"להגירה הלא-יהודית מברה"מ אין זכויות יוצרים או מונופול על השינוי לרעה שחל בחברה הישראלית בתחום הפשיעה, אבל היא תרמה לה תרומה נכבדת". סופיה רון-מוריה, עולה-ותיקה, תומכת ברב יצחק פרץ וסבורה שאישי הציבור פוחדים לומר אמת
סופיה רון-מוריה פורסם: 04.11.09, 14:08
באביב 1988, חודשים ספורים אחרי שמשפחתי ואני הגענו לארץ, ביקשה דודתי, תושבת ניו יורק שהגיעה לביקור בירושלים, לבקר אותנו בבית שבמרכז הקליטה מבשרת ציון. תגיעי הערב, הצענו לה. איך אפשר, הזדעזעה, כשמחשיך אינני נוהגת לצאת לבדי לרחוב, חוששת מפושעים.
צחקנו בקול, אמי ואני. נו, באמת. מה עניין שמיטה להר סיני? אצלנו הרי אפשר להסתובב חופשי גם בשעות הקטנות של הלילה! חלפו יותר מעשרים שנה. עברנו פאזה. ישראל התמימה, בה על מנת להתמודד עם הפשיעה ניתן להסתפק בדמויות חמודות דוגמת שוטר אזולאי (והפושעים הם בעיקר צווארן לבן), הפכה למדינה בה אכזריות מקפיאת דם היא חלק מהשגרה.
איך שאוהבים אצלנו סטיגמות. כן, גם בימין, לא רק בשמאל. אז בימין מותר לדון בריש גלי בשאלת נאמנותם של ערביי ישראל, אבל לגבי שינוי חוק השבות קיימת הסכמה רשמית מקיר לקיר חוצה מפלגות ומחנות: אם תעז להתנגד בקול לסעיף הנכד - סעיף המאפשר להעלות ארצה משפחות שאין להן ולו זיקה קטנה ליהדות, רק בזכות סבא יהודי שלעתים כבר אינו בין החיים - יכתימו אתך כגזען.
"גזען" ושונא עלייה?
הרב יצחק פרץ שילם את המחיר עוד בטרם נפתח הסכר. בתור שר הקליטה בממשלת שמיר הזהיר פרץ מהגירה המונית של זכאי חוק השבות שזיקתם ליהדות - וכתוצאה מכך לישראל - מזערית (אם בכלל), אך במקום לבדוק את טענותיו לעומק הפכו אותו לשעיר לעזאזל.
מעטים זוכרים שאת המחיר הפוליטי שילם יצחק פרץ לא בעבור יכולת לראות את הנולד הלא פוליטיקלי-קורקט. פרץ פרש מש"ס לאחר התרגיל המסריח לו התנגד, אך הציבור זוכר את הרב פרץ הגזען, שונא העלייה. הוא הלך הביתה וקיבלנו את ש"ס של אריה דרעי. סיעת פושעי צווארון לבן שלקח לה זמן להשתקם.
שאלתי את יורי שטרן דקות ספורות לפני ההצבעה האם אינו חושב כי חלק גדול ממצביעי מפלגתו דווקא מגלים עניין בשינוי חוק השבות. ייתכן שאת צודקת, השיב, אבל לא נוכל לתמוך בשינוי. לא יעלה על הדעת, אמר, והתכוון - ציבורית ותקשורתית.
השיקולים של פוליטיקלי-קורקט מוֹנעים מחקר שיבדוק את המתאם בין הפשיעה בקהילת יוצאי חבר העמים לזהותם הלאומית, ואיש אינו פוצה פה ואינו מדבר. האמת היא שהסיבה לתופעה שאסור לדבר עליה היא לאו דווקא לאומית אלא חברתית: בין זכאי העלייה שניצלו את סעיף הנכד מעטים נמנו עם מעמד הביניים, עם אנשי רוח ואנשי היי טק.
רוסים ממעמד הביניים פלוס שבחרו להגר מארצם לא חיפשו פרצה בחוק השבות אלא השתקמו בארה"ב, קנדה וארצות אירופה. ישראל קלטה בכמויות מסחריות מהגרים מהשכבות החלשות. רוסיה היא עדיין מדינת עולם שלישי בה תהום פעורה בין מהנדס לפועל. נכון שהאליטה הרוסית, מבלי קשר לזהותה הלאומית, רחוקה מפשיעה יותר מכפי שרחוק מערב ממזרח, אבל עם חוק השבות או בלעדיו -היא לא מגיעה אלינו. האוכלוסייה שמביאה איתה, בחלקה כמובן, נגע של אלכוהול וסכינאות - דווקא כן.
במובן הזה, אנחנו, ישראלים ותיקים, חיים ברובנו במגדל השן, ואיננו נתקלים בצעירים אלימים ובגברים אלכוהוליסטים בשכונות וביישובים שלנו, במכולת ובקופת חולים. עולים חדשים יותר, הגרים בריכוזי האוכלוסייה דוברת הרוסית, מספרים לעיתים על פחד לעבור בלילות בחדר מדרגות, על אלכוהול, על גידופים, על תופעות אנטישמיות מהן רובן ברחו למדינה היהודית, על צלבי קרס והמילה "ז'יד" על הקירות. הם הרוב הדומם, אוכלוסייה סובלת שאין לה שופר, כי אנשי הציבור מפחדים פחד מוות מלגעת בתפוח אדמה הלוהט.
כולם יודעים, אסור לדבר. אנחנו אוהבים לנגח פוליטיקאים שקרנים אך נוהגים לשלוח הביתה פוליטיקאים דוברי אמת. לא נשמע כגזענים - וישרור השקט. עד הרצח הבא.
מקור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3799856,00.html
