פרשת השבוע - תולדות - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

בתחילת הפרשה מסופר על הריונה המיוחד של רבקה אימנו. "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב) התורה לא מפרשת מהי אותה "רציצה" שבגללה רבקה הגיבה בצורה כזאת; חז"ל דרשו: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת" (רש"י) זה מה שהביא אותה לומר: "ותאמר אם כן. גדול צער העיבור: למה זה אנכי. מתאווה ומתפללת על הריון"(רש"י)

מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: לא יעלה על הדעת לומר שרבקה אימנו מוכנה לוותר על הקמת עם ישראל בגלל צער העיבור, עד כדי כך שמערערת על רצונה להריון ותפילתה לכך; אלא שהייתה סבורה שבבטנה עובר אחד עם נטיות סותרות, פוסח על שני הסעיפים, מצד אחד הוא רוצה לצאת כשהיא עוברת ליד בית כנסת ומצד שני הוא גם רוצה לצאת כשהיא עוברת ליד בית עבודה זרה, כנראה שמערבב עבודת ה' עם עבודה זרה. במצב כזה של בלבול המושגים ותערובת של טהרה וטומאה רבקה מעדיפה שלא יהיה לה ילד, משום שיצירת העם ויסודה צריכה להיות בקביעת דרך ברורה של עבודת הקודש.

סברה זו של רבקה היא גם סברת משה רבינו כששבר את הלוחות. הרי הקב"ה סלח לעם ישראל כשעוד משה עמד לפניו בהר ונתן לו את הלוחות על מנת שייתן אותם לעם למרות חטא העגל; וכאשר ירד משה וראה את העגל, החליט להשליך את הלוחות ולשברם. ויש לשאול: מדוע כך נהג? ההיגיון אומר לתת את הלוחות לעם ובמקביל לטפל בעגל ובאלה שעבדו אותו!

מסביר הרב: משה רבינו הבין שעגל ולוחות לא הולכים ביחד; מי שעובד עבודה זרה אינו יכול לעבוד את ה' כיוון שהם שני דברים סותרים. ולמרות שבשעת שבירת הלוחות משה לא ידע שהקב"ה יסכים לתת לעם לוחות שניות, משה הבין שעדיף שלא יהיו לוחות כלל מאשר יהיו ביחד עם העגל.

החלטת משה על שבירת הלוחות היא הפעולה שזכתה לשבח הגדול ביותר עליו. התורה מסיימת בפסוק: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) מסביר רש"י: "לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד, א)  "אשר שברת", יישר כחך ששברת" (רש"י) שואל הרב: מה ראתה התורה לשבח את משה דווקא על שבירת הלוחות? אפשר היה לשבחו על שהוריד תורה לעם ישראל, או על שהוציא אותם ממצרים, או על שבזכותו ירד המן, וכד'! אלא שכאן הייתה הכרעת משה כביכול נגד הקב"ה, שהרי ה' אמר לתת את הלוחות לעם והוא הבין מדעתו שבמצב כזה עדיף לשברם משום שאי אפשר לערבב קדושה עם עבודה זרה.

כך גם בנוגע להנהגת ה' את העם. הקב"ה אומר למשה לאחר חטא העגל: "הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ" (שמות לב, לד) דהיינו, המלאך יוליך אותם לארץ ישראל ולא אני. ומה אומר משה? "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שם לג, טו) "בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה" (רש"י) כלומר, אם לא אתה תוליך את העם עדיף להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ. והדבר תמוה: איך משה מחליט החלטה גורלית כזאת לכל העם? אלא שמשה הבין שזה הדבר הטוב ביותר לעם, שבלי הנהגת ה' אין טעם להיכנס לארץ; משה רוצה שהתורה תהיה שלמה בלי גמגומים, שלא יגיעו למצב של "נעשה" בערך "ונשמע" בלי נדר. חייבים לקבל תורה בשלמותה ולא רק חלקים ממנה; אמנם לא כל אחד זוכה להגיע לדרגת משה רבינו או לדרגת האבות הקדושים, אבל הרצון הבסיסי חייב להיות שאיפה לשלמות; קבלת עול מלכות שמים בתחילת הדרך - צריכה להיות מוחלטת, ודבר זה אפשרי רק בהנהגת ה'. נדרשת מאיתנו אהבת ה' ברמת "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) דהיינו ללא הגבלה כלשהיא, "אפילו הוא נוטל את נפשך" (רש"י)

רבינו יונה כותב ב"שערי תשובה" שיהודי המקבל על עצמו עול מצוות חוץ ממצווה אחת נקרא מומר לדבר אחד, שפירושו מבחינה מסוימת שהוא מומר לכל התורה כולה, כי "כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה" (שער א' אות ו'). בהתנהגות זו הוא מצהיר שלא האדון קובע מה עליו לעשות אלא שהוא קובע לעצמו. לא כך צריכה להיות קבלת עול מלכות שמיים.

זוהי טענת רבקה "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי", לא לבן כזה התפללתי, המקבל עליו עול מצוות ביחד עם עבודה זרה, ואם זה המצב עדיף כבר לא ללדת, ובעקבות זה הלכה לבית מדרשו של שם "שיגיד לה מה תהא בסופה" (רש"י). הקב"ה עונה לה (ברוח הקודש נודע לשם והוא אמר לה): "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג) כלומר, הקב"ה מבשר לה שלא מדובר בעובר אחד הפוסח על שני הסעיפים אלא בשני עוברים שאומנם אחד מהם ילך לעבודה זרה אבל השני יהיה איש תם יושב אוהלים, איש אמת בלי פקפוקים, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) אמת זו השלמות; אמת זה לא "בערך". השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו היא עד כמה אנחנו דבוקים במידת האמת. למשל: כשמגיע ערב פסח חייבים לבטל את החמץ, וכידוע הגמרא אומרת שמדאורייתא ביטול בעלמא סגי, דהיינו ביטול כלשהוא בפה מספיק בשביל לא להיכשל באיסור "בל יראה" ו"בל ימצא". לפי זה היה אפשר להמשיך ולהחזיק את החמץ בבית היות וביטלנו אותו והחשבנוהו כעפר הארץ, ולמרות זאת חכמים תיקנו לנו לשרוף את החמץ. מדוע? הרי אנו מוחזקים כדוברי אמת, ואמרנו שהוא כעפר הארץ! אלא שחכמים ידעו שלא תמיד מתכוונים בדיוק למה שאומרים, והראיה שאנחנו אומרים 3 פעמים ביום "ונפשי כעפר לכל תהיה" ובכל זאת אם משהוא מעליב אותנו אנחנו נעלבים, הרי שהביטול לא היה בלב שלם ומי יודע אם לא ניעלב אם משהוא יקח את החמץ שלנו...
  יהי רצון שנשכיל ללמוד ממידות אבותינו ובכך להגיע לשלמות האמיתית.