הגיגים של אינסופית

אסיק, לא לשנות את זה לשירים!
זה לא שירים!

עכשיו זה סתם מכתב.

למעלה חבר שיחה נכנסת,
גניקולוג לעת מצוא בין רעיית עיזים לגילגולי שלג,
וממנו אליו לברוח
לוחם תמורות אמיץ, פראי ועקשן שלי:






והדף נשאר ריק. והבמה נשארת ריקה.
והקהל המאוכזב, עוד רגע ימאס בציפיה וילך.

זה לא יוצא לי. זה לא נהיה.
ואין לי בעיה עם מילים, אתה יודע.





אני לא רוצה לכתוב את זה בכלל!
אני רוצה לחיות את זה. את הדבר הכ"כ מיוחד שהיה שם, שלא מצליח לקבל שום הגדרה.
הרבה מעבר למה שדחסנו שם בכח, תשוקה ואהבה ותלות, כרגיל.
אח לנשק.





והקהל ממשיך לצפות, ואני ממשיכה להתאמץ,
והכי הרבה שאתה מעניק לנו זה סוף כ"כ בנאלי.



הקהל מבולבל מרגע לרגע, הבמאי והמפיק מתכוננים לעגבניות.
העיקר שאתה כבר לא כאן.
ושלשם שינוי זה הדבר הנכון לעשות.
============================

הי, תמי, כמה שאת מזכירה לי את עצמי, מסיימת סמינר ונופלת לתוך עולם של עבודה, בוסים, לקוחות למינהם, עמיתים לעבודה ו... זה קשה.

גם המילים שלך על הדברים הכי חשובים שמתפספסים בסמינרים, כ"כ נכונים, ממש הוצאת לי אותם מהראש..

אבל אני חושבת שבדבר אחד אולי את טועה, נכון, גם לגברים יש חיים משלהם, גם להם חלק בעולם הרגש, וגם להם בודד ועזוב בלב, אבל אלו לא יפילו בחורות תמימות, מתוקות וטובות, אלא א"כ הם טיפשים לחלוטין, (לא דיברתי על התקלות, דיברתי על נפילה) בחורים כאלו הם בד"כ טובים מיסודם ולא רוצים לעשות רע לאף אחד, אלא א"כ הם ערמומיים ותכמנים...

ולא הצטדקתי ואמרתי: בחיים לא אגיע לזה, אלא, אני מקווה, מתפללת, ומשתדלת שלא להגיע לזה, הלוואי.

תודה...

quote]

בנות יושבות בד' אמות דמיונותיהן ובטוחות שבכך מסתכמים החייים. ובכן, גם אני חשבתי ככה עד גיל 18
היו לי הרבה פילוסופיות חכמות ומדופלמות על חיים שמעולם לא חייתי אותם.
היום, שנה וחצי אחרי, אני יכולה להמר די בקלות שאני מכירה את העולם הזה הרבה יותר טוב מכל אלו שמספרות פה במתיקות ילדותית תאוריות מצטדקות. בתור מישהי שהיתה הכי טובה בסמינר ויצאה אחריו לעבוד במשרה שאולי אפשר לומר עליה שהיא בין העבודות המלוכלכות ביותר בעולם, בין המון אנשים טובים ויקרים וטובים ויקרים פחות וגם כאלו שלא טובים ולא יקרים בכלל.
ואחרי ההלם הראשוני של לצאת החוצה אל מעבר לעולם של חולצות תלבושת ומריבות, אחרי הסנכרון הראשוני של אל מי מותר להתקרב וממי עדיף להזהר ומי אני בכלל בתוך כל הבאלגן הזה, אני עוד לא יכולה לומר שמצאתי בפירוש את מקומי בהוויה הכל כך "עויילם הזה" הזאתי, אבל דבר או שניים על החיים אני יודעת.
ואני יודעת אותם דוקא בגלל שנפלתי פעם ופעמים, וסמכתי על אנשים שאסור לסמוך עליהם והאמנתי למי שאסור להאמין לו. ולא פעם מצאתי את עצמי מפורקת, על הקרשים, בלי שום דבר, גם בלי דימוי עצמי.
במסכת גיטין כתוב: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
ואחד הדברים הכי מכעיסים שמחנכים להם בבית יעקב הוא שאסור להכשל. אסור לפול. וזה שטויות במיץ עגבניות. צדיק נוצר משבע נפילות. ואולי הבעיה השניה הכי גדולה של החינוך החרדי (אחרי זה שאסור לשאול שאלות) היא הסירוב להכיר בנפילה, בעובדה שאנחנו לא מלאכים.

גברים הם לא ערמומיים ותכמנים ולא עומדים ברשת פרושה לתפוס כל בחורה תמימה ועלובה. לא, יש להם חיים משלהם ורגשות משלהם וגם הם לבד לפעמים וגם להם עצוב.
ואם שני אנשים כאלו נתקלו זה בזו, במקרה הכי הזוי של כימיה וחוסר התאמה, זו עדיין אפילו לא נפילה. זו התקלות. אמנם התקלות שיכולה להוביל לנפילה, אבל היא עוד לא. והיא חלק מהחיים
וכל ההצטדקות המתייפייפת הזו של "בחיים לא אגיע לזה" אולי עוד תתנפץ לכן בפרצוף, בתור רווקות או בתור נשואות, בעצמכן או עם הבעל שלכן. כי לדחוף את הראש בחול מעולם לא היה פתרון טוב מדי

סורי, אבל אתן קצת הרבה טועות!!

אם לא המשנה שאומרת "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"
הייתי גם כותבת בענק אני לא אעמוד בכזה נסיון בעזרת ה'

כי יש גם את העניין הזה ביהדות איזה נסיונות בנאדם מביא על עצמו
וזה תלוי בו!!
כן!
אין לי ספק בזה!!!