משחררת

בדרך מעוד פגישה. הבחור ה14 שאני יוצאת איתו. מזל שאמא עוקבת. עם חצי מכם יכולתי לצאת שוב ואפילו לא הייתי זוכרת. נמאס לי להיות נחמדה אליכם. תתאמצו קצת כדי לגרום לי להיות כזאת באמת. למה זה קשה לכם כל כך.
וכשאני מפהקת מולך זה לא כי אני עייפה, זה סימן בוטה לזה שאני רוצה  הביתה. מה לא ברור בזה?!

בהתחלה עוד הייתי מתרגשת לפני, גונבת שניות ספורות מול המראה, מתרגלת חיוכים מושלמים.. היום, חחח, 20 דקות מספיקות לי. אני כבר לא חוששת אם אני אמצא נושאי שיחה, אני כבר יודעת את כולם בע"פ, לפי הסדר. אני מחכה לזה שלא יעשה בהם שימוש, לזה שלא יזדקק להם. לזה שלא מאמין על שתיקות שהן מביכות, לזה שלא מפחד מהן. לזה שמבין שסיפורים על אחים ואחיות לא מעניינים אותי. לזה שיגרום לי להתקלף לידו. רובכם נוטים להיות משעממים, נדושים.

אני צריכה כזה שירתק אותי. כזה שלא יבקש ממני לספר על עצמי, כמה אפשר לספר את אותו סיפור? תבין, לא בא לי. נמאס לדובב את החסרי אונים. נמאס להקשיב לאלה שלא מפסיקים לדבר על עצמם. נמאס לנסות לתקשר עם אלה שמתקשים להבין. נמאס לצחוק מהבדיחות הלא מצחיקות שלכם. נמאס מפגישות שלא נגמרות.

ולא, אני אפילו לא מתלבטת. יקירתי, זה ממש לא בכיוון. תגידי, חשבת על להחליף מקצוע מותק? כזה שלא ידרוש ממך לחוות דעת אישית, כי לא נעים, אבל את גרועה בזה. אפילו לא מתקרבת.
ואמא, די לחכות לי ערה, יש לך יום עמוס מחר, תישני קצת. תני לי כמה שעות בשביל לעבוד על ניסוח עדין ומוצדק, כדי שלא תמשיכי לחשוב שאני סתם ביקורתית מדי.

ועכשיו נעבור אליך, מה אתה קשור?! בטח שכן. אני עדיין חושבת עליך, אף פעם לא הפסקתי. נשמה שבי כדי שיוטב לך מעט אנחנו נדאג שהוא ידע על הפגישה היום, אז מה אם היא הייתה לא מוצלחת?!
הוא ידע על זה ואפילו יחשוב שנהנת. אני יודעת שזה חסר טעם, אני יודעת שזה אבוד, אני יודעת שהגיע הזמן להרפות, אני יודעת שזה רק הלב שלי שכואב, אבל זה רק בשביל לעורר קצת את שלו, משהו בטוח נשאר שם. אנחנו חייבים לגרום לו להצטער קצת.

בלי נדר ממחר אני משחררת. הגזמתי עם האהבה הראשונה הזאת, אנשים נוטים לייחס לה  משמעות רבה מדי לטעמי. באיזה זכות את אומרת את זה, אני מקווה שאת מודעת לזה שהתעלית עליהם. שימי לב כמה זמן את מתעסקת עם זה, שלא נאמר דשה, חופרת. ומה בדיוק גרם לך לחשוב שפורום שמתחיל במילה שידוכי ונגמר במילה חרדים צריך לדעת מכל מה שעובר עלייך. ועוד לצפות ממנו להבין.

מפגישות בחיים לא מגיעים לרמות כאלו. 14 בחורים שנפגשתי איתם וסיפורים מחברות טובות הספיקו לי בשביל להבין איך זה עובד. אותו הזדמן לי לפגוש בדרך טבעית יותר, משהו שלא כלל פגישות ראשונות בלובי של בית מלון, לא הליכה זה לצד זו 3 שעות...
קשר של שתיקות ארוכות שלא רציתי שיגמרו, של מבטים שהציתו בי אש. של שיחות טלפון ארוכות אל תוך הלילה. של לחישת לילה טוב כשהעיינים עצומות כבר. של לקום בבוקר בידיעה שהמחשבה עלייך עושה לו לחייך כל היום. ללכת ברחוב בביטחון כשאת יודעת שיש מישהו שאת מיוחדת בשבילו, מושלמת.

עשיתי הרבה טעויות, אבל אני לא מצטערת. הוא לא היה שלי, זה בטוח. אני חוזרת בחזרה לעולם השידוכים הכל כך מורכב והמתיש הזה. יש בו גם הרבה טוב, הוא מבטיח הגנה ודבקות במטרה. להקים עוד בית נאמן בישראל. כזה שיהיה ראוי לשכינה לשרות בו ולמזבח להזיל דמעה אם חלילה יאונה לו רע.

אבל זה לא אומר שאני אתפשר על אהבה, למדתי שאי אפשר בלעדיה.

אשראי, כתבת דברים יפים. הסיפור אמיתי לגמרי.. ומתואר באשכולות נוספים..

אשראי,אהבתי את המהלך!

_________________

success is not being the best but doing the best

הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון היה אדם למוד סבל וידוע חולי. פעם תיאר את חוויית הבדידות החזקה שהייתה לו כאשר עמד בפני ניתוח קשה. תחושתו הייתה שאיש בעולם, אפילו מבני משפחתו הקרובים, אינו מסוגל להיות שותף לאימת המוות שקשורה בניתוח מסוכן כל כך. לכן הוא נותר בודד לגמרי בהרגשתו.

(אגב, כנראה שתודעת הבדידות הייתה מרכיב חזק באישיותו של הרב, כי נושא זה העסיק אותו יותר מפעם אחת. הוא חיבר את המאמר המיוחד "איש האמונה הבודד" על קשייו של אדם מאמין בעולם חומרני.)

אני מרגיש שלדבריו של הרב סולובייצ'יק יכולה להיות משמעות גם עבור אנשים שחוו משבר על רקע רומנטי.

פרדוקס האהבה הוא מופלא ומוזר. מצד אחד, האוהב מרגיש בבירור גמור שהוא יחיד בעולם בתחושותיו. הרגשה זו חזקה מאד בתקופת ההתאהבות, ואף יותר מכך אם הקשר נגדע. מאידך, ההזדהות העמוקה של מרבית האנושות עם יצירות העוסקות באהבה מעידה שיצירות אלה קולעות לרגשותיו של קהל רחב מאד.

למעשה, המציאות מלמדת שגם כאשר האוהב מבין היטב שאנשים רבים חווים רגשות דומים לשלו, הוא יישאר בתחושה חזקה שאהבתו היא יחידה במינה.

לכן אני מאמין ששבורי לב יתקשו לשמוע משפטים כמו "אני מבין מה עובר עליך, גם אני הייתי שם". בוודאי שלא יתרצו לקבל ביקורת האומרת "אתה שקוע מדי במה שעברת. גם לי הייתה חווייה כזו ובכל זאת התגברתי".

אחרי ההסתייגות הזו, ארשה לעצמי לומר בכל זאת שהסיפור (האם הוא אמיתי?) הפותח אשכול זה מסוגל להביא את הקורא למקום אישי מאד בנפש, וליצור הזדהות עמוקה. מלבד זאת, הכתיבה מרגשת והתיאורים מדויקים.

ועל מה בדיוק דיברתם באשכול עד עכשיו אם לא על "לאהוב ולאבד" ועל "לא לאהוב כלל"? באתי לחוות דעה ולומר שעדיף להיות במצב של רוחלה שנקשרה לאיזה בחור (למרות שזה כרגע גורם לה צער) מאשר להיות אדישה בפגישות ולא להרגיש לא את זה ולא את זה.
זה שהשתמשתי במילים של טניסון הופך את זה ל"רוח לא טובה"? תני התייחסות עניינית ולא תגובת "אנטי" אינסטינקטיבית.

לאהוב ולאבד???????????
ה' ישמור תרי..
למה לאבד??????
מאיפה אתה מביא את הרוח הלא טובה הזאת????????
את אלפרד טניסון תשאיר בחוץ....

עדיף לאהוב!!!!
ולאהוב אחד!!!!

ולא להשבר ממישהו ולהתקע!!!!
ולהיות בת סמינר, לצאת לשידוכים (מעצבנים, לא נחמדים, וכו'..)

ולמצוא את האחד!!!

מאת חסויה\ בת ישראל...
ולא מאלפרד טניסון!....

זה לא אני, זה המשורר אלפרד טניסון, והוא אמר ש:
"עדיף לאהוב ולאבד, מאשר לא לאהוב כלל"

חסויה,
צודקת לגמריי!

אני הקטנה, צודקת לגמריי!

תריי,
בחיית,
דבר בעברית!

תרי, צודק לגמרי.

אה ו...
עד שהיה בחור אחד שאמר דבר תורה כ"כ יפה.... באמת יפה....!!!

כבר הכרתי אתמה שאמר...
ושיחקתי את עצמי מתלהבת...
והראתי לו שבאמת הוא נשמע בחור רציני...
אפילו ש....