בלונדינית.
כן, אני בלונדינית.
צהוב אמיתי.
אחת שבאמת לא יכולה להתחבא מאחורי כינויים ערטילאיים כמו: שאטנית, בהירה, או זהובת שיער.
יש בזה גם צדדים חיוביים מסויימים, לא אכחיש.
כל בחור, גם כזה עם IQ של 30 ומטה, מעיף מבט בשערי ובטוח שהוא עולה עלי בחוכמתו. זה מעניק להם את הביטחון הנחוץ וליטוף האגו והופך אותם להרבה יותר נינוחים וחביבים במהלך הפגישה. הרי כמה טיפשים שהם יהיו, הם אף פעם לא יהיו בחורה בלונדינית...
פעם, לתומי, לא חשבתי שיש בזה עניין אמיתי.
אחד מרגעי ההתפכחות הזכורים לי במיוחד היה בכיתה י' שישבתי במטבח בחוסר מעש ומשם הגיע אלי קולו הצעקני ומלא הטקט של חברו של אחי שישב איתו בחדר וסיפר לו על הבחורה שפגש אתמול: נחמדה, טובת-לב, עדינה ויפה, רק מה? לא חכמה במיוחד.
אחי מנחם אותו שאישה לא צריכה להיות גאון. ואז החבר פולט את משפט המחץ. "אבל היא בלונדינית. בלונדינית בלונדינית. מה יגידו עלי? שלקחתי, אתה יודע, בלונדינית?"
ואחי ממלמל בהסכמה.
כשאחר כך הוא נכנס למטבח, אני מתעניינת אצל אח שלי אם בלונד זה בעיה, "קצת" הוא לועס במרץ. "בלונדות הן קצת..." פתאום מבטו נתקל בקוקו שלי. בנים.
האמת, אז לא האמנתי שזה יכול להיות, היום, אחרי קצת יותר הכרות עם המגדר הגברי, אני יכולה להאמין שהוא באמת לא זכר מה צבע השיער של אחותו...
אז נו, מה אתם אומרים?
בלונד הוא סטיגמה? גם לבחורה בשידוכים?
לטובה (קשה לי להאמין, אבל אולי יצוץ מאן דהוא), לרעה?
תוקן על ידי תכול ב- 10/11/2009 22:52:17
תוקן על ידי אסיק_good ב- 10/11/2009 23:12:17
