פרשת ויצא - רעיונות על פרשת השבוע מתורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

פרשתנו פותחת ביציאת יעקב אבינו מבאר שבע לכיוון חרן.

התורה אומרת: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) המילים "במקום ההוא" לכאורה מיותרות שהרי כתוב לפני כן "וילן שם". מסביר רש"י: "לשון מעוט, באותו מקום שכב אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה". אפשר לדייק מדברי רש"י שאין הכוונה שלא ישן כלל שהרי הגמרא אומרת (סוכה נג) אדם הנשבע שלא לישון במשך שלושה ימים הרי זו שבועת שוא; אין בכוח שום נברא להישאר ער במשך שלושה ימים ברציפות. אם כן יעקב אבינו אולי היה מנמנם קצת אבל לא שכב לישון ממש.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: למה כשהגיע יעקב לאותו מקום, שלא כתוב במפורש היכן הוא, לא למד תורה כהרגלו? האם כך עושים, כשעוזבים את הישיבה מפסיקים ללמוד? ומה עם הציווי "ובלכתך בדרך" דהיינו ללמוד גם כשהולכים בדרך ולא רק במקום ישוב?

עוד שואל הרב: כשיעקב מתעורר משנתו אומר בנימה של חרטה: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (שם טז) "שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה" (רש"י) והדבר תמוה ביותר, הרי יעקב אבינו הגיע לחרן ואמר: ''אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא (כשנתן דעתו לחזור קפצה לו הארץ) מיד: "ויפגע במקום" (חולין צא:). וידועים דברי הגמרא האומרת: "אין פגיעה אלא תפילה שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ברכות כו( כלומר הוא חזר במיוחד כדי להתפלל במקום בו התפללו אברהם ויצחק, אם כן ממה הוא מתפעל ואומר "ואנכי לא ידעתי"? הוא כן ידע!

עוד יש לשאול: מיד לאחר מכן יעקב אומר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים" (שם יז) למה הוא מתבטא בלשון שלילה "אין זה כי אם..."? הנכון הוא לומר "זה בית אלוקים"!

מתרץ הרב את הקושיות הללו על פי מה שמובא במדרש שאותו לילה היה ליל תשעה באב. מדרש תנחומא מתאר את חלום יעקב: הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, ובמהלכו הראו לו את ארבעת הגלויות שבניו יֵצאו אליהם - בבל, מדי, יוון ואדום - לאחר חורבן בית המקדש הראשון והשני. אומנם במשך ארבע עשרה שנה שלמד בבית מדרשו של עבר חל תשעה באב ארבע עשרה פעמים, אבל עכשיו הוא מרגיש באופן מוחשי את החורבן (בקינות שאומרים בתשעה באב מובא שיעקב ראה את החורבן באותו לילה) לכן הוא אומר "אין זה כי אם בית אלוקים" דהיינו אין כאן בית אלוקים (משום שנחרב). וההלכה ידועה שאסור ללמוד תורה בתשעה באב - לכן הוא שכב לישון. בזמן שהותו בבית המדרש לא הייתה לו הכרה זו שאסור ללמוד תורה בתשעה באב משום שעדיין לא הרגיש בחוש את האסון הנורה שיצטרכו לעבור בניו, עד שהגיע למקום המקדש וחש את החורבן באופן ממשי. וכידוע האדם צריך להצטער כששוכב לישון בתשעה באב, לכן הוא לוקח אבן ושם מראשותיו (אחרת קשה למה לא לקח דבר יותר רך כדי להניח עליו את ראשו).

אפשר לומר עוד על דרך הדרש שיעקב אבינו אומר: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם) משום שבזמן שבית המקדש קיים מי שנכנס להיכל בטומאה חייב כרת, אבל הגגות והעליות של בית המקדש לא נתקדשו (פסחים פו.) אולם בזמן שאין בית המקדש הקדושה עולה עד לשמים; כשהוא רואה ש"אין זה בית אלוקים" ממילא "זה שער השמים" דהיינו הקדושה עולה עד לשמים. על פי זה אפשר לתרץ את קושייתנו: למה הוא מתפעל ואומר "ואנכי לא ידעתי" - כששכב לישון הוא ידע שזהו המקום בו התפללו אבותיו, אבל היות וראה ש"אין בית אלוקים" הוא חשב שאין השכינה שורה עוד במקום ומותר לישון בו. אולם כשמתעורר משנתו ונוכח לדעת שהשכינה עדיין שורה במקום למרות החורבן, שהרי הקב"ה נתגלה לו בחלום וזה סימן שהשכינה לא זזה משם, הוא מצטער ואומר "אילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

משפט זה ניתן לפרשו לכמה פנים. אפשר לומר שכוונת יעקב היא מצד מורא מקדש. אומנם הכהנים היו ישנים בבית המקדש בבית המוקד, ובכל זאת יעקב אבינו מרגיש שאינו ראוי לישון במקום המקדש, זה חיסרון בציווי "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל)

אפשר להסביר שיעקב אבינו אומר: "חבל לבזבז לילה כזה בשינה כשהשכינה כאן". הנביא ירמיהו אומר: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר" (איכה ה, יט)  מה מחדש לנו הנביא? פשיטא שה' ישב בכיסאו לעולם! אומר הרב: פסוק זה הוא המשכו של הפסוק הקודם: "עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (שם יח)  דהיינו: אפילו בזמן ששועלים הילכו בו אתה ה' לעולם תשב שם, מכאן שהשכינה לא זזה ממקום המקדש. אם כן, כשיעקב נוכח לדעת עובדה זו הוא מרגיש ש"חבל לו" על השינה ההיא.

מסופר על הרב אריה לווין זצ"ל, המשגיח ב"עץ החיים" ו"אבי האסירים", שכשהיה מלמד את תלמידיו את הפרק הזה היה מדגיש שכך צריכה להיות ההרגשה של כל בחור ישיבה שהוא בא ללמוד בבית ה', במקדש מעט. אילו היה מודע להחשיבות הרבה של הלימוד בישיבה, אילו היה יודע כמה אפשר להשיג כאן, "אילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". חבל לבזבז את שנות הלימוד בשינה; כמובן שאנחנו לא הגענו לדרגת יעקב אבינו, חייבים לישון כדי שיהיה לנו כוח ללמוד, אבל חבל להשקיע יותר מדי זמן בשינה.

אני הקטן, חושב שהערה זו היא לא רק לתלמידי ישיבה; כולנו, מי יותר ומי פחות פוקדים את בית הכנסת ובית המדרש. חייבים לדעת את החשיבות הגדולה שיש בפקידה זו, כמה תועלת אפשר להפיק מהתפילה ומהלימוד. במיוחד בשבתות ובימים טובים שלא ניתנו לישראל אלא בשביל שנעסוק בתורה. אומנם לא מומלץ לא לישון כל כך מעט כמו יעקב אבינו, אבל לא השינה צריכה להיות עיקר מגמתנו בימים קדושים אלו. גם להשתדל בכל כוחנו לא להירדם בזמן התפילה והלימוד כדי שלא נגיע למצב שנאמר "אילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". את זה ניתן להשיג על יד שנדע בבירור את גודל חשיבות עסק התורה. בתפילת "על הניסים" אנו אומרים: מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, וכו' וזדים ביד עוסקי תורתך. הסוף הוא גילוי מילתא על הכל: איך זה שמסרת גיבורים ביד חלשים, וכו? בגלל שהחלשים היו עוסקי תורתך. הכל ניתן להשיג ע"י עסק התורה.