| נשלח ב-22/11/2009 14:43 |
 |
| |
הראשונה שלי....
אני עוד זוכרת, אי-שם, לפני מספר חדשים מכובד ביותר.....
שעת ערב לא מאוחרת מדי. לא מזמן הוא יצא. יושבת על המיטה בחדר ההורים, רגליים משולבות. עם הבגדים המחויטים, האיפור שבאמת הצליח הפעם, כל שערה במקומה..... וכל הבטן פרפרים.
והפלפון ביד.
וכמה זה מוזר, שאני לא יכולה להתקשר אליך, ולשאול איך היה...... ואם אתה מעדיף שאתלבש אחרת, שאדבר שונה, אם התלהבת או שאתה עושה טובה למישהו....
אז איך היתה הראשונה שלכם?
גם לכם היו מוזרויות כאלה, כשנפלתם לעלם של הפגישות?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2013 15:25 |
|
| |
בראשונה שלי .....התארגנתי לפגישה שעתיים וחצי ..... דאגתי שכל שערה ושערה תהייה במקום שלה... הייתי מרוגשת .... שזה השפיע על יכולת הריכוז שלי ... והבושה החמודה שהייתה לי (התביישתי להסתכל לו בעיניים ....) ...
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2013 13:26 |
|
| |
| שטויעס כתב: |  |
הייתי אז נערונת בת 19.ניצנים ראשונים של מאורסות התחילו להופיע זו אחר זו בשכבת גילי, בנות מאושרות שאוטוטו הולכות להקים את בתיהן. שמחתי בשבילן באמת. , והאוירה הכיתתית דבקה גם בי.
הכל היה נראה לי חדש וקסום.
יום אחד אמא קראה לי לחדרה, היא ספרה לי על בחור מיוחד במינו, אמו מורה, אביו מטפל בנוער נושר, דודו רב חשוב, והעיקר - הוא,
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בחור שלא תמצאי כמותו. שופרא דשופרא. גאון, חריף, חברהמן , מוכשר, ויפה תואר. לחטוף אותו.
" המממ.." גמגמתי. " שידוכים? עכשיו? אני באמצע לימודים!" רציתי לשמוע, אבל זה היה כל כך רחוק ממני, מסקרן, נוגע, אבל.... וואהו.. פגישות, דיבורים, אני והוא, נשואים.. עכשיו? אמהלה!
אמא לא לחצה עלי, אבל נתנה לי להבין שזה פספוס, וכמו כולם קופצים למים, נפגשים, והכל יזרום. "אם זה זה כמובן".
ראיתי בעינים שלה, שמצידה להשמיט את ה"אם" לא אם, אלא: "זה זה. כמובן.. "
יומיים הלכתי מהוססת, קוצצת ציפורנים, מתרגשת..
מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? מה?...
הגעתי לפגישה לבושה בבגד הכי יפה שלי, מאופרת מעט מרוגשת הרבה.
הפגישה היתה אצל סבתי.
אני זוכרת את זה כמו אתמול..
הבחור - גבה קומה, כריזמתי, תכול עיניים, וחיוך שובה לב. נכנס בצעדים מהוססים ובטוחים פנימה.
אבא ואמא היו בחוץ, הבחור שוחח עם אבא מעט, ונכנסנו פנימה, לסלון הבית...
כבר שהתישבנו חשתי שאיני במיטבי, המילים יצאו לי מבולבלות ומקטועות, וקולי רעד קצת.
מעולם לא הכרתי את עצמי כך, ומעולם לא דימיינתי את פגישותי עם "נסיך החלומות"
עולם השידוכים, כמות שהצטייר לי במוחי, היה, פגישה אחת או שתים רוויה בהתרגשות והתלהבות, ואחכ פגישות אחרונות לקראת הוורט. זה היה כל כך פשוט בעיני שבמבט לאחור לא נותר לי אלא לגחך..
הבלבול שלי, מהבלבלו של עצמי הורגש ובלבל אותי עוד יותר, איני זוכרת הרבה מהפגישה,
אך משהו אחד אני זוכרת,
את הרגעים שהוא סוף סוף יצא את הבית ויכולתי לשחרר אנחת רווחה.
כשסבתא נכנסה לחדר לשאול להתרשמותי,
דמעות שקופות ועגולות סימאו את עיני.
שחרור מהלחץ שהייתי נתונה בו.
כך זכורה לי הפגישה הראשונה שלי. |
|
נוסטלגיה..נוסטלגיה..
הוא התחתן לפני שבוע :)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2013 18:00 |
|
| |
חחחח פגישה ראשונה היתה ממש נחמדה. ידעתי שזה לא מתאים אבל חשבתי- אם כבר הגעתי -אז נהנה. זה היה בירושלים והתחיל לרדת שלג. היה כיף ללכת בשלג והכל לבןןןןןן! עזבו שאחר כך לא היו אוטובוסים הביתה והיה כפואאאאא אבל זה עדיין מעלה חיוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2013 18:16 |
|
| |
חברהמן זה אומר להצליח לצאת עם מישהו יותר מוצלח ממך.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2013 17:47 |
|
| |
כשאני נזכרת בה אני מתחילה לצחוק ושוכחת מתי להמשיך---
המעלה הכי חזקה שידברו עליו היא
"הבחור חברמן". (!!!!)
והתברר שהכסוי לא הכי מוצלח. פגישה ראשונה עם--
נמושה אמיתי (ת).
בשניות הראשונות,לא ידעתי באיזה משבצת לתקוע את עצמי,
אחרי כמה גמגומים וכאלה-
לקחתי את העניינים לידיים.
במקום להיות מובלת-הייתי מובילה...בפגישה ראשונה!!!
חחח משהו הזווווווי.
עשה לי סטאג' מעולה לאלו שבאו אחריו בתור....
חחח נראלי בגללו כיום אני הולכת לפגישות שאננה.
אם עברתי פגישה ראשונה שכזו----
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2013 02:03 |
|
| |
בראשונה אני מעדיפה לא להיזכר ... ריחפתי חצי מהפגישה....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2013 13:39 |
|
| |
| שטויעס כתב: | | הייתי אז נערונת בת 19.
ניצנים ראשונים של מאורסות התחילו להופיע זו אחר זו בשכבת גילי, בנות מאושרות שאוטוטו הולכות להקים את בתיהן. שמחתי בשבילן באמת. , והאוירה הכיתתית דבקה גם בי.
הכל היה נראה לי חדש וקסום.
יום אחד אמא קראה לי לחדרה, היא ספרה לי על בחור מיוחד במינו, אמו מורה, אביו מטפל בנוער נושר, דודו רב חשוב, והעיקר - הוא,
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בחור שלא תמצאי כמותו. שופרא דשופרא. גאון, חריף, חברהמן , מוכשר, ויפה תואר. לחטוף אותו.
" המממ.." גמגמתי. " שידוכים? עכשיו? אני באמצע לימודים!" רציתי לשמוע, אבל זה היה כל כך רחוק ממני, מסקרן, נוגע, אבל.... וואהו.. פגישות, דיבורים, אני והוא, נשואים.. עכשיו? אמהלה!
אמא לא לחצה עלי, אבל נתנה לי להבין שזה פספוס, וכמו כולם קופצים למים, נפגשים, והכל יזרום. "אם זה זה כמובן".
ראיתי בעינים שלה, שמצידה להשמיט את ה"אם" לא אם, אלא: "זה זה. כמובן.. "
יומיים הלכתי מהוססת, קוצצת ציפורנים, מתרגשת..
מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? מה?...
הגעתי לפגישה לבושה בבגד הכי יפה שלי, מאופרת מעט מרוגשת הרבה.
הפגישה היתה אצל סבתי.
אני זוכרת את זה כמו אתמול..
הבחור - גבה קומה, כריזמתי, תכול עיניים, וחיוך שובה לב. נכנס בצעדים מהוססים ובטוחים פנימה.
אבא ואמא היו בחוץ, הבחור שוחח עם אבא מעט, ונכנסנו פנימה, לסלון הבית...
כבר שהתישבנו חשתי שאיני במיטבי, המילים יצאו לי מבולבלות ומקטועות, וקולי רעד קצת.
מעולם לא הכרתי את עצמי כך, ומעולם לא דימיינתי את פגישותי עם "נסיך החלומות"
עולם השידוכים, כמות שהצטייר לי במוחי, היה, פגישה אחת או שתים רוויה בהתרגשות והתלהבות, ואחכ פגישות אחרונות לקראת הוורט. זה היה כל כך פשוט בעיני שבמבט לאחור לא נותר לי אלא לגחך..
הבלבול שלי, מהבלבלו של עצמי הורגש ובלבל אותי עוד יותר, איני זוכרת הרבה מהפגישה,
אך משהו אחד אני זוכרת,
את הרגעים שהוא סוף סוף יצא את הבית ויכולתי לשחרר אנחת רווחה.
כשסבתא נכנסה לחדר לשאול להתרשמותי,
דמעות שקופות ועגולות סימאו את עיני.
שחרור מהלחץ שהייתי נתונה בו.
כך זכורה לי הפגישה הראשונה שלי. |
|
את כותבת מאד יפה!!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2013 01:26 |
|
| |
| שטויעס כתב: | | הייתי אז נערונת בת 19.
ניצנים ראשונים של מאורסות התחילו להופיע זו אחר זו בשכבת גילי, בנות מאושרות שאוטוטו הולכות להקים את בתיהן. שמחתי בשבילן באמת. , והאוירה הכיתתית דבקה גם בי.
הכל היה נראה לי חדש וקסום.
יום אחד אמא קראה לי לחדרה, היא ספרה לי על בחור מיוחד במינו, אמו מורה, אביו מטפל בנוער נושר, דודו רב חשוב, והעיקר - הוא,
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בחור שלא תמצאי כמותו. שופרא דשופרא. גאון, חריף, חברהמן , מוכשר, ויפה תואר. לחטוף אותו.
" המממ.." גמגמתי. " שידוכים? עכשיו? אני באמצע לימודים!" רציתי לשמוע, אבל זה היה כל כך רחוק ממני, מסקרן, נוגע, אבל.... וואהו.. פגישות, דיבורים, אני והוא, נשואים.. עכשיו? אמהלה!
אמא לא לחצה עלי, אבל נתנה לי להבין שזה פספוס, וכמו כולם קופצים למים, נפגשים, והכל יזרום. "אם זה זה כמובן".
ראיתי בעינים שלה, שמצידה להשמיט את ה"אם" לא אם, אלא: "זה זה. כמובן.. "
יומיים הלכתי מהוססת, קוצצת ציפורנים, מתרגשת..
מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? מה?...
הגעתי לפגישה לבושה בבגד הכי יפה שלי, מאופרת מעט מרוגשת הרבה.
הפגישה היתה אצל סבתי.
אני זוכרת את זה כמו אתמול..
הבחור - גבה קומה, כריזמתי, תכול עיניים, וחיוך שובה לב. נכנס בצעדים מהוססים ובטוחים פנימה.
אבא ואמא היו בחוץ, הבחור שוחח עם אבא מעט, ונכנסנו פנימה, לסלון הבית...
כבר שהתישבנו חשתי שאיני במיטבי, המילים יצאו לי מבולבלות ומקטועות, וקולי רעד קצת.
מעולם לא הכרתי את עצמי כך, ומעולם לא דימיינתי את פגישותי עם "נסיך החלומות"
עולם השידוכים, כמות שהצטייר לי במוחי, היה, פגישה אחת או שתים רוויה בהתרגשות והתלהבות, ואחכ פגישות אחרונות לקראת הוורט. זה היה כל כך פשוט בעיני שבמבט לאחור לא נותר לי אלא לגחך..
הבלבול שלי, מהבלבלו של עצמי הורגש ובלבל אותי עוד יותר, איני זוכרת הרבה מהפגישה,
אך משהו אחד אני זוכרת,
את הרגעים שהוא סוף סוף יצא את הבית ויכולתי לשחרר אנחת רווחה.
כשסבתא נכנסה לחדר לשאול להתרשמותי,
דמעות שקופות ועגולות סימאו את עיני.
שחרור מהלחץ שהייתי נתונה בו.
כך זכורה לי הפגישה הראשונה שלי. |
|
אבל למה לא התחתנתם?...
_________________
לאהוב זה הטוב שבטוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2013 00:51 |
|
| |
חחחח, בפגישות הראשונות שלי, לא חשבתי שזה משו מסובך...
כבר בהצעה ראיתי כבר ת'חופה...=))
היום, היום העניין הסתבך...
_________________
לאהוב זה הטוב שבטוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2013 22:31 |
|
| |
הייתי אז נערונת בת 19.
ניצנים ראשונים של מאורסות התחילו להופיע זו אחר זו בשכבת גילי, בנות מאושרות שאוטוטו הולכות להקים את בתיהן. שמחתי בשבילן באמת. , והאוירה הכיתתית דבקה גם בי.
הכל היה נראה לי חדש וקסום.
יום אחד אמא קראה לי לחדרה, היא ספרה לי על בחור מיוחד במינו, אמו מורה, אביו מטפל בנוער נושר, דודו רב חשוב, והעיקר - הוא,
התפוח לא נופל רחוק מהעץ. בחור שלא תמצאי כמותו. שופרא דשופרא. גאון, חריף, חברהמן , מוכשר, ויפה תואר. לחטוף אותו.
" המממ.." גמגמתי. " שידוכים? עכשיו? אני באמצע לימודים!" רציתי לשמוע, אבל זה היה כל כך רחוק ממני, מסקרן, נוגע, אבל.... וואהו.. פגישות, דיבורים, אני והוא, נשואים.. עכשיו? אמהלה!
אמא לא לחצה עלי, אבל נתנה לי להבין שזה פספוס, וכמו כולם קופצים למים, נפגשים, והכל יזרום. "אם זה זה כמובן".
ראיתי בעינים שלה, שמצידה להשמיט את ה"אם" לא אם, אלא: "זה זה. כמובן.. "
יומיים הלכתי מהוססת, קוצצת ציפורנים, מתרגשת..
מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? מה?...
הגעתי לפגישה לבושה בבגד הכי יפה שלי, מאופרת מעט מרוגשת הרבה.
הפגישה היתה אצל סבתי.
אני זוכרת את זה כמו אתמול..
הבחור - גבה קומה, כריזמתי, תכול עיניים, וחיוך שובה לב. נכנס בצעדים מהוססים ובטוחים פנימה.
אבא ואמא היו בחוץ, הבחור שוחח עם אבא מעט, ונכנסנו פנימה, לסלון הבית...
כבר שהתישבנו חשתי שאיני במיטבי, המילים יצאו לי מבולבלות ומקטועות, וקולי רעד קצת.
מעולם לא הכרתי את עצמי כך, ומעולם לא דימיינתי את פגישותי עם "נסיך החלומות"
עולם השידוכים, כמות שהצטייר לי במוחי, היה, פגישה אחת או שתים רוויה בהתרגשות והתלהבות, ואחכ פגישות אחרונות לקראת הוורט. זה היה כל כך פשוט בעיני שבמבט לאחור לא נותר לי אלא לגחך..
הבלבול שלי, מהבלבלו של עצמי הורגש ובלבל אותי עוד יותר, איני זוכרת הרבה מהפגישה,
אך משהו אחד אני זוכרת,
את הרגעים שהוא סוף סוף יצא את הבית ויכולתי לשחרר אנחת רווחה.
כשסבתא נכנסה לחדר לשאול להתרשמותי,
דמעות שקופות ועגולות סימאו את עיני.
שחרור מהלחץ שהייתי נתונה בו.
כך זכורה לי הפגישה הראשונה שלי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2013 14:59 |
|
| |
בס"ד
לי דווקא הפגישה הראשונה הייתה מאד מקסימה(= הוא היה כזה חמוד... נוסטלגיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2013 14:47 |
|
| |
אממ.. פגישה ראשונה תפסה אותי לא מוכנה בעליל.. =)
(הייתי צריכה כמה רגעים כדי להיזכר)
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2013 14:05 |
|
| |
אשכול בראשיתי....
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2009 13:07 |
|
| |
לא קרה לי אפ פעם שציפיתי לשמוע אם הוא היה מבסוט... תמיד חשבתי על כך שהוא בטח מחכה לשמוע אם אני מעונינת ואיך אני מרגישה והם א נ י רוצה עוד פגישה...
ולא זאת לא שחצנות.. פשוט זה מה שקרה לי עד עכשיו ) :
ועוד לא מצאתי את שאהבה...
|
|
|
|
|
