מצאה תנחומים
|
סיפור מעובד על פי כתבי רבי חיים ויטאל יוסף.מתוך "נחמת ישראל" / הרב יום טוב אהרליך.
אברך נשוי מזה שנים אחדות, ואחיו הצעיר יצאו בליל שבת מבית כנסת בדרך לבית אימם לברכה בשבתא טבא. בבית שררה חמימות נעימה. הנרות דלקו ברוגע כאילו סיפרו ששבת קודש באה לעולם. רק הכסא הפנוי בראש השולחן, הכיסא של אביהם שהלך לעולמו שנתיים לפני כן, הפריע את המנוחה. רגשות געגועים וצער מילאו את הלבבות. אמא ישבה כדרכה על כסא ועיינה בספר. שבתא טבא אמרו הבנים.
שבתא טבא, אמרה האם, כשהיא משתדלת בכל כוחה להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניה. -שוב את בוכה, אמר יוסף, הרי צריך להיות גבול לדבר, היום שבת קודש ואסור להצטער. אבל יודעים אתם, אמרה האם, היום, לפני שנתיים, הלך אביכם מן העולם, ואיך אפשר להתאפק ולא לבכות? טוב, אמר יוסף, היום יש לך סיבה, אבל מה היה אתמול ושלשום? כבר עברו שנתיים שנתיים ואין את יכולה למצוא מרגוע. את בוכה ומצטערת, ואבא בגן עדן, בוודאי אינו שבע רצון מכך, ובורא עולם- בוודאי גם הוא אינו רוצה בזה.
בשולחן ערוך נאמר מתי צריך להצטער הרבה, מתי פחות, ומתי לחדול. אם אינך נוהגת כך, את מראה שאינך מסכימה לרצון הבורא. סלחי לי שאני מדבר איתך עזות- סיים הבן את דבריו. האם קמה, מתחה את דמעותיה ואמרה: הצדק איתך, יוסף. בכל כוחי רוצה גם אני לשכוח, אבל אין אני יכולה. ושוב החלה למחות את דמעותיה. פתחה שושנה הקטנה ואמרה: אמא, אנו רוצים לראות אותך שמחה תמיד! גם אני רוצה, אמרה אמא. אני מבטיחה לכם שאשתדל לשמוח בכל כוחי. יוסף בירך את אמו בשבתא טבא ופנה ללכת לביתו.
דוד הצעיר התגורר בבית אימו ומלא את תפקידו של אבא. הוא קידש על היין, ובמשך כל הסעודה הרגישו כולם את מנוחת השבת האמיתית. אמא אפילו חייכה. הבנים סיפרו מפרשת השבוע והאם שאבה נחת. כולם הלכו לישון בשעה מאוחרת וגם האם הרגישה בקרבה מרגוע שלא הרגישה כמותו מיום שבעלה הלך ממנה. היא התחילה לחשוב שאינה יחידה, יש עוד אלמנות צעירות והן שמחות, כי הסכימו והשלימו עם מר גורלן.
בזיכרונה עלה השידוך שהוצע לה לאחרונה, ושהיא רועדת כולה כשהיא נזכרת בו, אבל הפעם ישנה במנוחה. והנה בחלומה אנשים רצים. גם היא רצה, וכך יצאו את העיר ובאו ליער עבות. הם המשיכו לרוץ בתוך החשכה, ולפתע, בעוברה את היער עד תומו, נראתה השמש באור גדול. לפניה ראתה גן גדול מלא פרחים יפים ונהדרים המפיצים ריח נפלא. מסביב לגן נראו אפיקי מים תכולים, ופתאום ראתה לפניה יהודי בעל זקן כסוף, לבוש חלוק לבן וארוך. היהודי שאל אותה אם היא רוצה לראות את בעלה, ומיד הלכה אחריו בלב פועם.
נעצר הזקן ליד עץ גדול מלא פירות יפים וגדולים, ומרחוק ראתה מגרש גדול מגודר בגדר מוזהבת. בתוך המגרש ראתה יהודים מלובשים בבגדי צבעונים יושבים בשורות ולומדים תורה, ולפניהם עמד יהודי צעיר ואמר לפניהם שיעור. חכי קצת, אמר היהודי הזקן, מיד יסיימו את השיעור ואז תראי אותו. היא הסתכלה לכל עבר ולא האמינה למראה עיניה. השיעור נגמר, והיהודי שאמר את השיעור התחיל ללכת לעברה. פתאום הכירה רחל את הבגד העליון של בעלה. ראשה הסתחרר והיא ראתה שזה הוא בעלה העומד לידה. אברהם!, צעקה ונשענה על העץ שעמד לידה.
אני הוא, השיב בעלה, הרגעי! זמן רב נשארה על עמדה בעיניים עצומות. כששבה אליה נפשה, פקחה את עיניה ושאלה: מדוע הלכת ממני בגיל כה צעיר? דעי לך, השיב בנעימות, שהעולם שבו את חיה הוא כמו ארץ גזרה שלשם נשלחים האנשים בכדי להשלים עניינים מסוימים או לסבול על עבירות שעשו מקודם, העולם האמיתי הוא כאן. דעי לך שכבר שהיתי פעם בעולם לפני שהכרת אותי.
הייתי גאון וצדיק גדול, אבל לא רציתי לישא אישה ולהוליד בנים, כדי שלא יפריעו לי בלימודי. כשהסתלקתי מן העולם, נתנו לי רשות של ישיבה בגן עדן והתחלתי לעלות במעלות עליונות, אך מכיוון שלא נשאתי אישה ולא הולדתי בנים, נשלחתי לעולם שוב כדי לישא ולהוליד בנים ונשאתי אותך לאישה. כשנולד ילדנו השביעי, קראו לי לשוב לגן עדן לישיבה שלי שבה חיכו לי כולם. גדולה זכותך שאני בעלך, כי יש לי כאן שם טוב, וכשיבוא הזמן נחיה שוב ביחד בעונג בעולם זה. אבל, אמרה רחל, לא ידעתי שאתה למדן כה גדול, ואף פעם לא היה לך זמן ללמוד הרבה.
אמר בעלה: גם אני לא ידעתי, כיוון שבאתי לעולם רק לתקן את מה שחסר לי- לישא אישה ולהוליד בנים ולפרנס אותם כראוי, וכשיצאתי מן העולם, מיד נתמלא ראשי בידיעת התורה לאין קץ. רחל הוסיפה לשאול: מדוע אין יוסף שלנו מצליח בעסקיו? השיב לה בעלה: בוודאי את זוכרת את הדין תורה שהיה ליוסף עם יהודי אחד.
יוסף זכה בדין, אבל מכיוון שציער את היהודי רצו להענישו בעונש חמור. אני העתרתי בעדו וביקשתי שיתנו לו רק ארבע שנים קשות בעסקיו. בעוד שנה תגמר תקופת העונש והוא יתחיל להצליח. ומה עם דוד שלנו? הרי כבר מלאו לו עשרים וארבע ועדיין אין מציעים לפניו שום שידוך, וגם אין לי ההוצאות בכדי לחתנו. חייך בעלה ואמר: הסיבה לכך היא, שבת זוגו של דוד איחרה לבוא לעולם. עכשיו היא רק בת שלוש עשרה וגרה בארץ אחרת. בעוד חמש שנים תבוא אל עירכם, תתחתן עם דוד, ותיתן לו כל הוצאות החתונה. רחל התחילה לרעוד ובזיכרונה עלה זיכרון מכאיב. ללא כח שאלה את בעלה: מפני מה קרה האסון לבננו בן השלוש והוא נהרג על ידי גוי שיכור? חייך בעלה ואמר: בואי אחרי! היא החלה ללכת והגיעה לגן מלא אור ובו שתולים עצים קטנים פורחים מכל צדדיהם, כאילו מתבוננים בה.
מן השמיים ירדו כמין עמודי אור בצבעים שונים. ציפורים נאות פרחו מעץ לעץ והיא שמעה את שירתן. היו ששרו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, אחרות זימרו למען יזמרך כבוד. זבובים גדולים בצבעים שונים עפו ושרו לתוך אוזניה שלום, שלום, לרחוק ולקרוב. צבאים קטנים רצו בעשב ושרו ואני אשיר עוזך, ארנן לבוקר חסדך. גם העשב עצמו שר יהי כבוד ה' לעולם. העצים זימרו אז ירננו כל עצי יער. לפתע ראתה אור מלמעלה, עיגולי אש מרצדים בשלל צבעים. הם התייצבו לידה כעמודים ואחריהם באו מלמעלה מלאכים קטנים בעלי כנפיים וגם הם ניצבו לידה.
מסביב נשמעה מנגינה נהדרת של כלי נגינה, והיא הרגישה שהנשמה פורחת ממנה והיא עומדת להתעלף. מיד לקח בעלה עשב מן הגן והניחו על אפה. רוחה שבה אליה והיא הביטה שוב וראתה חופה עשויה אבנים טובות נוצצות בכל צבעי הקשת. אל מתחת לחופה בא מעין מלאך ועמד מולה. היא הכירה את בנה ההרוג והוא צוחק לו בחדווה רבה. היא התעלפה בשנית, ושוב נתן לה בעלה להריח מאותו עשב. היא פקחה עיניה וראתה שאין זו טעות. היה זה בנה ולא אחר.
פתחה ושאלה אותו: מדוע הלכת ממני בגיל כל כך צעיר? השיב לה הילד: הכל היה לפי חשבונו של בורא העולם. כבר הייתי בעולם לפני שנולדתי אצלך, אמא. נולדתי אז למשפחה מיוחסת. בעירנו אירעו מעשי פרעות והגויים רצחו את כל היהודים. נשארתי אני לבדי כבן חצי שנה. לקחה אותי גויה לביתה ואצלה גדלתי, עד שפדו אותי יהודים וחזרתי להיות ביניהם, עד שנהייתי לגאון גדול וחייתי כל שנותיי בנחת ובשלווה. כשנפטרתי מן העולם, התקבלתי בעולם האמת בשמחה, ועליתי מעלה מעלה עד שהגעתי למקום שממנו לא יכולתי לעלות עוד, מכיוון שינקתי שנה אצל אשה נוכריה.
משפטי יצא שאוולד שוב ואינק שלוש שנים אצל אם יהודיה ואז אוכל לבוא אל מקומי הגבוה. אז נולדתי אצלך, אמא, וזכות גדולה היא עבורך. כשנסתיימו שלוש השנים נלקחתי חזרה אל מקומי, כי לא היה לי מה לעשות עוד בעולם האומלל ההוא. אבל מדוע הלכת באופן נורא כל כך? הוסיפה האם לשאול. השיב הבן ואמר- כשעמדתי להיפטר מן העולם, נגזרה גזרה גדולה על יהודי עירנו, וכולם היו עומדים להרג, גם את ואבינו.
אז כיבדו אותי שאהיה כפרת העיר כולה ונרצחתי למענם, ובכך הצלתי את העיר כולה, לכן זוכה אני לכל הכבוד הגדול הזה כאן. אף אחד מגן עדן אין לו רשות לראות אותי, רק לאבא בכל זמן שירצה. הילד צחק בנעימות, התחיל להתרחק ונעלם. אז אמר לה בעלה: ראית שלכל הקושיות שלך יש תירוצים. הן הבורא אינו יוצר שום רע. כעת עלי לחזור אל שיעורי. הוא ליווה אותה אל המקום הראשון שליד העץ ואמר לה: כאן טוב מאוד, אבל אין אני יכול לסבול את אנחותיך ואת דמעותיך.
עשי לי טובה גדולה, והחלי להיות בשמחה. הנה הציעו לך שידוך הגון- אל תתנגדי. בעלה נעלם, היהודי הזקן נראה שוב, והוא הוביל אותה אל היער הגדול. היא התעוררה משנתה כאילו נולדה מחדש. זמן רב המשיכה לשכב בחיוך על פניה, והייתה רואה את בעלה המאושר ואת בנה המחייך. אבן כבדה נגולה מעל ליבה והיא קיבלה תנחומים.
כעת נישאה בשנית וחיה חיים שמחים ונעימים. הסיפור הוצא מכתבי רבי חיים ויטאל זצ"ל, שקיבל אותו מרבו הגדול האריז"ל. הוא גילה סודות עמוקים, בייחוד את עניין הגלגולים. הוא לימד שכל הברואים בעולם הם כעין ברגים במכונה הגדולה הנקראת בריאה. הקדוש ברוך הוא מבריג את הברגים, מפרקם, ומכון את פעולתם לפי צורכי מהלך המכונה. הוא מביא לעולם נשמות שיש להן תפקיד בעולם, ולוקח את הנשמות הצריכות להיות למעלה, שהרי העולם הזה והעולם הבא- עניין אחד הם, למטה פועלות הנשמות בגופים, ולמעלה- נשמות בלבד.
לו היינו יודעים כיצד פועל הכל, לא היינו מצטערים לעולם, כי בקץ הימים, הקרוב אלינו מאוד, יחזרו כל הנשמות לעולם הזה כדי לעבוד את הבורא בגוף ובנשמה כאחד. וזאת, עד שהגופים יתעדנו ויעשו כנשמות. הדבר הזה יקרה בסוף האלף השישי, ואז תבוא השבת הגדולה לעולם. (מובא בלקח טוב)
|
|
|
סיפור מעובד על פי כתבי רבי חיים ויטאל יוסף.מתוך "נחמת ישראל" / הרב יום טוב אהרליך.
אברך נשוי מזה שנים אחדות, ואחיו הצעיר יצאו בליל שבת מבית כנסת בדרך לבית אימם לברכה בשבתא טבא. בבית שררה חמימות נעימה. הנרות דלקו ברוגע כאילו סיפרו ששבת קודש באה לעולם. רק הכסא הפנוי בראש השולחן, הכיסא של אביהם שהלך לעולמו שנתיים לפני כן, הפריע את המנוחה. רגשות געגועים וצער מילאו את הלבבות. אמא ישבה כדרכה על כסא ועיינה בספר. שבתא טבא אמרו הבנים.
שבתא טבא, אמרה האם, כשהיא משתדלת בכל כוחה להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניה. -שוב את בוכה, אמר יוסף, הרי צריך להיות גבול לדבר, היום שבת קודש ואסור להצטער. אבל יודעים אתם, אמרה האם, היום, לפני שנתיים, הלך אביכם מן העולם, ואיך אפשר להתאפק ולא לבכות? טוב, אמר יוסף, היום יש לך סיבה, אבל מה היה אתמול ושלשום? כבר עברו שנתיים שנתיים ואין את יכולה למצוא מרגוע. את בוכה ומצטערת, ואבא בגן עדן, בוודאי אינו שבע רצון מכך, ובורא עולם- בוודאי גם הוא אינו רוצה בזה.
בשולחן ערוך נאמר מתי צריך להצטער הרבה, מתי פחות, ומתי לחדול. אם אינך נוהגת כך, את מראה שאינך מסכימה לרצון הבורא. סלחי לי שאני מדבר איתך עזות- סיים הבן את דבריו. האם קמה, מתחה את דמעותיה ואמרה: הצדק איתך, יוסף. בכל כוחי רוצה גם אני לשכוח, אבל אין אני יכולה. ושוב החלה למחות את דמעותיה. פתחה שושנה הקטנה ואמרה: אמא, אנו רוצים לראות אותך שמחה תמיד! גם אני רוצה, אמרה אמא. אני מבטיחה לכם שאשתדל לשמוח בכל כוחי. יוסף בירך את אמו בשבתא טבא ופנה ללכת לביתו.
דוד הצעיר התגורר בבית אימו ומלא את תפקידו של אבא. הוא קידש על היין, ובמשך כל הסעודה הרגישו כולם את מנוחת השבת האמיתית. אמא אפילו חייכה. הבנים סיפרו מפרשת השבוע והאם שאבה נחת. כולם הלכו לישון בשעה מאוחרת וגם האם הרגישה בקרבה מרגוע שלא הרגישה כמותו מיום שבעלה הלך ממנה. היא התחילה לחשוב שאינה יחידה, יש עוד אלמנות צעירות והן שמחות, כי הסכימו והשלימו עם מר גורלן.
בזיכרונה עלה השידוך שהוצע לה לאחרונה, ושהיא רועדת כולה כשהיא נזכרת בו, אבל הפעם ישנה במנוחה. והנה בחלומה אנשים רצים. גם היא רצה, וכך יצאו את העיר ובאו ליער עבות. הם המשיכו לרוץ בתוך החשכה, ולפתע, בעוברה את היער עד תומו, נראתה השמש באור גדול. לפניה ראתה גן גדול מלא פרחים יפים ונהדרים המפיצים ריח נפלא. מסביב לגן נראו אפיקי מים תכולים, ופתאום ראתה לפניה יהודי בעל זקן כסוף, לבוש חלוק לבן וארוך. היהודי שאל אותה אם היא רוצה לראות את בעלה, ומיד הלכה אחריו בלב פועם.
נעצר הזקן ליד עץ גדול מלא פירות יפים וגדולים, ומרחוק ראתה מגרש גדול מגודר בגדר מוזהבת. בתוך המגרש ראתה יהודים מלובשים בבגדי צבעונים יושבים בשורות ולומדים תורה, ולפניהם עמד יהודי צעיר ואמר לפניהם שיעור. חכי קצת, אמר היהודי הזקן, מיד יסיימו את השיעור ואז תראי אותו. היא הסתכלה לכל עבר ולא האמינה למראה עיניה. השיעור נגמר, והיהודי שאמר את השיעור התחיל ללכת לעברה. פתאום הכירה רחל את הבגד העליון של בעלה. ראשה הסתחרר והיא ראתה שזה הוא בעלה העומד לידה. אברהם!, צעקה ונשענה על העץ שעמד לידה.
אני הוא, השיב בעלה, הרגעי! זמן רב נשארה על עמדה בעיניים עצומות. כששבה אליה נפשה, פקחה את עיניה ושאלה: מדוע הלכת ממני בגיל כה צעיר? דעי לך, השיב בנעימות, שהעולם שבו את חיה הוא כמו ארץ גזרה שלשם נשלחים האנשים בכדי להשלים עניינים מסוימים או לסבול על עבירות שעשו מקודם, העולם האמיתי הוא כאן. דעי לך שכבר שהיתי פעם בעולם לפני שהכרת אותי.
הייתי גאון וצדיק גדול, אבל לא רציתי לישא אישה ולהוליד בנים, כדי שלא יפריעו לי בלימודי. כשהסתלקתי מן העולם, נתנו לי רשות של ישיבה בגן עדן והתחלתי לעלות במעלות עליונות, אך מכיוון שלא נשאתי אישה ולא הולדתי בנים, נשלחתי לעולם שוב כדי לישא ולהוליד בנים ונשאתי אותך לאישה. כשנולד ילדנו השביעי, קראו לי לשוב לגן עדן לישיבה שלי שבה חיכו לי כולם. גדולה זכותך שאני בעלך, כי יש לי כאן שם טוב, וכשיבוא הזמן נחיה שוב ביחד בעונג בעולם זה. אבל, אמרה רחל, לא ידעתי שאתה למדן כה גדול, ואף פעם לא היה לך זמן ללמוד הרבה.
אמר בעלה: גם אני לא ידעתי, כיוון שבאתי לעולם רק לתקן את מה שחסר לי- לישא אישה ולהוליד בנים ולפרנס אותם כראוי, וכשיצאתי מן העולם, מיד נתמלא ראשי בידיעת התורה לאין קץ. רחל הוסיפה לשאול: מדוע אין יוסף שלנו מצליח בעסקיו? השיב לה בעלה: בוודאי את זוכרת את הדין תורה שהיה ליוסף עם יהודי אחד.
יוסף זכה בדין, אבל מכיוון שציער את היהודי רצו להענישו בעונש חמור. אני העתרתי בעדו וביקשתי שיתנו לו רק ארבע שנים קשות בעסקיו. בעוד שנה תגמר תקופת העונש והוא יתחיל להצליח. ומה עם דוד שלנו? הרי כבר מלאו לו עשרים וארבע ועדיין אין מציעים לפניו שום שידוך, וגם אין לי ההוצאות בכדי לחתנו. חייך בעלה ואמר: הסיבה לכך היא, שבת זוגו של דוד איחרה לבוא לעולם. עכשיו היא רק בת שלוש עשרה וגרה בארץ אחרת. בעוד חמש שנים תבוא אל עירכם, תתחתן עם דוד, ותיתן לו כל הוצאות החתונה. רחל התחילה לרעוד ובזיכרונה עלה זיכרון מכאיב. ללא כח שאלה את בעלה: מפני מה קרה האסון לבננו בן השלוש והוא נהרג על ידי גוי שיכור? חייך בעלה ואמר: בואי אחרי! היא החלה ללכת והגיעה לגן מלא אור ובו שתולים עצים קטנים פורחים מכל צדדיהם, כאילו מתבוננים בה.
מן השמיים ירדו כמין עמודי אור בצבעים שונים. ציפורים נאות פרחו מעץ לעץ והיא שמעה את שירתן. היו ששרו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, אחרות זימרו למען יזמרך כבוד. זבובים גדולים בצבעים שונים עפו ושרו לתוך אוזניה שלום, שלום, לרחוק ולקרוב. צבאים קטנים רצו בעשב ושרו ואני אשיר עוזך, ארנן לבוקר חסדך. גם העשב עצמו שר יהי כבוד ה' לעולם. העצים זימרו אז ירננו כל עצי יער. לפתע ראתה אור מלמעלה, עיגולי אש מרצדים בשלל צבעים. הם התייצבו לידה כעמודים ואחריהם באו מלמעלה מלאכים קטנים בעלי כנפיים וגם הם ניצבו לידה.
מסביב נשמעה מנגינה נהדרת של כלי נגינה, והיא הרגישה שהנשמה פורחת ממנה והיא עומדת להתעלף. מיד לקח בעלה עשב מן הגן והניחו על אפה. רוחה שבה אליה והיא הביטה שוב וראתה חופה עשויה אבנים טובות נוצצות בכל צבעי הקשת. אל מתחת לחופה בא מעין מלאך ועמד מולה. היא הכירה את בנה ההרוג והוא צוחק לו בחדווה רבה. היא התעלפה בשנית, ושוב נתן לה בעלה להריח מאותו עשב. היא פקחה עיניה וראתה שאין זו טעות. היה זה בנה ולא אחר.
פתחה ושאלה אותו: מדוע הלכת ממני בגיל כל כך צעיר? השיב לה הילד: הכל היה לפי חשבונו של בורא העולם. כבר הייתי בעולם לפני שנולדתי אצלך, אמא. נולדתי אז למשפחה מיוחסת. בעירנו אירעו מעשי פרעות והגויים רצחו את כל היהודים. נשארתי אני לבדי כבן חצי שנה. לקחה אותי גויה לביתה ואצלה גדלתי, עד שפדו אותי יהודים וחזרתי להיות ביניהם, עד שנהייתי לגאון גדול וחייתי כל שנותיי בנחת ובשלווה. כשנפטרתי מן העולם, התקבלתי בעולם האמת בשמחה, ועליתי מעלה מעלה עד שהגעתי למקום שממנו לא יכולתי לעלות עוד, מכיוון שינקתי שנה אצל אשה נוכריה.
משפטי יצא שאוולד שוב ואינק שלוש שנים אצל אם יהודיה ואז אוכל לבוא אל מקומי הגבוה. אז נולדתי אצלך, אמא, וזכות גדולה היא עבורך. כשנסתיימו שלוש השנים נלקחתי חזרה אל מקומי, כי לא היה לי מה לעשות עוד בעולם האומלל ההוא. אבל מדוע הלכת באופן נורא כל כך? הוסיפה האם לשאול. השיב הבן ואמר- כשעמדתי להיפטר מן העולם, נגזרה גזרה גדולה על יהודי עירנו, וכולם היו עומדים להרג, גם את ואבינו.
אז כיבדו אותי שאהיה כפרת העיר כולה ונרצחתי למענם, ובכך הצלתי את העיר כולה, לכן זוכה אני לכל הכבוד הגדול הזה כאן. אף אחד מגן עדן אין לו רשות לראות אותי, רק לאבא בכל זמן שירצה. הילד צחק בנעימות, התחיל להתרחק ונעלם. אז אמר לה בעלה: ראית שלכל הקושיות שלך יש תירוצים. הן הבורא אינו יוצר שום רע. כעת עלי לחזור אל שיעורי. הוא ליווה אותה אל המקום הראשון שליד העץ ואמר לה: כאן טוב מאוד, אבל אין אני יכול לסבול את אנחותיך ואת דמעותיך.
עשי לי טובה גדולה, והחלי להיות בשמחה. הנה הציעו לך שידוך הגון- אל תתנגדי. בעלה נעלם, היהודי הזקן נראה שוב, והוא הוביל אותה אל היער הגדול. היא התעוררה משנתה כאילו נולדה מחדש. זמן רב המשיכה לשכב בחיוך על פניה, והייתה רואה את בעלה המאושר ואת בנה המחייך. אבן כבדה נגולה מעל ליבה והיא קיבלה תנחומים.
כעת נישאה בשנית וחיה חיים שמחים ונעימים. הסיפור הוצא מכתבי רבי חיים ויטאל זצ"ל, שקיבל אותו מרבו הגדול האריז"ל. הוא גילה סודות עמוקים, בייחוד את עניין הגלגולים. הוא לימד שכל הברואים בעולם הם כעין ברגים במכונה הגדולה הנקראת בריאה. הקדוש ברוך הוא מבריג את הברגים, מפרקם, ומכון את פעולתם לפי צורכי מהלך המכונה. הוא מביא לעולם נשמות שיש להן תפקיד בעולם, ולוקח את הנשמות הצריכות להיות למעלה, שהרי העולם הזה והעולם הבא- עניין אחד הם, למטה פועלות הנשמות בגופים, ולמעלה- נשמות בלבד.
לו היינו יודעים כיצד פועל הכל, לא היינו מצטערים לעולם, כי בקץ הימים, הקרוב אלינו מאוד, יחזרו כל הנשמות לעולם הזה כדי לעבוד את הבורא בגוף ובנשמה כאחד. וזאת, עד שהגופים יתעדנו ויעשו כנשמות. הדבר הזה יקרה בסוף האלף השישי, ואז תבוא השבת הגדולה לעולם. (מובא בלקח טוב)
|
|
סיפור מעובד על פי כתבי רבי חיים ויטאל יוסף.מתוך "נחמת ישראל" / הרב יום טוב אהרליך.
אברך נשוי מזה שנים אחדות, ואחיו הצעיר יצאו בליל שבת מבית כנסת בדרך לבית אימם לברכה בשבתא טבא. בבית שררה חמימות נעימה. הנרות דלקו ברוגע כאילו סיפרו ששבת קודש באה לעולם. רק הכסא הפנוי בראש השולחן, הכיסא של אביהם שהלך לעולמו שנתיים לפני כן, הפריע את המנוחה. רגשות געגועים וצער מילאו את הלבבות. אמא ישבה כדרכה על כסא ועיינה בספר. שבתא טבא אמרו הבנים.
שבתא טבא, אמרה האם, כשהיא משתדלת בכל כוחה להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניה. -שוב את בוכה, אמר יוסף, הרי צריך להיות גבול לדבר, היום שבת קודש ואסור להצטער. אבל יודעים אתם, אמרה האם, היום, לפני שנתיים, הלך אביכם מן העולם, ואיך אפשר להתאפק ולא לבכות? טוב, אמר יוסף, היום יש לך סיבה, אבל מה היה אתמול ושלשום? כבר עברו שנתיים שנתיים ואין את יכולה למצוא מרגוע. את בוכה ומצטערת, ואבא בגן עדן, בוודאי אינו שבע רצון מכך, ובורא עולם- בוודאי גם הוא אינו רוצה בזה.
בשולחן ערוך נאמר מתי צריך להצטער הרבה, מתי פחות, ומתי לחדול. אם אינך נוהגת כך, את מראה שאינך מסכימה לרצון הבורא. סלחי לי שאני מדבר איתך עזות- סיים הבן את דבריו. האם קמה, מתחה את דמעותיה ואמרה: הצדק איתך, יוסף. בכל כוחי רוצה גם אני לשכוח, אבל אין אני יכולה. ושוב החלה למחות את דמעותיה. פתחה שושנה הקטנה ואמרה: אמא, אנו רוצים לראות אותך שמחה תמיד! גם אני רוצה, אמרה אמא. אני מבטיחה לכם שאשתדל לשמוח בכל כוחי. יוסף בירך את אמו בשבתא טבא ופנה ללכת לביתו.
דוד הצעיר התגורר בבית אימו ומלא את תפקידו של אבא. הוא קידש על היין, ובמשך כל הסעודה הרגישו כולם את מנוחת השבת האמיתית. אמא אפילו חייכה. הבנים סיפרו מפרשת השבוע והאם שאבה נחת. כולם הלכו לישון בשעה מאוחרת וגם האם הרגישה בקרבה מרגוע שלא הרגישה כמותו מיום שבעלה הלך ממנה. היא התחילה לחשוב שאינה יחידה, יש עוד אלמנות צעירות והן שמחות, כי הסכימו והשלימו עם מר גורלן.
בזיכרונה עלה השידוך שהוצע לה לאחרונה, ושהיא רועדת כולה כשהיא נזכרת בו, אבל הפעם ישנה במנוחה. והנה בחלומה אנשים רצים. גם היא רצה, וכך יצאו את העיר ובאו ליער עבות. הם המשיכו לרוץ בתוך החשכה, ולפתע, בעוברה את היער עד תומו, נראתה השמש באור גדול. לפניה ראתה גן גדול מלא פרחים יפים ונהדרים המפיצים ריח נפלא. מסביב לגן נראו אפיקי מים תכולים, ופתאום ראתה לפניה יהודי בעל זקן כסוף, לבוש חלוק לבן וארוך. היהודי שאל אותה אם היא רוצה לראות את בעלה, ומיד הלכה אחריו בלב פועם.
נעצר הזקן ליד עץ גדול מלא פירות יפים וגדולים, ומרחוק ראתה מגרש גדול מגודר בגדר מוזהבת. בתוך המגרש ראתה יהודים מלובשים בבגדי צבעונים יושבים בשורות ולומדים תורה, ולפניהם עמד יהודי צעיר ואמר לפניהם שיעור. חכי קצת, אמר היהודי הזקן, מיד יסיימו את השיעור ואז תראי אותו. היא הסתכלה לכל עבר ולא האמינה למראה עיניה. השיעור נגמר, והיהודי שאמר את השיעור התחיל ללכת לעברה. פתאום הכירה רחל את הבגד העליון של בעלה. ראשה הסתחרר והיא ראתה שזה הוא בעלה העומד לידה. אברהם!, צעקה ונשענה על העץ שעמד לידה.
אני הוא, השיב בעלה, הרגעי! זמן רב נשארה על עמדה בעיניים עצומות. כששבה אליה נפשה, פקחה את עיניה ושאלה: מדוע הלכת ממני בגיל כה צעיר? דעי לך, השיב בנעימות, שהעולם שבו את חיה הוא כמו ארץ גזרה שלשם נשלחים האנשים בכדי להשלים עניינים מסוימים או לסבול על עבירות שעשו מקודם, העולם האמיתי הוא כאן. דעי לך שכבר שהיתי פעם בעולם לפני שהכרת אותי.
הייתי גאון וצדיק גדול, אבל לא רציתי לישא אישה ולהוליד בנים, כדי שלא יפריעו לי בלימודי. כשהסתלקתי מן העולם, נתנו לי רשות של ישיבה בגן עדן והתחלתי לעלות במעלות עליונות, אך מכיוון שלא נשאתי אישה ולא הולדתי בנים, נשלחתי לעולם שוב כדי לישא ולהוליד בנים ונשאתי אותך לאישה. כשנולד ילדנו השביעי, קראו לי לשוב לגן עדן לישיבה שלי שבה חיכו לי כולם. גדולה זכותך שאני בעלך, כי יש לי כאן שם טוב, וכשיבוא הזמן נחיה שוב ביחד בעונג בעולם זה. אבל, אמרה רחל, לא ידעתי שאתה למדן כה גדול, ואף פעם לא היה לך זמן ללמוד הרבה.
אמר בעלה: גם אני לא ידעתי, כיוון שבאתי לעולם רק לתקן את מה שחסר לי- לישא אישה ולהוליד בנים ולפרנס אותם כראוי, וכשיצאתי מן העולם, מיד נתמלא ראשי בידיעת התורה לאין קץ. רחל הוסיפה לשאול: מדוע אין יוסף שלנו מצליח בעסקיו? השיב לה בעלה: בוודאי את זוכרת את הדין תורה שהיה ליוסף עם יהודי אחד.
יוסף זכה בדין, אבל מכיוון שציער את היהודי רצו להענישו בעונש חמור. אני העתרתי בעדו וביקשתי שיתנו לו רק ארבע שנים קשות בעסקיו. בעוד שנה תגמר תקופת העונש והוא יתחיל להצליח. ומה עם דוד שלנו? הרי כבר מלאו לו עשרים וארבע ועדיין אין מציעים לפניו שום שידוך, וגם אין לי ההוצאות בכדי לחתנו. חייך בעלה ואמר: הסיבה לכך היא, שבת זוגו של דוד איחרה לבוא לעולם. עכשיו היא רק בת שלוש עשרה וגרה בארץ אחרת. בעוד חמש שנים תבוא אל עירכם, תתחתן עם דוד, ותיתן לו כל הוצאות החתונה. רחל התחילה לרעוד ובזיכרונה עלה זיכרון מכאיב. ללא כח שאלה את בעלה: מפני מה קרה האסון לבננו בן השלוש והוא נהרג על ידי גוי שיכור? חייך בעלה ואמר: בואי אחרי! היא החלה ללכת והגיעה לגן מלא אור ובו שתולים עצים קטנים פורחים מכל צדדיהם, כאילו מתבוננים בה.
מן השמיים ירדו כמין עמודי אור בצבעים שונים. ציפורים נאות פרחו מעץ לעץ והיא שמעה את שירתן. היו ששרו אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, אחרות זימרו למען יזמרך כבוד. זבובים גדולים בצבעים שונים עפו ושרו לתוך אוזניה שלום, שלום, לרחוק ולקרוב. צבאים קטנים רצו בעשב ושרו ואני אשיר עוזך, ארנן לבוקר חסדך. גם העשב עצמו שר יהי כבוד ה' לעולם. העצים זימרו אז ירננו כל עצי יער. לפתע ראתה אור מלמעלה, עיגולי אש מרצדים בשלל צבעים. הם התייצבו לידה כעמודים ואחריהם באו מלמעלה מלאכים קטנים בעלי כנפיים וגם הם ניצבו לידה.
מסביב נשמעה מנגינה נהדרת של כלי נגינה, והיא הרגישה שהנשמה פורחת ממנה והיא עומדת להתעלף. מיד לקח בעלה עשב מן הגן והניחו על אפה. רוחה שבה אליה והיא הביטה שוב וראתה חופה עשויה אבנים טובות נוצצות בכל צבעי הקשת. אל מתחת לחופה בא מעין מלאך ועמד מולה. היא הכירה את בנה ההרוג והוא צוחק לו בחדווה רבה. היא התעלפה בשנית, ושוב נתן לה בעלה להריח מאותו עשב. היא פקחה עיניה וראתה שאין זו טעות. היה זה בנה ולא אחר.
פתחה ושאלה אותו: מדוע הלכת ממני בגיל כל כך צעיר? השיב לה הילד: הכל היה לפי חשבונו של בורא העולם. כבר הייתי בעולם לפני שנולדתי אצלך, אמא. נולדתי אז למשפחה מיוחסת. בעירנו אירעו מעשי פרעות והגויים רצחו את כל היהודים. נשארתי אני לבדי כבן חצי שנה. לקחה אותי גויה לביתה ואצלה גדלתי, עד שפדו אותי יהודים וחזרתי להיות ביניהם, עד שנהייתי לגאון גדול וחייתי כל שנותיי בנחת ובשלווה. כשנפטרתי מן העולם, התקבלתי בעולם האמת בשמחה, ועליתי מעלה מעלה עד שהגעתי למקום שממנו לא יכולתי לעלות עוד, מכיוון שינקתי שנה אצל אשה נוכריה.
משפטי יצא שאוולד שוב ואינק שלוש שנים אצל אם יהודיה ואז אוכל לבוא אל מקומי הגבוה. אז נולדתי אצלך, אמא, וזכות גדולה היא עבורך. כשנסתיימו שלוש השנים נלקחתי חזרה אל מקומי, כי לא היה לי מה לעשות עוד בעולם האומלל ההוא. אבל מדוע הלכת באופן נורא כל כך? הוסיפה האם לשאול. השיב הבן ואמר- כשעמדתי להיפטר מן העולם, נגזרה גזרה גדולה על יהודי עירנו, וכולם היו עומדים להרג, גם את ואבינו.
אז כיבדו אותי שאהיה כפרת העיר כולה ונרצחתי למענם, ובכך הצלתי את העיר כולה, לכן זוכה אני לכל הכבוד הגדול הזה כאן. אף אחד מגן עדן אין לו רשות לראות אותי, רק לאבא בכל זמן שירצה. הילד צחק בנעימות, התחיל להתרחק ונעלם. אז אמר לה בעלה: ראית שלכל הקושיות שלך יש תירוצים. הן הבורא אינו יוצר שום רע. כעת עלי לחזור אל שיעורי. הוא ליווה אותה אל המקום הראשון שליד העץ ואמר לה: כאן טוב מאוד, אבל אין אני יכול לסבול את אנחותיך ואת דמעותיך.
עשי לי טובה גדולה, והחלי להיות בשמחה. הנה הציעו לך שידוך הגון- אל תתנגדי. בעלה נעלם, היהודי הזקן נראה שוב, והוא הוביל אותה אל היער הגדול. היא התעוררה משנתה כאילו נולדה מחדש. זמן רב המשיכה לשכב בחיוך על פניה, והייתה רואה את בעלה המאושר ואת בנה המחייך. אבן כבדה נגולה מעל ליבה והיא קיבלה תנחומים.
כעת נישאה בשנית וחיה חיים שמחים ונעימים. הסיפור הוצא מכתבי רבי חיים ויטאל זצ"ל, שקיבל אותו מרבו הגדול האריז"ל. הוא גילה סודות עמוקים, בייחוד את עניין הגלגולים. הוא לימד שכל הברואים בעולם הם כעין ברגים במכונה הגדולה הנקראת בריאה. הקדוש ברוך הוא מבריג את הברגים, מפרקם, ומכון את פעולתם לפי צורכי מהלך המכונה. הוא מביא לעולם נשמות שיש להן תפקיד בעולם, ולוקח את הנשמות הצריכות להיות למעלה, שהרי העולם הזה והעולם הבא- עניין אחד הם, למטה פועלות הנשמות בגופים, ולמעלה- נשמות בלבד.
לו היינו יודעים כיצד פועל הכל, לא היינו מצטערים לעולם, כי בקץ הימים, הקרוב אלינו מאוד, יחזרו כל הנשמות לעולם הזה כדי לעבוד את הבורא בגוף ובנשמה כאחד. וזאת, עד שהגופים יתעדנו ויעשו כנשמות. הדבר הזה יקרה בסוף האלף השישי, ואז תבוא השבת הגדולה לעולם. (מובא בלקח טוב)
http://vitaminim.org/1/index.php?PHPSESSID=ef030a47c2da62cf4d74e3a8ae81172d&topic=13915.0
 |
|
|
