בית פורומים תהילים חלוקה שבועית

פרשת ויגש

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-23/12/2009 00:49 לינק ישיר 
פרשת ויגש

נתחיל בדבר תורה:

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך (ויגש מז-ח)

הקשה מורנו הראשל"צ, וכי זה יפה לשאול ב"א זקן בן כמה אתה?

ותירץ ע"פ מעשה עם בעל השאגת אריה שהיה נוהג להחמיר מאד באיסור חדש ולא היה אוכל בשום מקום וכאשר היה מתארח היה דרכו לשאת עמו גם כלים שלו אולם הרב היה תקיף מאד ובמיוחד באיסור חדש ולכן לא אהבו אותו כ"כ ולא מינוהו כרב עליהם. לימים הזדמן הרב בבית הנודע ביהודה וכמובן היבא עמו את כליו וכן את קמחו, וביקש מהרבנית שתבשל לו אוכל בכליו. הרבנית נפגעה וכי כליי טרפים אמרה זאת לבעלה, אמר לה בעלה לא חשוב כיוון שרב גדול הוא תכבדי את רצונו.

באותו זמן ששהה בבית הרב נודע ביהודה, בא מכתב מעיר מייץ לכב' הרב נודע ביהודה וביקשוהו שיבוא להיות רב עליהם, הרב לא רצה וביקש משאגת אריה שהוא ילך, שלח הרב מכתב אני לצערי לא יכול אבל שולח אני לכם ת"ח לא פחות ממני והוא יגיע בעוד ד' חודשים.

כאשר הגיע הזמן המיוחל ערכו טקס קבלת פנים לרב שאגת אריה אולם הרב רק הגיע, האנשים החלו לעקם את אפם, משום שהרב היה אז בגיל שבעים אמרו אחד לשני מה שלח לנו הנודע ביהודה, רב שרגלו האחת בקבר? הרב שאגת אריה שמע זאת, כאשר הגיע תורו לשאת את דבריו הקשה קושיה זו היתכן שפרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, האם זה דרך ארץ? כיוון שכאשר יעקב הגיע היה צריך להיות עדיין עוד חמש שנים רעב, אבל זכותו של יעקב גרמה שפסק הרעב, ולכן כאשר ראה פרעה את  יעקב זקן כ"כ חשש שהוא ימות עוד מעט, ולכן פחד ושאל כמה ימי שני חייך? ואז השיבו יעקב אל תדאג מה שאתה רואה אותי כ"כ זקן אין זה כן אלא מעט ורעים היו ימי שני חיי. אמר הרב שאגת אריה שיודע את את ליבכם שאינכם חפצים ברב כזה זקן מבטיח אני לכם שאני אחיה ואהיה עמכם עוד עשרים שנה. ובאמת כך היה הרב חי עד גיל תשעים.

ומסופר ביום אחרון למותו הלך לספריה כדי לקחת איזה ספר, והספרייה נפלה עליו ובשעת גסיסתו שמעו תלמידיו שהיה ממלמל ואומר כל הספרים מחלו לי על אף שהייתי תוקפם בלשון חריפה ובוטה אבל החייט – ז"א כך היה מכנה את הלבוש מרדכי, הוא לא מחל לי ולכן נענשתי במיתה כזו.

מכאן לומדים מוסר השכל כמה אדם צריך לנהוג כבוד ברבותיו ובמיוחד בראשונים וגם שאינו מבינם לא יבטלם אלא יתלה זאת במיעוט.

וכמו שמסופר על החת"ס שהיה מוסר שיעור בישיבה והביא את דברי הרשב"א אך איזה בחור אמר על דברי הרשב"א דברים אלו עקומים נזף בו הרב ואמר לו: חמור! תלמידיו לא הבינו מדוע כינה את אותו תלמיד דווקא בשם חמור, השיב להם הרב, נאמר אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...וא"כ אם תלמיד זה לא מחשיב את הרשב"א כמלאך אלא כב"א רגיל הרי הוא חמור.

כמה אדם צריך ליזהר בכבוד ת"חף וכן לא לשמוע בזיון ת"ח ואם שמע חייב למחות, כמו שמובא מעשה (בגמ' בב"מ דף פד ע"ב) על ר"א בנו של רשב"י, כשנפטר ביקש מאשתו שיניחו אותו בעליה, משום שאז הת"ח כעסו עליו וחשש שלא יקברוהו בכבוד, והגמ' אומר שהוא שהיה שם לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתיים שנה ולא הסריח, אבל יום אחד ראתה אשתו שיצא מאזנו תולעת, פחדה מאד וחששה שכעת הוא יסריח, בא לה ר"א בחלום ואמר לה אל תפחדי זה כלום, והתולעת מה שיצא מאזני משום שיום אחד שמעתי בזיון של ת"ח אחד ולא מחיתי. (מאמר אפרים)

ומעשה היה בתלמיד חכם אחד שהיה הולך בספינה לעיר אחרת, והיו עמו הרבה סוחרים עשירים והוא היה עני מרוד, שלא היה לו שום דבר על ערך. ומידי פעם היו שואלים אותו הסוחרים שיאמר להם היכן סחורתו ולהיכן הוא הולך לעסוק במסחר, אמר להם: הסחורה שאני מביא עמי היא הטובה שבכל הסחורות. וטרחו וחיפשו הסחורה בכל הספינה ולא מצאו כלום. והתחילו מלגלגים עליו והחזיקו אותו כשוטה על שדיבר דברים כאלו.

אחרי הדברים האלו עברה על ידם ספינת שודדים, ותפסו הספינה ונכנסו בה "אנשי מלטה" ולקחו מהם כל נכסיהם ורוקנו את הספינה, עד שלא נשאר בה שום דבר, ואפילו את בגדיהם שעליהם לקחו. וכשבאו ליבשה יצאו לעיר אחת, ולא היה להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ואיש לא הפנה פניו אליהם, ואיש לא שאל לשלומם.

אבל תלמיד חכם זה נכנס לבית המדרש וכיון שפתח פיו נודע מי הוא. וכך חלו לו כל בני אותה העיר כבוד גדול, והלבישוהו מכף רגליו ועד ראשו, וכל אחד היה מזמין אותו לבוא לביתו. וכשהיה הולך ממקום אחד לשני היו מהלכים אחריו כל הגבירים וכל חשובי העיר כדי ללוותו. ואותם הסוחרים כשראו את הכבוד הגדול שחולקים לו הלכו אצלו ופייסו אותו בדברים. אמרו לו: עשה עמנו חסד ודבר עלינו דברים טובים אל חשובי העיר שיעשו עמנו צדקה שאנו מתים מרעב שהרי כל נכסינו אבדו בים. והבטיחם החכם לעשות להם טובה כשיזדמן לידו, עוד יותר מכפי שהם חושבים. ואח"כ הוכיחם בדברים ואמר להם הרי עכשיו אתם רואים שסחורתי משובחת מסחורתכם עליכם לדעת שיש הבדל גדול בין זו לזו.

שכל הסחורות שבעולם עלולות להישרף או ליאבד בים או ליגנב, או שעלול לבוא שבר בעסקו, וכדומה מן המאורעות המתרגשים בעולם, שיש הרבה אנשים העולים על משכבם כשהם עשירים וקמים עניים. ואילו התורה סחורה יקרה, ששום נזק אינו שולט בה. 

כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי (ויגש מד-לד)

ר"ל יהודה חשש שמא יאמר לו יוסף לילך יחידי לארץ כנען ולהביא משם כמה כיסים של כסף כדי לפדות את בנימין מעבדות, לכן אמר לו שאין מציאות שהוא יחזור לביתו בלי הנער.

אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה רחובות יש במצרים. וברגע קטן קפץ נפתלי וסיבב את כל העיר ושב והודיע שיש י"ב רחובות אמר יהודה לאחיו אני אחריב ג רחובות וכל אחד מכם יחריב רחוב אחד ונחריב את כל העיר ולא נניח בה אבן שלמה. השיבו לו אחיו ואמרו יהודה יהודה, מצרים אינה דומה לשכם, ודע בביטחה שאם אנו מחריבים את מצרים את כל העולם אני מחריבים, ואין הקב"ה חפץ בכל שנעשה פורענות כזו, ועוד שזה דבר בלתי אפשרי לעשות מה שאתה מצוה ושאם בארמון היה מוטל סלע גדול מאד לקחו יהודה בידו הימנית וזרקו לרקיע וחזר וקיבלו בידו השמאלית ואח"כ השיבו על הארץ ופורר בועז אפו ורמז יוסף למנשה הווא עשה כן לאבן הגדולה השיה שהיתה מונחת במקום זה אמר לו יוסף וכי סבור אתה שאין אנו גבורים כמוך. דע שגם בינינו יש בורי כמוכן אמר לו יהודה תן לנו את בנימין ונעלה לאבינו ואם לא נחריב את כל העיר אמר לו לך ואמור לאביך שחיה רעה טרפה את בנימין כמו שאמרתם על יוסף אמר שמעון אין אנו צריכים לטרוח ולסובב בעיר לדעת כמה שווקם יש אל נעלה כולנו להר ונעקור אבנים גדולות ונטלל אותן לתוך האנשים וברגע קטן נהרוג את כולם.

וכשראה יוסף שהם הגיעו לקצה ההחלטה הרעה שלח את מנשה שיביא כמה מלוחמי מצרים הלך מנשה והביא חמשים גבורים חמושים היטב ורכובים על גבי סוסים ועשרת אלפיך רגלי וד' מאות לוחמים חזקים מאד שלא היו זקוקים לכלי זין וצוה עליהם שלא ירימו יד על אחד היהודים האלה אלא יבואו במהומה גדולה כדי להפעל עליהם פחדם למראה עיניהם וכך באו וכיתרו את השבטים מכל העברים עד שהיו השבטים באמצע והשבטים היו מתיראים. אבל יהודה לגלג עליהם ואמר ממה אתם מפחדים, הרי כונתנו לשם שמים ובודאי הקב"ה יעזור לנו וברגע זה שלף יהודה חרבו והתחיל לצעוק צעקות רבות ורמות ונוראות בזעם גדול עד שכולם נדהמו והתחילו נשמטים אחד אחד. והרבה מאנשי מצרים נפלו בשמען את צעקותיו של יהודה. אז רמז יוסף למנשה ושם ידו על כתפו של יהודה, ושיכך כיסו. וכשראה יוסף ששכך כעסו של יהודה כי הכיר הדבר על פי צבע פניו של יהודה התחיל לפייסו והבטיח לתת לו את בנימין, בתנאי שיביאו לו את אחיו מאמו אמר סיפרתם לי שירד למצרים ואם כן אולי תחפשוהו ותביאוהו עלי ואקחו לעבד במקום בנימין שאי אפשר לי להחזיק בבנימין מאחר שאתה ערבת לו ואילו השני מאחר שלא ערבת לו לא איכפת לך עליו ותוכל לילך לדרכך כעס שמעון ואמר וכי לא אמרנו לך שאין אנו יודעים אחיו של בנימין היכן הוא אם חי הוא או מת אם כן איך אתה מבקש מאתנו דבר שאינו בידנו. וי'א שהשבטים בראותם כל זה שיערו בנפשם שזהו יוסף אבל לא  ידעו בבירור ואילו יהודה ידע כן בבירור וחיכה בסבלנות לראות איך יפול דבר ועוד יש לפרש שכל אדם צריך לומר לעצמו איך אעלה אל אבי (ביום הדין) והנער איננו איתי (אלו הבנים שלנו שצריך לחנך אותם לתורה ומצוות .

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו (ויגש מה-א)

ועד אז לא רצה יוסף להתוודע אל אחיו שהיה חושש שמא יהרגוהו כדי כדי שלא יתביישו אבל עכשיו ששמע שהם מתכוונים להרוס עיר אמר יוסף, מוטב שאהרג ובלבד שלא תיחרב עיר שלמה כי עכשיו שהם זועמים כ"כ לא איפטר מהם ע''י זה שאתן להם את בנימין ועוד על פי מה שכתבנו בפרשת מקץ שכל המהומה הזאת לא עשה יוסף כדי לצער את אחיו או להנקם מהם ח"ו אלא לבון אם הם אוהבים אותו כי לפי ההנהגה שלהם עם בנימין למד על עצמו שראה עד כמה משתדל יהודה לטובת בנימין ושם נפשו בכפו כדי להצילו אז ידע שיש להם לב טוב כלפי בני רחל, ולכן החליט להתודע אליהם. ויש אומרים שירד מלאך בדמותו של יוסף והוא שגרם להם את כל הצער הזה. כדי שצער זה יהיה להם כפרה על מכירת יוסף.

הוציאו כל איש מעלי ר"ל שהיו שם הרבה מצרים ומאשני פרעה, וכולם ביקשו ממנו לחון את בנימין בשומעם את דברי יהודה שהסביר כי אביו עלול למות מחמת צער וכך נפלו כל אותם האנשים לרגליל יוסף וכל אחד הפציר בו מצד אחר עד שלא היה יכול יוסף לסבול האנשים שהיו שם ולכן דבר אל עבדיו בכעס שיוציאו כל איש זר מעליו כי לא רצה לבייש את אחיו. ולא רצה להודיע להם פתאום שהוא יוסף כי בודאי היו מתים מרוב צער. וכך הזהירו חז"ל שאם אדם היה נעדר מביתו זמן רב, אסור לו להופיע פתאום בביתו, שהוא יכול לסכן בזה נפשות בני ביתו בראותם אותו בליל שיתכוננו לכך. לכן התחיל יוסף בדברים לאמר זה שאמרתם שאחיו של בנימין מת האם זה בטוח או לא. אמרו השבטים כן אדוני הוא מת. אמר להם יוסף כיצד אתם מדברים שקרים והרי מכרתם אותו, אם כן מהיכן אתם יודעים שהוא מת ואני קניתי אותו כעבד ועכשיו אקרא אותו והתחיל לקרוא בקול גדול יוסף בן יעקב בא לכאן! יוסף בן יעקב בא לכאן ודבר עם אחיך! והשבטים התחילו להסתכל לכל ד' הרוחות לראות בואו וכשראה יוסף שדעתם נחה קצת אמר להם לאן אתם מסתכלים שם  אני יוסף אחיכם האמיתי העוד אבי חי?




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-2/1/2020 15:04 לינק ישיר 

פרשת ויגש9
נאמר בפרשה: "וֱיִגש אליו יֱהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעהֲ". ופירשו רבותינו, שיהודה ניגש לצאת למלחמה נגד יוסף ונגד מצרים אם לא ישנה יוסף את דעתו וישחרר את בנימין, ודיבר אליו קשות, כמבואר בפסוקים.

ובאמת שיש להקשות באיזו טענה בכלל באו יהודה ואחיו אל יוסף, הלא הם עצמם אמרו לו, "מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק", "הננו עבדים לאדוני גם אנחנו", וגם יוסף השיב להם בדרך ארץ כראוי, ואמר להם, "חלילה לי מעשות זאת" לקחת את כולכם כעבדים, כי איני רוצה לקחת אלא את בנימין אשר הגביע נמצא בידו ולא מעבר לכך. ואם כן רואים אנו כי יוסף נהג עמם בטובה גדולה, ואין מקום אם כן לכעס מצדו של יהודה, עד שבא במלחמה כנגד יוסף.

ליישב כל זאת נקדים, כי ידוע הדבר שעשרת הרוגי מלכות שהיו תנאים קדושים, נדונו כולם למיתה בצורה אכזרית ביותר, ואמרו רבותינו שביקשו עשרת הרוגי מלכות מהגדול שבהם, רבי ישמעאל כהן גדול, שישאל מן השמים אם גזירת מיתתם היא גזירה מן השמים אם לאו. ושאל על זה רבי ישמעאל את המלאך גבריאל, והשיבו, קבלו עליכם את הדין כי הכל מן השמים נגזר. וטעם הדבר שרצו עשרת הרוגי מלכות לשאול אם גזירה היא מן השמים, הוא מפני שהיה לאל ידם לבטל את הגזירה על ידי שם המפורש וכיוצא בזה, ולהמית את המבקשים להרגם, אבל לא רצו לנהוג כן מפני שחששו שמן השמים חפצים במיתתם בצורה כזו לתקן איזה ענין, ואכן כשהשיבו להם מן השמים שיקבלו עליהם את הדין, כך עשו. (והדברים מדויקים במה שהשיבו להם מן השמים שיקבלו עליהם את הדין). 

ועל פי זה יש לפרש את טעם הדבר שרצה יהודה לצאת למלחמה כנגד יוסף, שכן נאמר בפרשה "והאלהים מצא את עוון עבדיך", ובודאי שאין הכוונה לגניבת גביע הכסף, שהרי ידעו השבטים שבנימין לא גנב, אלא כוונתם לעוון מכירת יוסף, כמו שכתבו המפרשים, אבל כשראו השבטים שיוסף חדל מלהתנכל להם, כי אמר להם "חלילה לי מעשות זאת", ואינו מתנכל אלא לבנימין, הבינו כי לא בא להם הדבר כעונש על מכירת יוסף, שהרי בנימין כלל לא חטא במכירת יוסף, ואם כן אין זו גזירה מן השמים עליהם, ויוסף מתנכל להם בחינם, לכן ניגש יהודה למלחמה עם יוסף.

רואים אנו, כמה היו השבטים צדיקים, שישבו ופשפשו במעשיהם, ולא מצאו להם עוון מלבד מכירת יוסף, ואילו אנו, אם נתבונן במעשינו בכל ימי חיינו, ואפילו בתקופה קצרה יותר, יקשה עלינו למנות את כל עוונותינו, ואם כן כשבאה עלינו איזה צרה חלילה, עלינו לבדוק מייד, איזה עון שיש בידינו שגרם לנו לאותו עונש, ואל לנו לנהוג כדרך בני אדם פשוטים שאינם יודעים את בוראם, שכאשר בא להם איזה חולי, משקיעים את כל כוחם ברפואות, ואינם שמים לב לכך שאינם מרפאים את סיבת המחלה, והיא העוון (אף שודאי מחוייב כל אדם לעסוק ברפואה לחוליו, אך יחד עם זאת עליו לתקן את דרכיו). או שתולים את סיבת הצרה ב"עין הרע" וכיוצא בזה, כאשר הם מלאים עוונות, ויותר יש להם לתלות את צרתם בעוונם מאשר בעין רעה. וכן בשאר עניני האדם, כאשר באה לו איזו צרה או קושי, יראה לתקן את דרכיו, ולהתפלל לה' שיוציאו מאפילה לאורה, ובזה נזכה לחיים טובים, בשורות טובות ישועות ונחמות.
שבת שלום


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/12/2018 10:00 לינק ישיר 

לרפואת הרב חיים צבי בן שרה

פרשת ויגש
בפרשת השבוע, אנו עדים לפגישת יעקב עם יוסף, בן הזקונים שלו, שאותו הוא אהב יותר מכל אחיו, לאחר עשרים ושתיים שנה, בהן חשב כי "טרוף טורף יוסף", ומיאן להתנחם, ומיד כאשר נודע לו כי יוסף חי, הוא ממהר לרדת למצרים לפגוש את בנו האהוב יוסף.

בפרשה נאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". (בראשית מו, כט).

רש"י הקדוש, מביא בפירושו את דברי המדרש: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע".

בספר "ברכת פרץ" מובאת השאלה, אם ברגע הפגישה עם יוסף, הגיע זמן קריאת שמע, אם כן, מדוע יוסף עצמו, לא קרא גם הוא קריאת שמע. ואם נאמר שלא הגיע זמן קריאת שמע, מה הביא את יעקב אביו לקרוא קריאת שמע דווקא ברגע מיוחד זה?

ומשיב שם המחבר, שאכן, באותה שעה של הפגישה עם יוסף, לא הגיע זמן קריאת שמע, אך יעקב החליט לקרוא דוקא אז קריאת שמע, "לפי שדרכם של צדיקים, בזמן שיש להם ישועה ושמחה גדולה, הם מנתבים זאת מיד לאהבת ה' יתברך, שחנן אותם וגמל להם את הטובה הזו", ולכן באותה שעה גדולה של שמחת אב הפוגש את בנו האהוב, לאחר עשרים ושתיים שנה, יעקב עוצר לרגע, קורא קריאת שמע, ומייחד את שמחתו לקבלת עול מלכות שמים.

ומובן כי למעשה, התנהגות זו עומדת בניגוד גמור לדרכו של העולם. שהרי אדם רגיל שעסוק בשמחתו הפרטית, מרגיש כל כך טרוד, עד שחכמינו פטרוהו מקריאת שמע, כמו ששנינו במסכת ברכות, "חתן פטור מקריאת שמע" בגלל שטרוד בשמחתו. ואילו הצדיקים השלמים, אדרבה, ברגע של רום פסגת השמחה, הם עומדים וקוראים שמע ישראל ומשעבדים את שמחתם הפרטית לאהבת ה' יתברך.

מסופר על הגאון בעל החתם סופר, שהיה גר בעיר "פרשבורג", ושם היה סוחר עשיר גדול, אשר כגודל עשרו כך גודל קמצנותו. לקבל ממנו מעט מעות לצדקה, היה קשה יותר מקריעת ים סוף.

לימים, התהפך עליו מזלו, והעשיר ירד אט אט מנכסיו עד שהפך לעני מרוד. אף אחד מבני העיר לא היה מוכן לסייע לו בעת צרתו, שכן כולם זכרו את קמצנותו הרבה בימי עושרו.

בצר לו, פנה אל הגאון החתם סופר, ובקש את עזרתו, לקבל ממנו הלוואה, עד שירווח לו וישיב את הלוואתו לרב.

שמע הרב את בקשתו ואמר, אכן, רצוני לעזור לך, אולם אין בידי כעת אפילו פרוטה, אך מוכן אני לתת לך את פמוטות הכסף שבביתי. לך מכור אותם! קח את תמורתם כהלוואה, עד אשר ירווח לך!

שמח אותו סוחר, מכר את כלי הכסף של הרב, ובכסף שקיבל תמורתם, עסק בסחורה, עד שעשה חייל בעסקיו, ואט אט חזר לעשרו הרב כבראשונה.

בא הסוחר לבית הרב בעל החתם סופר, ששהה באותה שעה בישיבה עם תלמידיו. פנה העשיר אל הרב, הודה לו על עזרתו, והחזיר את סכום ההלוואה שקיבל ממנו. אך מיד הוסיף, מאחר והרב היה היחיד שעזר לי והציל אותי ואת בני ביתי מחרפת רעב, הבאתי לכבוד הרב מתנה, קופסא יוקרתית, ובה טבעת זהב עם אבן יקרה.

נטל הרב את הטבעת עם האבן היקרה, בחן אותה מול האור בחלון ואמר: איזו אבן נפלאה! ממש מלאכת מחשבת! ודאי מחירה רב מאוד! והמשיך למלמל מילים של התפעלות לעיני הסוחר ותלמידיו הרבים.

תלמידי הרב שראו את התפעלותו של רבם מטבעת הזהב והאבן שבה, ואת שמחתו הגדולה בקבלת המתנה היקרה, החלו לוחשים זה לזה, "הרי זה ריבית"! איך הרב מרשה לעצמו לקחת ריבית האסורה מהתורה! (מאחר והרב נתן לסוחר הלואה, אסור היה לו לקבל תמורת ההלואה סכום כסף נוסף).

בינתיים המשיך הרב להתפעל, וככל שגברה התפעלותו, כך גברו לחישות התלמידים על רבם.

לפתע הפנה הרב את מבטו לתלמידיו ואמר: "הקדוש ברוך הוא זימן לי את האבן היקרה הזאת, יפה היא האבן, וערכה הכספי רב ביותר, אך זוהי ריבית האסורה מן התורה, אני מקיים מצווה ואיני נוטלה, וכי לא אשמח בשל כך".

הסביר הרב, יש לי הזדמנות לקיים מצוות ריבית, אם מיד לא אקח את המתנה, במה יבוא לידי ביטוי קיום מצווה זו, אך כעת שהתפעלתי מאוד, והייתה לי שמחה גדולה בקבלת המתנה, אך את אותה שמחה ניתבתי בכך שלא אקבל את המתנה, ועל ידי כך אקיים את מצוות איסור נטילת ריבית!

שבת שלום


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-22/12/2017 00:40 לינק ישיר 





ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג)

אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הקטן של שבטים, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו - כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה! (ב"ר פ' צג יא).

המגיד מדובנא המשיל כאן את משלו:

משל לאדם שהיה חייב לשר העיר כסף רב עבור מיסים של כמה שנים. המושל שלח לו התראה כי אם לא ישלם את החוב למועד פלוני - יעוקל רכושו והוא יגלה מן העיר. מיד קם האיש והחל ללוות מכל קרוביו ומכריו. הוא גם גבה מלקוחותיו כספים המגיעים לו, וכדרך המלווים והפורעים, זה נתן לו כסף, וזה שטרות, חלקם טובים לפרעון וחלקם אינם שווים את הנייר שעליו הם חתומים.

יום אחד לפני המועד הנקוב ישב האיש לפני שולחנו, ערך את כל הכסף שגייס, והתחיל לערוך חשבון: הכסף המזומן כך וכך... אמר לו בנו: "אבא, שטר זה כבר יצא מן המחזור!"

"ומה בכך?", אמר לו האב, "בין כל השטרות גם שטר כסף זה ייחשב..."

"ושטרות אלו כמדומני שהם מזוייפים!" הוסיף הבן. התבונן בהם האב, והצבע אזל מפניו: אכן רימוהו, אבל מיד התעשת ואמר: "הבלים, מי ישים לכך לב." כעת ערך את סיכום שטרות החוב: הוא נטל שטר אחר שטר ורשם לעמו את סכום הכסף הנקוב בו. אמר לו הבן: "אבא, בשטר זה חסרה החתימה!"

"לא נורא," ביטל האב את דבריו.

"ושטר זה תאריך פדיונו רק בעוד שנה!", אמר לו הבן.

"אז מה?" הגיב האב.

"אבא," הוסיף הבן לומר, "בשטר זה חסרה הסבה".

האב נשא עיניו מטורי המספרים שלפניו ונעץ בבנו מבט מקפיא: "מה לך כי נטפלת לכסף ולשטרות, כלום החלטת למרר את חיי? אני אסתדר ודי! איני חפץ לשמוע עוד מלה!"

שתק הבן.

קם האב והרהר בלבו: כאילו לא די לו בצרות האחרות, כאילו לא די לו בכך שעדיין חסר לו סכום נכבד והשלמת הפרעון, כאילו לא די בדאגה מנין יקח כספים להפרוע את הלוואות שנטל, עוד החליט בנו לרדת לחייו!

נכלם הבן והחליט לא לדבר עוד.

למחרת היום פנה האב אל ארמון השר וצרור הכסף בידו. הוא עלה במדרגות השיש ונשאל לרצונו על ידי אנשי המשמר. אחד הזקיפים ליווהו דרך המסדרונות האפלוליים. דלת הלשכה נפתחה ולעיניו נגלה השר שם על כסאו הרם לבוש בגדי השרד. יועציו ישבו לצידו דמומים.

השר נתן בו מבט מקפיא ואמר: "ובכן, הבא נראה!" נאמר לו להוציא את השטרות אחד לאחד ולהגישם לשר. המזכיר שלידו רשם את הסכומים והגזבר מן העבר השני קיבל את השטרות מיד השר.

"ומה זה?", שאל השר.

היה זה השטר שיצא מן המחזור. בחדר השתררה דממה. "המשך!", אמר השר.

הוא המשיך להגיש את השטרות ולפתע נשא השר את אחד השטרות אל האור. היה זה השטר המזוייף.

"היודע אתה מה עונשו של מי שמחזיק שטר מזוייף?"

האיש נדם. בכאב נזכר כיצד ענה אמש לבנו. היכן הוא ביטחונו עתה? היכן תשובותיו?

הכיצד אמר "הבלים", "אין זה נורא", זה יעבור"... לא, זה לא עובר, ובאמתחתו עוד מפצים השטרות חסרי החתימה, נעדרי ההסבה, והשטר שתאריכו בשנה הבאה. לא, זה לא יעבור. ובכלל, אין לו את כל הסכום. מדוע בא בכלל, מדוע אין האדמה פוצה את פיה לבלוע...

"ובכן", אמר השר, מושיט את ידו ולקבל את השטר הבא. הביא הביט בשטר הבא בתור, ולחרדתו הבחין בעוד שטר מזוייף והתעלף... עד כאן המשל.

והדבר נורא: הנה גם השבטים האחים הקדושים, בוודאי היו להם טעמים כבדי משקל שהצדיקו לעשות מה שעשו ליוסף. יתירה מכך: השכינה השתתפה והסכימה עמם. הן סוף סוף מדובר בקדושי עליון! ובכל אופן, כשעמדו פתאום לפני יוסף והוא אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" - נאלמו פתאום וכל התירוצים פרחו ואינם. "ולא יכלו לענות אותו דבר".

ואך אנחנו עצמנו נראה?

האם אנו יודעים כיצד נראות המצוות שלנו, שלא לדבר על העבירות ואיך נראית התפילות, הברכות, כיצד נראה לימוד התורה, ואיך מנוצל יום השבת...

אבל כולנו מצטדקים בלבנו: זה יעבור, לא ידקדקו כל כך, זה לא נורא... ואם מישהו מנסה להעיר את תשומת לבנו לטובתנו, הוא נחשב למוכיח בשער, לחוזה שחורות, לפאנאטי קיצוני, מציק ומפריע.

אבל כשנתייצב שם, במרום, לבדנו לפני בורא עולם ומעשינו יפורטו אחד לאחד, יוקרן הכל באמת לגמרי עם כל הפנימיות של כל מעשה ומעשה, מכשול ועבירה, בסתר ובגלוי, באונס וברצון, מה נאמר אז?

אוי! אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! (ספר "שערי ארמון" לוקט מאור דניאל)

ובבראשית רבה (צ"ג, י) אמרו אמר ר' אבא ברדלא: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם האומות לא יכל לעמוד בפני תוכחת אתונו, יוסף קטן של שבטים לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד עאכ"ו.




נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-22/12/2017 00:37 לינק ישיר 





כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי (ויגש מד-לד)

ר"ל יהודה חשש שמא יאמר לו יוסף לילך יחידי לארץ כנען ולהביא משם כמה כיסים של כסף כדי לפדות את בנימין מעבדות, לכן אמר לו שאין מציאות שהוא יחזור לביתו בלי הנער.

אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה רחובות יש במצרים. וברגע קטן קפץ נפתלי וסיבב את כל העיר ושב והודיע שיש י"ב רחובות אמר יהודה לאחיו אני אחריב ג רחובות וכל אחד מכם יחריב רחוב אחד ונחריב את כל העיר ולא נניח בה אבן שלמה. השיבו לו אחיו ואמרו יהודה יהודה, מצרים אינה דומה לשכם, ודע בביטחה שאם אנו מחריבים את מצרים את כל העולם אני מחריבים, ואין הקב"ה חפץ בכל שנעשה פורענות כזו, ועוד שזה דבר בלתי אפשרי לעשות מה שאתה מצוה ושאם בארמון היה מוטל סלע גדול מאד לקחו יהודה בידו הימנית וזרקו לרקיע וחזר וקיבלו בידו השמאלית ואח"כ השיבו על הארץ ופורר בועז אפו ורמז יוסף למנשה הווא עשה כן לאבן הגדולה השיה שהיתה מונחת במקום זה אמר לו יוסף וכי סבור אתה שאין אנו גבורים כמוך. דע שגם בינינו יש בורי כמוכן אמר לו יהודה תן לנו את בנימין ונעלה לאבינו ואם לא נחריב את כל העיר אמר לו לך ואמור לאביך שחיה רעה טרפה את בנימין כמו שאמרתם על יוסף אמר שמעון אין אנו צריכים לטרוח ולסובב בעיר לדעת כמה שווקם יש אל נעלה כולנו להר ונעקור אבנים גדולות ונטלל אותן לתוך האנשים וברגע קטן נהרוג את כולם.

וכשראה יוסף שהם הגיעו לקצה ההחלטה הרעה שלח את מנשה שיביא כמה מלוחמי מצרים הלך מנשה והביא חמשים גבורים חמושים היטב ורכובים על גבי סוסים ועשרת אלפיך רגלי וד' מאות לוחמים חזקים מאד שלא היו זקוקים לכלי זין וצוה עליהם שלא ירימו יד על אחד היהודים האלה אלא יבואו במהומה גדולה כדי להפעל עליהם פחדם למראה עיניהם וכך באו וכיתרו את השבטים מכל העברים עד שהיו השבטים באמצע והשבטים היו מתיראים. אבל יהודה לגלג עליהם ואמר ממה אתם מפחדים, הרי כונתנו לשם שמים ובודאי הקב"ה יעזור לנו וברגע זה שלף יהודה חרבו והתחיל לצעוק צעקות רבות ורמות ונוראות בזעם גדול עד שכולם נדהמו והתחילו נשמטים אחד אחד. והרבה מאנשי מצרים נפלו בשמען את צעקותיו של יהודה. אז רמז יוסף למנשה ושם ידו על כתפו של יהודה, ושיכך כיסו. וכשראה יוסף ששכך כעסו של יהודה כי הכיר הדבר על פי צבע פניו של יהודה התחיל לפייסו והבטיח לתת לו את בנימין, בתנאי שיביאו לו את אחיו מאמו אמר סיפרתם לי שירד למצרים ואם כן אולי תחפשוהו ותביאוהו עלי ואקחו לעבד במקום בנימין שאי אפשר לי להחזיק בבנימין מאחר שאתה ערבת לו ואילו השני מאחר שלא ערבת לו לא איכפת לך עליו ותוכל לילך לדרכך כעס שמעון ואמר וכי לא אמרנו לך שאין אנו יודעים אחיו של בנימין היכן הוא אם חי הוא או מת אם כן איך אתה מבקש מאתנו דבר שאינו בידנו. וי'א שהשבטים בראותם כל זה שיערו בנפשם שזהו יוסף אבל לא ידעו בבירור ואילו יהודה ידע כן בבירור וחיכה בסבלנות לראות איך יפול דבר ועוד יש לפרש שכל אדם צריך לומר לעצמו איך אעלה אל אבי (ביום הדין) והנער איננו איתי (אלו הבנים שלנו שצריך לחנך אותם לתורה ומצוות .




נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-22/12/2017 00:35 לינק ישיר 

לרפואת הרב נסים רחמים בן יפה ג'מילא, והרב חיים צבי בן שרה, והבחור גבריאל אליהו בן פנינה
פרשת ויגש
''ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''
שואל כאן האדמו''ר רבי אברהם מסוכצוב: מדוע מתנגד עתה יהודה כל כך להשאיר את בנימין במצרים? הרי הוא עצמו הציע לא מכבר ליוסף: ''הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו''
אלא - אומר האדמו''ר מסוכאצוב - בתחילה סבור היה יהודה, שאותה שעה שבה נמצא הגביע באמתחת בנימין מתחיל שעבוד מצרים, שנגזר בשעתו על בני ישראל, ולכן קיבל עליו באהבה וברצון גזירה זו. אבל כשהודיע השליט המצרי בפסקנות: ''האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם!''
הסיק מכך יהודה שאין כאן התחלת השעבוד של בני ישראל, אלא מזימה שפלה המופנית רק נגד בנימין. משום כך התקומם יהודה בכל כוחו נגד גזירה זו, והשמיע את דבריו התקיפים והמרשימים באזני השליט המצרי, כדי להניא אותו מגזירתו כלפי אחיו הצעיר.

"ויגש אליו יהודה"
על הפסוק "ויגש אליו יהודה" (בראשית מד,יח) אומרים חז"ל כי יהודה היה מוכן להילחם ביוסף, כדי להציל את בנימין. יהודה מסר את נפשו בעבור ילד אחד, והדבר מלמדנו שיש למסור את הנפש בעבור חינוך יהודי של ילד אחד, שיתנהג כפי שראוי ליהודי לנהוג.

'ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני...''
אמר לו יהודה ליוסף: בנוהג שבעולם, מי שלוקח עבד ומצא אותו גנב - מחזירו למוכר; וזה שנמצא גנב, אתה מבקןש לקחתו לעבד?! אם לשמשך (לשרתך) אתה מבקשו, אני יודע לשמש יותר ממנו; ואם למלחמה אתה מבקשו, אני יודע להילחם יותר ממנו. אמר לו יוסף: למה אתה מרבה דברים? מסתכל אני, שיש גדולים ממך עומדים כאן ואינם מדברים. ואין ראובן גדול ממך; ואין שמעון ולוי גדולים ממך ואינם מדברים?! ואתה - למה תרבה דברים? אמר לו יהודה: מכל אלו אין אחד מהם חושש בו (=דואג מהחזקת בנימין במצרים) אלא אני, שנאמר: ''אנוכי אערבנו''

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי"
כשהיה מגיע הצדיק ר' מאיר מפרימשלאן לדברי הסיום של יהודה אל יוסף, היה נאנח ואומר: "כי איך אעלה אל אבי" איך יכול אדם מישראל לעלות אל אביו שבשמים לאחר שנות חיים בעולם הזה.
כאשר "והנער איננו איתי" אם הדור הצעיר - הילדים לא הולכים איתי בקבלת עול תורה ומצוות.
כי בזאת נבחן כל דור מישראל, בהצלחתו למסור כראוי את מורשת האבות לדור הבנים.

''יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן, ואחיו מת''
''ואחיו מת'' - אדם ודאי (=דובר אמת) כיהודה יאמר דבר, שאינו ברור לו (כדבר אמת)? אלא כך אמר יהודה: אם אני אומר לו: קיים הוא (אחיו חי) - הוא אומר לי: לך והביאהו! כדרך שאמר על בנימין. לפיכך אמר לו: ''ואחיו מת''...

"ואחיו מת"
כל זמן שהשבטים אמרו עליו "האחד איננו", התאפק יוסף ולא התוודע אל אחיו, אך עתה כשאמר יהודה "ואחיו מת", לא יכל יוסף להתאפק יותר, שכן דיבורו של צדיק עושה רושם וחשש שלא יפגע על ידי זה, ולכן התוודע מיד אל אחיו.

שבת שלום ומבורך


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-23/12/2009 08:53 לינק ישיר 

בס"ד

פרשת וַיִּגַּשׁ

פדיון שבויים היא מצווה חשובה ביהדות , בימים אלו התקשורת עוסקת בכך האם עסקת השבויים המתקרבת כדאית והאם נכון לעשות אותה , מועלים שיקולים בעד ונגד ואני מודה לבורא עולם יתברך שאני לא חלק ממקבלי ההחלטות בנושא , וכולי תפילה שבורא עולם ייתן עצה נכונה לעוסקים בדבר.

אבל כבר בפרשה שלנו אנו רואים את פדיון השבויים הכי מפורסם שאנו מכירים והוא הבקשה של יהודה מיוסף לפדות את בנימין ולהחזירו לבית אביו לאחר שנמצא הגביע של יוסף בחפציו של בנימין (למרות שהדבר הושתל בכליו),  המעלה של מצוות פדיון שבויים היא גדולה וחשובה אך הרמב"ם מביא שאין פודים שבויים יותר מהשווי שלהם , מכיוון שבכך גויים יכולים כל פעם מחדש לחטוף יהודים ולדרוש עליהם דברים קשים.

עוד מסופר על המהר"ם מרוטנברג בשנת 1286 נכלא המהר"ם על ידי השלטונות לאחר שנתפס כשניסה להגר לארץ ישראל, והקיסר הגרמני דרש סכום כופר עצום לשחרורו. על פי המסורת המקובלת, סירב המהר"ם שהקהילה היהודית תפדהו תמורת סכום שכזה מחשש לתקדים שיביא למאסרים ולדרישות כופר דומות נוספות, ובסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.

הרב כמוס עגיב זצ"ל מסביר שיהודה שעמד לפני יוסף הביא בפניו את הסיבות שיש לפדות את בנימין למרות שמה שנדרש היה מעבר לרצוי.

4 סיבות שמשחררים שבויים מעבר לערך שלהם הם: 1. אם המלך הוא שהכניס לכלא את השבוי ולמעשה יוסף הוא משנה למלך ולא הגינוי שהוא הכניס את בנימין כדי להרוויח כסף. 2. אם מדובר בבן משפחה קרוב שהמשפחה קשורה אליו ופה הדבר ברור לנו 3. אם מדובר באשת איש בעלה רוצה לפדות אותה מותר גם , למרות שבנימין הוא לא אשת איש אבל נפשו של בנימין הייתה קשורה ביעקב כשם שאדם קשור בנפש אשתו.

4. במידה ומדובר בתלמיד חכם, אין ספק שכל בניו של יעקב היו תלמידי חכמים  כי למדו מיעקב אבינו תורה ולכן היה מקום לשחרר אותו. ומהסיבות הללו היה מקום לשחרר את בנימין , ועוד אנו רואים את גדולתו של יהודה שכל מה שהוא עשה למען אחיו אפשר לו לעשות תשובה  על מה שהוא עשה ליוסף, ויהודה גם ברגע כל כך קשה לא שוכח את מה שההלכה דורשת ממנו והוא מביא את הנימוקים ההלכתיים למעשיו תוך כדי הרגע הקשה שהוא נמצא בו, ללמד אותנו כמה אדם צריך לפעול בכל דרכיו בחיים ע"פ ההלכה ולשאול את עצמו מי  ההלכה מצפה ממנו שהוא יעשה בכל צעד.

 

" וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת"(מה,כח).

רש"י מפרש – רב עוד – רב לי עוד שמחה וחדווה הואיל ועוד יוסף בני חי.; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת"(מה,כח).  

ליעקב נודע שבנו בחיים , קודם לכך יצא סרח בת אשר ושרה שיוסף חי, יעקב עדיין לא קיבל את הבשורה הטובה והוא התחיל להרגיש שיוסף חי, כי אם היו מספרים לו שיוסף חי מייד הדבר היה יכול לפגוע בו ומרוב התרגשות הוא היה יכול לקבל התקף לב ולמות ,וכך שהבשורה הובאה לו בהדרגה הדבר הקל עליו בקבלת הבשורה הטובה החיתה את נפשו,

וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי- המילה  חי היא כינוי לצדיק יוסף היה צדיק , כי רק אדם שמתנהג בצדקת הדרך בחיים נקרא חי.

 

עוד מובא שבזמן המפגש בין יוסף ליעקב לאחר השנים הרבות שלא ראו אחד את השני רש"י מביא שיעקב קרא קריאת שמע של ערבית, נשאלת השאלה למה עכשיו? ערבית אפשר להתפלל עד פרק זמן קצר לפני עלות השחר , את יכול למצוא מתפללים בבני ברק בבית כנסת איצקוביץ בשעה שלוש לפנות בוקר המתפללים ערבית, מה היה דחוף להתפלל עכשיו, יעקב יכול להתפלל מאוחר יותר אפילו עם יוסף ביחד עם שאר האחים, אבל יעקב ברגע שהוא חיכה לו כל השנים נמצא במעמד של קבלת עול מלכות שמים, ללמד אותנו שלא משנה באיזה מצב אנו נמצאים , אדם יכול להיות בהתרגשות רבה עקב הולדת בן זכר או חלילה בצער עקב מות בן משפחה, עליו במיוחד ברגעים אלו להבין שהכול מבורא עולם ולא להשכיח להתפלל בגלל שמחה יתרה או חלילה צער.

 

מסכת ברכות(הלכות שנלמדו במסגרת השיעור הקבוע במדרשת לב לאחים ביהוד בהדרכת הרב שי):

מעלתו של מי שקורא קריאת שמע בכוונה ובשלמות:

זוכה שמצננים לו גיהינום, זוכה להינצל מן המזיקים, אדם ירא שמיים שמקפיד לקרוא קריאת שמע על מיטתו ולא מפסיד יום אחד ניצל מחלומות רעים ומחשבות פגומות.

שבת שלום!

 

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון  לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי  בן עדינה,פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה, ובריאות ליוסף כהן בן חווה.

 

לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים: [email protected]

 

 




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-23/12/2009 00:55 לינק ישיר 

פרקים ספר ראשון ספר שני ספר שלישי ספר רביעי ספר חמישי ספר שישי ספר שביעי ספר שמיני
א-י צבעונית אליהו1000 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM ברכה רבקה פ
י-כ צבעונית אליהו1000 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM ברכה שושי מ
כ-ל שושו999 חנון חושב שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM ברכה רבקה נוי
ל-מ שושו999 חנון חושב שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM itscak54 עדנה
מ-נ o0 שעשני כרצונו שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM שימעלה37 shery2
נ-ס שרי5 שעשני כרצונו שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM shery2 מימי ה
ס-ע שנות2000 TOXIC2004 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM shery2 פרידי
ע-פ תוצאמת TOXIC2004 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM shery2 פרידי
פ-צ צבעונית תוצאמת שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM TOXIC2004 shery2
צ-ק סופר אמא Ask_Moses שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM אריאל  רחל  ו
ק-קי  תוצאמת POUPEE שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM תמי 4 רחל דר
קי-קיט mesama POUPEE שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM shery2 רחל דר 
קיט שושו999 שושו999 שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM shery2 רחל דר 
קכ-קל HEBROW בן שחר שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM שושניתוש ככר הכסף
קל-קמ HEBROW בן שחר שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM nosn21 ככר הכסף
קמ-קנ HEBROW בן שחר שרית560 sos10 י.קרויצפלד תופיM nosn21 ככר הכסף



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-23/12/2009 00:52 לינק ישיר 

ולא יכל יוסף להתאפק.
בעל ה'שם משמואל' (שנת תרע"א) מעורר שאלה שיש בה חומר רב למחשבה על מה שהתחולל בנפשו של יוסף ברגעי ההתוודעות שלו לאחיו. רגעים אלו מהווים שיא לעלילה מרתקת בין יוסף לאחיו, שהתורה עוסקת בה בשלוש הפרשיות האחרונות. ואם נתבטא במושגים בני זמננו, נראה ששום תסריטאי לא היה יכול לסיים את סיפור העלילה בתמונה דרמטית יותר ממה שהתרחש במציאות. המתח והחרדה של האחים והתפנית המפתיעה כל כך עם גילוי הזהות האמיתית של המשנה למלך מצרים, שאינו אלא יוסף אחיהם הדורש את טובתם.
והנה יוסף, המפיק הראשי של העלילה שמושך בעצמו בחוטים, מתקשה לסיים אותה אפילו ברגעי השיא שלא ניתנים עוד למתיחה נוספת. כך ה'שם משמואל' מדייק מן הפסוק "ולא יכול יוסף להתאפק", ומשמע שאם היה יכול לשלוט ברוחו היה דוחה את הקץ עוד קצת, ומותח את האחים עוד ועוד. אך לשם מה? איזו תועלת חשב להפיק מעוד כמה רגעים של מתח מורט עצבים? האם לא די לו לשמוע את הכאב המצמרר בקולו של יהודה "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי"?
זו קושייתו של ה'שם משמואל', ומכאן ואילך ננסה לפתח את הדברים בכיוון אחר.
מרן הרב קוק עמד על עוצמתו הגדולה של עולם הדמיון בדורנו: "כל התרבות הזמנית בנויה על יסוד כח המדמה", ואם הדברים היו ראויים להיאמר בדורו, על אחת כמה וכמה גדול משקלם בדורנו. המדיה שהולכת ומשתלטת על כל שטחי חיינו היא רק הסימפטום לפילוסופיה תרבותית שלמה, שבה כלי המדידה המרכזי לכל תופעה ולכל אמירה הוא הרושם החושי שהיא מטביעה סביבה, ורק בו היא מתהדרת. תרבות זו שאנו מצויים בתוכה מביאה לשיח ציבורי רדוד, שאינו מאפשר בחינה מעמיקה של מושגים ודעות, והיא מצמיחה מנהיגים חסרי חוט שדרה שמצטיינים ביכולתם להתאים את התדמית האישית שלהם לכל גל מזדמן.
הנזק החינוכי הקשה ביותר שתרבות זו עלולה להביא, הוא הניכור של האדם אל עצמו. ככל שאדם מתרגל לראות את עצמו כחלק מהפקה גדולה, כך הוא מסגל לעצמו מנטליות של שחקן שאינו חי את חייו האמיתיים אלא עוסק בגילום דמויות זרות בלבד. מי מאתנו לא נתקל בסתירות מביכות בין הדימוי החיובי של אדם או של חברה הזוכים להערכה רבה לבין התנהגותם הרחוקה מאוד מדימוי זה במציאות, ולא פעם אדם נוטה לאבד את האמון שהיה לו במורי הדרך ובאמיתות שהם מייצגים. השעבוד המתמיד ליצירת הרושם הרצוי גורם לנו לעיתים להחביא ולעמעם חלקים מן האמת הגדולה שאנו מאמינים בה, ואין פלא אם הדבר נתפס כהתכחשות אליה.
ולאור זווית ראייה זו יורשה לי להוסיף נופך לביאור הפרשה. אפשר להבין כך את הקושי שעומד בפני יוסף לעזוב את המשבצת המלאכותית של המפיק והבמאי ולנחות לקרקע המציאות כשאר האחים. ההתוודעות של יוסף אל אחיו היא גם ההתוודעות שלו אל עצמו. עד לרגע זה ניתן לו לשלוט על המהלכים ולמשוך בחוטים כרצונו, אך כשרגע האמת מגיע, יוסף מוכרח להתקלף מכל התפאורה המלאכותית ולהתגלות כפי מה שהוא. ברגע זה הוא זוכה "לאבד את השליטה" על רוחו ועל רגשותיו, והאמת שבו זועקת להתגלות מתוך כל הניסיונות המלאכותיים להסתירה: "אני יוסף אחיכם".
התפרצות בריאה זו של הזהות האמיתית עד כדי כך שלא ניתן עוד להתאפק, באה ללמד שלא ניתן לכלוא את הרוח לאורך זמן, וסופה של אמת החיים הפשוטה להתגלות אצל כל אחד ואחד.

 




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
   
בית > פורומים > רוחניות > תהילים חלוקה שבועית > פרשת ויגש
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר

bholext