרק יב אנו מתבשרים כי
"לפני הדברים האלו נעלם חנוך ואיש מבני האדם לא ידע איפה נעלם ואיו ומה היה לו. וכל מעשיו היו עם העירים וימיו היו עם הקדושים". העירים והקדושים הם מלאכים.

חנוך הופך לשליח אל המלאכים החוטאים שהושלכו אל האדמה.

בפרק יד הוא גם עולה לשמים. "והרוחות במראה העיפוני ויעלוני וישאוני אל השמים" (ח).

כאן אנו פוגשים תיאור של מראה השמים, והוא אכן ראוי לציטוט וניתוח.

תחילה נתקל חנוך בחומה מבדולח ומוסבה לשונות אש. המראה מפחיד.

הוא עובר באש ומגלה בית גדול, רצפתו וקירותיו בדולח. כיפתו "כעין שביל הכוכבים והמאורות" אך יש גם "כרובי אש" ו"שמיהם מים". קירות הבדולח מוקפים להבות אש ובפתחים לוהטת אש. ובכל זאת, נכנס חנוך פנימה, ושם "חם כאש וקר כקרח" ואין שם תענוג חיים. רק פחד ורעדה אוחזים בחנוך.

ואז הוא נופל על ברכיו ורואה מראה חדש. בית שני בנוי להבת אש, גדול מן הראשון. ושם כסא רם מראהו כבדולח, סביבו כשמש זורח ושם מראה כרובים. מתחת לכסא יוצאים נהרות אש לוהטת שאין להביט בה. ועל הכסא, "והכבוד הגדול ישב עליו ומעילו הזהיר משמש והלבין מכל שלג" ואפילו מלאכים אינם מסוגלים להביט בו.

רבי רבבות עומדים שם (מלאכים, כמסתבר) אבל אין לו, לכבוד הא-לוהי, חפץ ביועץ ואיש אינו יכול לקרב אליו.

אבל יש שם "קדושי קדושים" שהם קרובים אליו ואינם מתרחקים ממנו בלילה (?).

והנה, דווקא חנוך מוזמן להתקרב.

פסקאות אלו מראות לנו את מראה השמים לפי תפיסת המחבר, ואת מי שמאכלס אותם. אש ומים, בדולח ופחד. המראות מתחלפים, וקצת משמע שאין כאן מעבר בגוף אלא בחזיון.

בבית הפנימי מן הראשון מצוי כסא ענק ועליו יושב הכבוד. ואיני יודע מהו זה. אם זה ה', או כבוד ה'. ומה התפיסה שבאה כאן לידי ביטוי, ומה עשויה להיות משמעותה.

המלאכים הם ריבי רבבות ואפשר שאין להם מספר ואפשר שיש. ויש בתוכם דרגות, כי "קדושי הקדושים" סמוכים אל הכס.

אני חוזר: חנוך מוזמן להתקרב. יותר מרוב המלאכים.

עדיין אין כאן את השינוי שיחול בו לפי גרסה שתיכתב בעוד כמה מאות בשנים. אבל ביקור בשמים, לפחות בחזיון, יש ויש. וה' מביא אליו, או אל כבודו המייצגו.

אבל חנוך הזוכה לכבוד עצום זה הוא רק אדם.

בפרק כ' אנו פוגשים את חשובי המלאכים, כמו אוריאל, רפאל, רעואל, הלוקח נקם מעולם המאורות (?). מיכאל, שרקאל, גבריאל, רמיאל.

ניתן להבחין כי מבנה השם של המלאך מורכב מסיומת של "א-ל" ולפני זה תחילית משמעותית בעברית.

מעלתו של חנוך באה לידי ביטוי גם בכך שהמלאכים מלוים ומשרתים אותו.

חנוך זוכה לסיור בעולם הגיאוגרפי ולא רק בעולם העליון. הארץ נראית כמו בתפיסה העתיקה. כלומר משטח גדול שבקצותיו אש או הרים וכיו"ב. ובחלק מקצוות הארץ מצויים שערים לשמים (לה א). ומשם מנשבת הרוח אל העולם (לד ג).

הקטע הבא הוא בעל חשיבות רבה. חנוך מוצג כמי שרוצה לדעת, ששואף לידיעה, ידיעה שנעלמת מרוב בני אדם ולקמן היא גם תוצג כסודית. מבקש ומשיג. הוא שואל את המלאכים המלוים אותו וזוכה לתשובה. מיכאל, "אחד המלאכים הקדושים והנכבדים אשר איתי" שואל "חנוך למה זה תשאלני" וחנוך עונה: "אני חנוך רצוני לדעת הכל ועל הכל". (סוף פרק כד – תחילת כה).

עד כמה שידוע לי, זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בניסוח של הרצון לדעת את הכל, גם מה שאינו ידוע לאדם. אני חוזר: רצון לדעת מכאן וידע נעלם מכאן. ולדעתי, השאיפה הזו לדעת את הנסתר – והאמונה שיש נסתר כזה – היא אחד מיסודות המיסטיקה. מיסטיקה במובן של חויה או פגישה של הנעלם, אף כזה שאין לו ביטוי במילים, ובוודאי שאינו זמין לבני עולם באופן הרגיל, יהיו גבולות הרגיל מה שיהיו.

(וראו גם בפרק מ ב, על המלאך המודיע את חנוך את ה"שמות" ומראה את "כל הנסתרות".)

נחזור לסדר הספר. בהמשך מתברר לחנוך כי הוא רואה הר גבוה שראשו "ככסא א-לוהים". ומה מטרתו? "הוא כסאו אשר ישב עליו הקדוש והגדול, אדון הכבוד, מלך העולם, ברדתו לפקוד את הארץ בחסד". (פרק כד ג).

אם ירצה מאן דהוא לטעון כי תפיסת הא-לוהים של מחבר ספר חנוך היא אנתרופומורפית, יהיה קשה שלא להסכים עימו.

בפרק לז מתחיל סיפור חדש. "המראה השני". הסיפור מתחיל כמשלי חכמה שמגלה חנוך לבני הארץ, אבל בהמשך (לט ג) מתגלה כי "נשאתני סערה מן הארץ ותניחני בקצה השמים". כמדומה שהתהליך המוביל להתגלות שונה מזה שבחלק הקודם.

בקצה השמים מצוי מקום מנוחת הצדיקים. כלומר, הצדיקים אינם מגיעים אל השאול אשר מתחת לארץ, כפי שנראה שהיה מקובל להאמין בימי התנ"ך.

שם גם נמצא "בחיר הצדקה והאמונה", זה אשר "צדק יהיה בימיו", וכנראה הכוונה למשיח שיבוא. ונראה שבינתים הוא ממתין בעולם שלמעלה. "משכנו תחת כנפי אדון הרוחות". האם הכוונה שלאדון הרוחות, הוא הא-לוהים, יש כנפים? כמו למלאכים בחזון ישעיהו? (לט ו-ז).

מתברר גם כי כאן היה משכנו של חנוך עצמו מקדם, או שמא הכוונה שלשם נועד להישלח (ט).

כאן גם מתברר מה עושים הקדושים בעולם העליון, אם נקרא לו כך. הם משבחים ומברכים.

יש שם גם ארבעה קולות מארבעת הצדדים שמשבחים ומבקשים על העולם שלמטה.

שוב מסייר חנוך ורואה מלאכים ולומד אודותיהם. וכן הוא מכיר ידע שאנו היינו משייכים היום לגיאוגרפיה, למטאורולוגיה, אולי לאסטרונומיה. הוא רואה את גבולות הארץ, את מוצא הרוחות, את מוצא הברקים. אין צריך לומר שתמונת העולם שלו סותרת לחלוטין את הפיזיקה שלנו. ולפי דרכנו אנו למדים שהנסיון לברר את מבנה העולם הגיאוגרפי והפיזיקלי היווה רצף אחד עם אותו תחום שאנו מכנים היום מיסטי או מטפיזי. שניהם לא היו בכוח האדם. שניהם לא נבדקו בכלים שאנו מכנים אמפיריים. בתלמוד אנו מוצאים נסיון לעמוד על טיבם לפי דרשות של פסוקים. אצל חנוך התשובות ניתנות על ידי גילויים מלאכיים. ומשותפת כמסתבר למקורות אלו ההנחה כי לכל אחת מתופעות הטבע, כמו הברד, יש מלאך הממונה עליה ואוצר שבו היא מוחזקת (מלאכי קרה, שלג, ברד, אד, טל ואוצרותיהם. פרק ס).

כך גם לגבי העתיד, ההיסטוריה. חנוך ממשיך ולומד על העתיד לבוא, על יום הדין העתיד לבוא, על עונש הרשעים ושכר הצדיקים.

מי כתב אותם? מי עומד מאחוריהם? מה היחס בין האמונות המבוטאות בהם לבין אמונות היהדות? בשאלות אלו ובשאלות נוספות נחלקים החוקרים לדורותיהם. והראיות שיש בידינו אינן חד משמעיות.

אנו יודעים כי בימי בית שני, בתקופת החשמונאים, היו שתי קבוצות גדולות של יהודים. אלו שקיבלו את סמכות חז"ל, ואלו שנקראו צדוקים. אבל היו גם קבוצות נוספות. היו האיסיים, והיו אלו שכתביהם יימצאו במערות קומראן. היו כאלו שהחזיקו באמונות שעל בסיסן יכלה להיבנות ראשית הנצרות. היו, כמסתבר, כאלו שדגלו בדעות שהיום מזוהות כגנוסטיקה.

הספרים החיצוניים, הלא הם האפוקריפה בשמה הנוצרי, הם אוסף של כתבים מימי בית שני. הם רובם ככולם פסאודו-אפיגרפיים. כלומר, מיוחסים לדורות קודמים. ביניהם אנו מוצאים ספרים כמו צוואות השבטים בני יעקב, ספר היובלים, וגם ספר "חנוך".

ספרים אלו נמצאו לראשונה בתירגום לשפות אחרות. הכנסיה הנוצרית אימצה אותם והגדירה אותם כקדושים וכאמיתיים. חז"ל, עד כמה שניתן לשפוט, שללו אותם. הם לא כללו אותם בין כתבי הקודש. ומסתבר שהם אלו שנאסרו בלימוד באותה מימרה מפורסמת כי "הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא". מצד שני, מימרה זו אינה כוללת רשימה מלאה של ספרים. למשל, קרוב לומר שספר בן סירא, המיוחס באופן פסאודו-אפיגרפי לבנו של ירמיהו הנביא, לא היה פסול בעיני חכמים, כי הם אף ציטטו ממנו, כפי שאנו מוצאים בתלמוד.

בעברית יצאו כמה מהדורות של הספרים החיצוניים. האחת בידי אברהם כהנא, ובה אני משתמש. כמדומה שהספרים נסרקו ב"היברובוקס" המעולה.

ובכן, ספרים אלו מייצגים דעות חריגות, שניתן להגדיר כ"סוטות", בעם ישראל. דעות שאינן נורמטיביות למסורת חז"ל. (מי שירצה יוכל לטעון, כמו פרופסור אליאור למשל, שאין להיסטוריון לבכר גישה כזו או אחרת או קבוצה יהודית כזו או אחרת. וזה דיון בפני עצמו...).

מה היה למחברים האלמוניים של ספר חנוך לומר על הפרשה הקצרה והסתומה שבתורה?

הרבה מאד, כפי שנראה מייד.