גאווה

"כבודו מלא עולם.." [כבר מתחילים לעבוד על הגאווה]

אוואהה

עכשיו אני מסכימה עם כבודו.

קראתי זאת בצהרים, קראתי זאת בשנית בערב ורק כעת נראה לי שהצלחתי להבין. השאלה הנשאלת היא מה עושים אם אותה גאווה ואותה צורת זלזול שמתקבלת כלפי המשודכת בפגישות המתקדמות? [במידה וקיים-תקני אותי אם אני טועה]. 

לדעתי, אני לא יודע אם זה צד של גאווה, האינטואיציה שלי אומרת שאכן זה בא מגאווה, אבל מצד שני צריך למצוא את הצד המתאים לך. משמע אם יש לך בחורה כפי שאמרת, שלא מבינה בחיי העולם הזה מאומה, ואילו אתה כן, אז אולי פשוט אתם לא מתאימים, הנושא שיחה שלכם המשותף כושל. בסופו של דבר, האמונה שלי אומרת, שאם הגאווה ואם הזלזול לא בא ממקום אמיתי, או שבא לא לצורך השם מגלגל את זה שגם אתה תזולזל בכדי שתרגיש מה שהמשודכת הרגישה. 

ככה זה בחיים, הגלגל חוזר חלילה. מה לעשות אם מידת הגאווה? לנסות לדבר על זה עם אנשים ענוותנים, בדרך כלל הם יורידו לנו את האף קצת למטה.

החלטה להקפצה.

סיטואציה של פגישה היא הזדמנות נדירה שבה אנשים נדרשים להפעיל שיפוטיות וחוש ביקורת, במקום סלחנות והבנה לחולשות. בסיטואציה כזו, אנשים עם נטייה לביקורתיות (לעתים מהולה בפרפקציוניזם) יגלו מהר מאד שהם רוחשים זלזול כמעט לכל אחד.

חשוב להיות מודע לכך שנטייה כזו היא במקרים רבים תוצאה של השפעה חינוכית. מי שאחד מהוריו היה ביקורתי במיוחד ("הספר הזה מלא שטויות והבלים", "האנשים בעיר הזאת הם לא חכמים גדולים", "אין מקום אחד נורמלי בארץ הזאת"), יפנים באופן לא מודע וכמעט ללא שליטה דפוסי תגובה דומים. בין השאר, הוא עלול לפתח ציפיות לא ריאליות מהמועמדים שלו להיות בני זוג.

ביקורתיות מופזרת, אצל חלק מהביקורתיים, נובעת מצורך נואש להשיג עליונות (בתודעה הפנימית) על פני אנשים אחרים, לעתים קרובות בגלל חולשות בתחומים אוניברסליים, כגון יציבות, סדר, פרנסה קבועה. הכללת שאר האנשים כמשעממים, טיפשים או אפורים, משרתת את התדמית האישית, שבאופן לא מודע מכירה היטב את הדפקטים שלה.

האמת היא שלכל אחד חסרונות ומעלות, מלבד אולי בני מזל ספורים שהם גם יפים מאד, גם חכמים מאד, גם עשירים וגם בעלי מידות טובות. אבל רק אם אתה אחד כזה בעצמך, מותר לך לצפות לשידוך דומה. אחרת אין זה הוגן שאדם מושלם יתפשר על משהו שהוא פחות מכך.