טבת

סיפור זה על הלל הזקן קשור לתקופת טבת ולתופעת השלג.

המקום והזמן בסיפור: ירושלים, סוף תקופת הבית השני, המאה ה- 1 לפני הספירה.

"אמרו עליו, על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה (=עובד) וּמִשְׂתַּכֵּר בטרפעיק (=חצי דינר). חציו (של הסכום) היה נותן לשומר בית המדרש (כדמי כניסה), וחציו – לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. 

פעם אחת לא מצא (עבודה) לְהִשְׂתַּכֵּר (כסף), ולא הִנִּיחוֹ (=לא נתן לו) שומר בית המדרש להיכנס. עלה הלל הזקן... וישב על פי הארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים (=דברי תורה) מפי שמעיה ואבטליון.* 

... אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו (על הלל הזקן) שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר (בשבת בבוקר) אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום מעונן הוא? 

הציצו (למעלה) וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו... שלג. פרקוהו (=הורידו ממנו את השלג) והרחיצוהו (=רחצו אותו) וְסָכוּהוּ (=מרחו את גופו בשמן), והושיבוהו כנגד המדורה. 

אמרו: ראוי זה (הלל) לחלל עליו את השבת." 

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב)

בס"ד

�   יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה

יום ראשון הבא עלינו לטובה (12/27/09), עשירי בחודש טבת, נקבע לתענית ציבור. ומיהו אם יבא המשיח עד אז, לא יהיו ימים אלה ימי צער ועינוי, אלא יתהפכו לימי ששון ושמחה ולימים טובים. וכבר בישר לנו הנביא (זכריה ח יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". ו'צום העשירי' הכוונה בחודש העשירי, הוא חודש טבת.

�   יום של חשבון נפש

יש לדעת את עיקר מטרת הצום ביום הזה, ולא יעבור כיום מנוחה וטיול, אלא לחשבון נפש. וכדברי הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם וגו'". היוצא מדברי הרמב"ם, שיום צום הינו יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, איך שעוונותיו ועוונות אבותיו גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ואף הנביא צווח ככרוכיא (ישעיה נח, ד): "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו".

ועל כן, ראוי ביום הצום לקרא ספר תהלים או ספרי מוסר, בדברים המשברים את הלב ומעוררים  לתשובה.

�   חורבן בית ראשון ובית שני

ימי הצום שנתקנו הם כמובא ברמב"ם: "ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן, ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק. ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל". מדברי הרמב"ם לומדים שצום י"ז בתמוז נתקן על בית שני, ואילו עשרה בטבת נתקן עקב המצור על ירושלים שהטיל נבוכדנאצר הרשע, והיה זה בתקופת חורבן בית ראשון.

�   מדוע עשירי בטבת נתקן על בית ראשון

ויש להבין, מדוע תקנו צום על תחילתו של חורבן בית ראשון, והלוא נושענו ממנו. היה קושי לעם ישראל כל כך בחורבן בית שני שממנו לא נושענו עד שירחם ה' על עמו ישראל ויבנה לנו את בית המקדש בנין עולם, ועדיין אנו אפופי צער ויגון על חסרונו? ועוד, על י"ז בתמוז אומרים חז"ל, שבמקום אחד כתוב ב - ט' בתמוז הובקעה העיר, ובמקום אחר כתוב ב - י"ז בו, ונקטינן לחומרא וצמים בי"ז בו, וכדברי התוספות "אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא". וכבר אמרו התוספות: "זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר - היינו בראשונה אבל בשניה הובקעה בי"ז וכו' ואע"ג דכתיב בקרא בתשעה לחדש קלקול חשבונות היו שם ופליג אש"ס דידן ורוצה לומר דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים". הרי שחורבן בית שני תמיד חשוב יותר!

"שמונה מאות וחמישים שנה ישבו ישראל בארצם מיום שהכניסם יהושע לשם, והולידו בנים ובני בנים - עשרים דור, עד שעלה עליהם נבוכדנצר הרשע מלך בבל והגלם. ארבע מאות וארבעים שנה עד שבנה שלמה את בית המקדש, ועוד ארבע מאות ועשר שנים שהיה בית המקדש קיים עד שהחריבוהו חיל כשדים" (ספר התודעה)

עם ישראל ירש את ארץ ישראל לישיבת עולם, בהתאם להבטחתו של הקב"ה לאברהם. אולם הקב"ה התנה את ישיבת ישראל בארץ בשמירת קיום מצוות התורה והליכה בדרכי ה'. אולם דורות רבים מעשרים ואחד הדורות לא שמרו את חוקי ה' ודרכיו, בהשפעת שכינהם הזרים, למדו דרכי עבודה זרה ועבודת גילולים. נביאים רבים נשלחו ע"י הקב"ה להתריע בעם היושב בציון כי יזנחו את דרכיהם הרעות ויחזרו לדרך התורה ומצוותיה, אולם רבים מפני הנביאים הושבו ריקם ונבואות החורבן והזעם נפלו על אוזניים אטומות.

אמרו חז"ל: "למה היו עשרת השבטים (ממלכת ישראל) ושבט יהודה ובנימין (ממלכת יהודה) דומין? לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים. והיה זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן עד שקרעו אותה. וכך לא זזו עבודת אלילים מנחלות ישראל ונחלות יהודה. עד שנגזרה הגזרה על חורבן ירושלים וגלות ישראל.

"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר, סָבִיב; וַיֵּלֶךְ, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ; וְכָל-חֵילוֹ--נָפֹצוּ, מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ, אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה; וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ, מִשְׁפָּט. וְאֶת-בְּנֵי, צִדְקִיָּהוּ, שָׁחֲטוּ, לְעֵינָיו; וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל." (מלכים ב' כ"ה, א'-ז'). ועשרה בטבת יום התחלת המצור על ירושלים, הפך ליום צום ותענית בכל קהילות ישראל.

�   דיני התענית

* תענית ציבור שחלה ביום השבת, נדחת ליום ראשון, למעט יום הכיפורים. אם יום עשרה בטבת היה חל בשבת, לא היו דוחים את הצום - אולם ע"פ חישובי התאריכים הנהוגים בימינו צום העשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת.

* אם התענית חלה ביום שישי, משלימים את הצום. וזאת למרות שנכנסים לשבת בתענית. וע"פ קביעת התאריכים בימינו, רק צום עשרה בטבת יכול לחול בערב שבת.

* למעט יום הכיפורים ותשעה באב שהם צום המתחיל בערב ונמשך יום שלם. בתעניות אחרות מותר לאכול לפני הנץ החמה אבל רק אם האדם התנה זאת לפני שהלך לישון. אם הלך לישון ולא התנה שיאכל אם יקום לפני הנץ החמה, אסור לו לאכול.

* בבוקר הצום מותר לשטוף את העיניים, אבל אסור לשטוף את הפה וכן מותר לנעול נעלי עור.

* נשים מעוברות, או מניקות וכן קטנים לפני שהגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצום, או שיכולים לצום באופן חלקי. אלה שאינם צמים, אל להם לאכול בפרהסיה, או לאכול לשם תענוג בלבד, רק על פי הצרכים הרפואיים.

* בתפילת השחרית אומרים סליחות מיוחדות לעשרה בטבת וכן את פסוקי "אבינו מלכנו" של התחנון המיוחד לתענית הציבור.

* בעשרה בטבת, קוראים בתורה גם בתפילת שחרית וגם בתפילת מנחה. מעלים שלושה קרואים.

קוראים מתוך תפילת משה לאחר חטא העגל. בתפילת מנחה קוראים "הפטרה" מיוחדת לתענית ציבור מתוך הנביא ישעיהו: "דרשו ה' בהמצאו - קראהו בהיותו קרוב".

* בתפילת שמונה-עשרה מוסיפים את תפילת "עננו".

                                        * * *  * *

הרבנות הראשית קבעה בשנת 1951 את יום עשרה בטבת להיות "יום הקדיש הכללי" - יום אמירת קדיש לזכרון קורבנות השואה שיום פטירתם אינו ידוע.    

("שובה ישראל").