ספרות יהודית בזמן חז"ל

אני שמח שאתה עוזר לי להבהיר את דברי, שכנראה לא הבהרתים היטב קודם.

שים לב שכל הספרות המנויה שם בויקיפדיה מהראשון ועד לאחרון, היא ספרות ממלכתית. מן הסוג שיש בישראל הרבה יותר מאשר בכל העולם כולו. ספרות המיתוסים, הוראות הפולחן, מאורעות העם כולו. לאף אחד מן הספרים האלו אין מחבר ידוע, (מלבד מכתבים כמו אל עמרנא או רשימות טכניות אחרות שלא נועדו להעתקה ולקבל שם "ספר"). הספרות כולה היא מסוג אחד בלבד, ולעולם אינה הגיונות של אדם מסויים. בדיוק כמו ספרי הנביאים שמייצגים מהות לאומית. וכמו המשנה והתלמוד שכוללים את כל הנושאים בעולם אלא שהם מוזגים אותם למסיכה של מסורת לאומית ושל אמת אחת, ואין בהם הבלטה של הפן האישי. אע"פ שברור שמי שחיבר את ה"ספרי" למשל היה בן אדם, מתלמידי רבי עקיבא, וכתב זאת לפי תפיסתו. כל הספרות זוקקה ע"י כל החכמים והכל נתפס כשייך לכולם.

משלי שלמה הוא באמת ספר יוצא דופן, אבל מכיון ששלמה היה מלך ישראל ונשלח ע"י האל ברוב חכמתו אשר לא היתה כמוה ללמד את העם דעת, זו סבה שמשליו נשמרו כספר, זה המשך של התורה. ובאמת זה עדיין מקרה יוצא דופן. לגבי הסיום של קוהלת "עשות ספרים הרבה", ידועה השערתו של רנ"ק שהדברים האלו היוו אזהרה לחתימת התנ"ך לאור פריחת ספרות פסודאפיגרפית בהשפעות זרות בשלהי התקופה הפרסית. וזה באמת קשור לנושא של איסור כתיבת ספרים שהיה חמור בימי הקנוניזציה כנודע.

ביוון נוצר הרעיון שחכם מסויים הוגה כל מיני רעיונות על החיים, מבלי שרעיונותיו הם חלק מהמסורת הלאומית או שליחות האל, אלא סתם כך כותב את מה שבראש שלו, ואחרים מעתיקים ומוכרים את העתקים בשוק. לא ידוע לי על שום מקום אחר בו היתה מציאות כזו.

בכל אופן לגבי הויכוח בינינו, נראה לי שדי מיצינו, ואין טעם לחזור שוב על הצדדים הדי מובנים כנראה לכל קורא.

"אתה חוזר מספר פעמים - אני לא מכיר שום מקור- זה שאתה לא מכיר  זה לא אומר שזה לא קיים, לא כל מקור שאתה פוסל הוא פסול".

לא זכור לי שפסלתי מקור, אם אתה מתכוין לפירקוביץ, כבר הוכח בצורה ברורה שכל מעשיו היו זיוף. אדרבה, אני אשמח מאד שתביא לי מקורות שאיני מכיר בנושא, כי בינתיים לא הבאת שום מקור שמזכיר את הצדוקים / ביתוסים / קראים, בין המאה ה2 למאה ה8
 
בן אשר מטבריה- מה הוא היה רבני ? או קראי?

"כאשר אתה אומר שאכן דיכאו חשיבה עצמאית, ובודאי ספר אישי הינו יצירה עצמאית, ובכן אני רואה שדרכינו נפגשות.דהשתא דאתית להכי, סמי מהכא אופי דשווה בכל יוצרי ספרים, ועייל דיכוי".

אני אינני חושב כמוך, דיכוי החשיבה העצמאית הוא תוצאה של מיצוי המאמצים בשימור המסורת ובירורה, ולא בהמצאת דרכים חדשות. מבלי שום קשר לשאלת חיבור דברים בספר או לאו. אני חושב שדיכוי ופיקוח וכו' בהקשר לחיבור ספרים הם מושגים מלאכותיים המושלכים לאחור.

 הביתוסים והצדוקים המשיכו להקרא כך עד  תקופת הגאונים  ואז ענן בן דוד שינה את שמם לצדיקים- קראים, אבל הם חיו ובעטו, בעיקר בעטו בהם.

אני לא מכיר שום מקור היסטורי שמזכיר את הצדוקים בין המאה ה2 למאה ה8 בשום כינוי, לא צדוקים, לא ביתוסים, ולא קראים. אבל אשמח לשמוע על מקורות כאלו (איני מחשיב כמהימנים את מקורותיו של פירקוביץ, ועמו הסליחה). הביתוסים בכלל לא מוזכרים בשום מקור היסטורי אלא רק פעמים ספורות באגדות חז"ל ולא ברור מי הם היו ומה היה ערכם ומעמדם, נראה כי הם היו כת זניחה, שהצדוקים שהיו כת פוליטית משמעותית, השתמשו בהם ובדעותיהם המקוריות לניגוח הפרושיות.

לגבי השאלה אם הצדוקים היו רוב העם, התעורר ויכוח בין החוקרים, לדעתי מדברי יוסף בן מתתיהו עולה שהם היו מיעוט (יש בדבריו כמה קטעים שנראים סותרים ואכ"מ). הקראים המוכרים במאה ה8 בודאי לא היו רוב העם.

כתיבת הספרים כן היתה נפוצה בעם ישראל- ראה כאמור את כל הספרים החיצונים- מגילות קומארן- מלחמת בני  האור,

כל אלו נכתבו על ידי כתות פורשות בהשפעה הלניסטית ברורה. (ספרי מוסר, (?))

כאמור המימסד הרבני אסר ושרף כל ניצוץ של ספר אישי, הם גם שרפו את כתבי הקראים הביתוסים,

האם שריפת ספרי מינות כרוכה בשריפת ניצוץ של ספרים אישיים? הבא מקור בבקשה. לא ידוע לי בכלל על כתבי ביתוסים, וגם לא על שריפת ספרי קראים כפעולה היסטורית או כציווי או באיזה שהוא תיאור, האם רס"ג שרף את ספרי בן ירוחים? לא, הוא חיבר ספר כנגדו. (אני אמנם זוכר ששרפו את ספרי שטיינזלץ ברחוב העיר בברכה בשם ומלכות, אבל זה קרה בשנת תשנ' לאלף השישי).

רק מבחינה היסטורית- הרבנים לא עסקו בכלל בפרשנות על התורה עד רש"י- אולי רס"ג בצורה זעירה- כל הפרשנים על התורה והמדקדקים היו קראים.

זו טענתו של פינסקר חסידם של "בני מקרא" שקבע כי כל חכמת הדקדוק לא היתה ידועה אצל הרבניים ורק כשהתעוררו הויכוחים עם הקראים "הרבנים היו מוכרחים בעל כרחם ללמוד דקדוק ומקרא", (לק"ד קטז'). גרץ שכמובן קיבל את דברי פינסקר, בחששו כי יעלה על דעת אדם שמא היו בכל אופן רבנים שקראו מקרא על דעת עצמם, הוסיף לקבוע כי כל ידיעת הדקדוק והמקרא בישראל החלה עקב הויכוחים עם הנוצרים, (דברי ימי ישראל, ח"ה עמ' 396). וליתר בטחון קבע במקום אחר (חלק ד' עמ' 153) כי לימוד המקרא בישראל החל עקב הויכוחים עם המוסלמים שרמזו את משיחם בפסוק 'הופיע מהר פארן'.

לעומת התיאוריות הפורחות האלו, הראה הרכבי במחקר היסטורי ברור כי הקראים לא השתמשו בשום ספר דקדוק או מילון אלא בספרי מנחם, דונש, חיוג', ג'אנח, ואבן עזרא, מה שמלמד שלא היו להם ספרי דקדוק משלהם שקדמו לחמשת המדקדקים והפרשנים הרבניים האלו. ולכן הדקדוק והפרשנות נוצרו אצל הרבניים. (פינסקר טען כי מנחם נרדף "משום שהדקדוק היה רע בעיני רבותינו" (לק"ד קטז'), אך מה בדבר רב סעדיה גאון, רבי שמואל בן חפני הנגיד, ר"ש בן גבירול, ושאר המדקדקים הגדולים, מדוע הם לא סבלו רדיפות? נודע שרדיפת מנחם היתה פרי תככיו של מתחרהו דונש).

בכל אופן הקראים היו בורים בדקדוק וכתביהם מלאים שגיאות דקדוקיות, כפי שמראה זאב יעבץ בנספח ל"תולדות ישראל".

היווסדות הכת הקראית (בשנת 767) יסודה במחלוקת אישית, ומיסד הכת לא הסתמך על מסורת שכן הוא עצמו בא מרקע רבני, כך לפחות לפי הראב"ד ב'סדר הקבלה': "ענן זה מבית דוד היה, ותלמיד חכם היה בתחילה, והכירו בו שמץ פסול, ומפני זה לא נסמך לגאון. וגם לא סייעוהו מן השמים להיות ראש גלות. ומפני טינה שהיתה בליבו העלתה שרטון, ועמד להסית את ישראל".

בענין הכתובים- על בן סירא- בש"ס הבבלי והירושלמי מוזכר בן סירא  כ17 פעם, ורק בב"ק  צ'ב נקשר לשמו כנראה בטעות כתובים, הרי גם אתה ודאי תסכים שזו מוכרחה להיות טעות, הרי כתובים זה  בפרוש כתבי הקודש, שמטאמים ידיים. ועל ספרי בן סירא נאמר שאינו מטמא ידיים.

ייתכן שמי שכתב זאת טעה, אבל זה בכל אופן מה שכתוב, אין מדובר בטעות דפוס, אחד האמוראים אומר לחברו "ומשולש בכתובים" ומצטט פסוק מבן סירא, יש אפשרות לתקן את הלשון באופן אחר? הכינוי "כתובים" בדרך כלל משמש אצלינו לכתבי הקודש, אבל יכול להתפרש כ"ספרים הכתובים", לאפוקי תושבע"פ שלא נכתבה. אין זה בהכרח שהוא נכתב ברוח הקדש, אבל עובדה שהוא היה כתוב, וחז"ל הסתמכו עליו בהרבה מקומות לא רק כמליצה אלא להוציא ממנו דינים, כמו שאמרו בסנהדרין ק' "מילי מעלייא דכתיבי התם דרשי' להו", דהיינו שדורשים את דבריו. 1) וראה בתוהרא"ש וריטב"א ערובין סה. "מצינו כי חכמים מביאים ראיה מדבריו בהרבה מקומות". שם בעירובין לומדים מדבריו הלכה. 2) וכיוצא בזה בחגיגה יג "מכאן ואילך אסור כו' שכן כתוב בספר בן סירא", הרי שקבעו איסור על סמך דבריו. 3) ישנו מקרא בבן סירא שנפסק ברמב"ם ע"ש "תקנת חכמים" ע"פ ב"ב צח: לבנות בית חתנות לבנו ואמרי' בגמ' מלתא אגב אורחא קמ"ל דלאו אורחא דחתנא למידר בי חמוה דכתיב וקל מסובין.. חתן הדר בבית חמיו, וע"ז פסק הר"מ שיש תקנה לאסור (אמנם יש להעיר שהאי מקרא דשקלתי וכו' אינו בבן סירא שלפנינו רק בספר משלי אחיקר (שורה 112).). וראה גם ריטב"א ב"ב צח: כי לא אסרוהו אלא לעשות ממנו קבע אבל ראוי להגות בו ללמוד ממנו חכמה ומוסר.

[ודבר מעניין מצאתי בפסחים קיג: "ת"ר ארבעה אין הדעת סובלתן אלו הן דל גאה עשיר מכחש וזקן מנאף כו'". ומקורו בבן סירא כה: "שלשה סוגים שנאה נפשי דל גאה ועשיר משקר וזקן מנאף", וכן הלשון "עז כנמר" מקורו בבן סירא כה כג. ועי' באבות ד ד מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה והוא בבן סירא ז יז. ובבן סירא לח' חכמת סופרים תרבה חכמה. בדומה לפתגם חכמים על קנאת סופרים.

ועי' בב"ר מד יב א"ר לוי עד סנדלא בריגלך דרוס כובה, והוא ג"כ במשלי אחיקר עד סנדלא בריגלך דוש דרדרא, וזמנו בראשית ימי הבית השני].

ולהשלמת הענין ראה רש"י פ' עקב שמביא "במגלת חסידים מצאו כתוב אם תעזבני יום יומיים אעזבך", והוא בספר בן סירא (כה א), ועי' ח"ח שמיה"ל שער התורה פ"ג "אמרו חז"ל במליצת התורה שאומרת אם תעזבני כו'  (בדומה לפתגמו של ישוע "אין נביא בעירו" שהובא בחתם סופר בשם "אמרו חז"ל").

בהנחה ודבריך אמת. ולא העז אדם מעולם לכתוב ספר לעצמו. הנה אתה מכנה זאת "אופי" ואני מכנה זאת "איסור". איזהו לדעתך התיאור הנכן יותר מבחינה מציאותית?

לא כתבתי ש"אף אחד לא העז", אלא 1) שלא היה מושג כזה בתרבות. עד כמה שאני יודע הפעולה של חיבור ספר לא היתה פעולה תרבותית מוכרת מחוץ לעולם ההלניסטי. אף אחד לא אסר על הבבלים לחבר ספר, וגם לא על המצרים, או על הפרסיים. השתמשו בכתב לחקיקת חוקי המלך על עמוד גדול, היו ספרי זכרונות של המלך וכו', אבל חיבור ספר של הגות עצמאית פשוט לא היתה דרך מקובלת להפצת דעות. אף אחד לא העלה על דעתו שהדבר אסור, אבל גם אף אחד לא העלה על דעתו להעתיק הגות של מישהו אחר ולמכור אותה ברחוב. 2) והוספתי, שאף שבישראל היה לימוד חלק מהחיים של הכל, ובאופן כזה בודאי מתחדשים רעיונות מעניינים, עקב הצורה של האסופה בבית המדרש, התנקזו כל הדברים אל בית המדרש, ולא עלה במוחות הרעיון של חיבור ספר עצמאי. לא דיכאו בישראל את חיבורי הספרים, אבל דיכאו את העצמאות – משום ששאפו להגמוניה ולאחידות בהשראת דין "זקן ממרא", המחלוקת נגד ר' אליעזר בן הורקנוס שחלק על חכמים, רבן גמליאל המצוה את ר' יהושע לבא אליו ביוהכ"פ של חשבונו, כתיבת שמתא בימי האמוראים וכדו'. כשאדם מחבר ספר על התורה הוא בהכרח חייב לייצג מסורת (אם אינו שייך לכת פורשת, לצדוקים למשל היה "ספר גזירתא") ולייצג מסורת לבד זה דבר מוזר. מסורת היא ענין לאומי או שבטי ולא אישי.

"אינני מוצא שום "אופי" אשר ימנע את החכם הקדמון מלעשות פירוש התורה,בשונה מאופיו של רס"ג לפרש את התורה. אלא שאלת היתר ואיסור בלבד".

רס"ג חיבר ספר בהשפעה אריסטוטלית (גם מבחינת המבנה והתוכן) חז"ל לא עמדו תחת השפעה ישירה של אריסטוטליות, גם אם היה מגע פה ושם.

כשחשבת לתאר את שיטתי כינית זאת "איסור סודי" , מה שמעורר בלב הקורא גיחוך על שיטתי.

לא התכוונתי ללגלג, אני עדיין לא נואש כל כך.. כוונתי היתה סודי מבחינה היסטורית שכן לא מוזכר בשום מקום איסור כזה. וההכללה של כתיבת דברים שבעל פה, לא פותרת את הענין של ספרי הגות סיפורים חכמה וכדו'. גם בהנחה שאף אחרי רבי האיסור היה בתוקף (יש על כך ויכוח גדול בין החוקרים).

_________________

מודה ועוזב