י' בטבת
עשרה בטבת     מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית | אזכרה מצוק אשר קראני רבי יוסף טוב עלם אזכרה מצוק אשר קראני, בשלוש מכות בחדש הזה הכני
גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני.
דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית, הלא שלשתן קבעתי תענית
ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים, האריכו מענית.
זועמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר
טרוף טורף בו הנותם אמרי שפר, הוא עזרא הסופר.
יום עשירי מוה בן בוזי החוזה, כתב לך בספר המחזה
לזיכרון לעם נמס ונבזה, את עצם היום הזה.
מנין סדר חדשים בעשרה בו העיר, נהי וילל במו פיו אפעיר
בסדר פרעניות בתוך לבבי יבעיר, בבא אלי הפליט לאמר הכתה העיר.
על אלה על פני אבל זריתי, פצתי על ארבעתן לו חץ בלבי מריתי
צרות ע לאלה בל לי כריתי, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי.
קראתי שמך מתנחם על רעתי, ראה עניי ושמע קול פגיעתי
שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.
ירח טבת מאד לקיתי בו, ונשתנו עלי סדר נתינו
סררתי פשעתי יגלה לי טובו, האומר לים עד פה תבוא.
| | סליחות לעשרה בטבת | עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. הרבנות קבעה גם את העשרה בטבת, כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. המצור החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל). במהלך המאה הראשונה לפנה"ס, נכבשה ירושלים פעמיים ביום זה; פעם בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, ופעם בידי הורדוס, בשנת 36 לפנה"ס. בתנ"ך י' בטבת (החודש העשירי, על פי הספירה מניסן) מוזכר כבר בתנ"ך כיום תחילת המצור על ירושלים: - "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב כה, א; בירמיהו נב, ד)
הנביא יחזקאל ששהה בבבל באותה תקופה, יחד עם גלות יכניה, התנבא ביום בו החל המצור: - "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב (כְּתָב) לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:" (יחזקאל כד, א-ב)
הנביא ממשיל את ירושלים לסיר הנמצא על האש, ותושבי העיר נמשלים לנתחי בשר שיתבשלו בתוך הסיר. הנמשל הוא חרונו של הקב"ה על ירושלים, שמשתמש במלך בבל כדי להיפרע מאנשי העיר על חטאיהם. הנביא זכריה מזכיר בנבואתו את צום העשירי (ח, יט) אשר יהפך עם שאר הצומות על חורבן ירושלים לששון ושמחה. על פי דעתו של רבי עקיבא (שנפסקה להלכה ונהוגה כיום), צום העשירי הוא עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר על ירושלים. (מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב) דעתו של רבי שמעון היא שצום העשירי מכוון לחמישה בטבת (טבת הוא החודש העשירי למניין החודשים מניסן), היום שבו הגיעה השמועה על חורבן ירושלים לגולים בבבל. וכך כתוב בספר יחזקאל "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ; בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר, הֻכְּתָה הָעִיר. (כא-כב). ועל כך אומר רבי שמעון: ועשו יום שמועה כיום שריפה. ח' וט' בטבת עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית - תרגום השבעים ובט' בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה (אורח חיים תק"פ). לדעת המפרש למגילת תענית (דפוס וילנא): בט' טבת נולד "אותו האיש". ומובא בהגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום זה".
במסכת סופרים כתוב: "מעשה בחמישה (אין כאן טעות) זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ביוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. וכך כתוב ב"מסכת מגילה" :  | דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן
ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.
נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת.
וכתבו לו - אלהים ברא בראשית (בראשית א)
- אעשה אדם בצלם ובדמות (בראשית ב)
- ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי (בראשית ה)
- זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם (בראשית יא)
- הבה ארדה ואבלה שם שפתם (בראשית יח)
- ותצחק שרה בקרוביה (בראשית מט)
- כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס (שמות ד)
- ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם (שמות יב)
- ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה (שמות כד)
- וישלח את זאטוטי בני ישראל (שמות כד)
- ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו.
- לא חמור אחד מהם נשאתי. (במדבר ט"ז)
- אשר חלק ה' עמו אלהיך אתם להאיר לכל העמים. (דברים ט')
- וכתבו, ביו החיות הטמאות "את צעירת הרגלים" ולא "את הארנבת" ( ויקרא י"א) שהיה שמה של אשתו של תלמי.
|  | | – דף ט' עמ' א | ובגמרא מבואר מדוע נעשה כל שינוי ושינוי.
הרב החיד"א ב"כיסא רחמים" מביא הסבר לשני האירועים. מדובר בשני מעשים שהיו בימי תלמי. "ואפשר דהחמישה זקנים לא עלתה בידם לכותבה כהוגן, והם אמרו לו שלא יכלו לתרגמה כהוגן ומזה אחר כך נתעורר להביא אסיפת זקנים והניח כל אחד בפני עצמו לעמוד על אמיתה של תורה.
הלכות הצום כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, הצומות האחרים על תקופת החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ הוא קצר יחסית. על פי האבודרהם (שמתבסס על תשובות הגאונים), אם עשרה בטבת חל בשבת הוא דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקורו הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה". על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת, ולכן דינו של האבודרהם אינו נוהג למעשה. עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אסור להיכנס לתוך השבת בצום. עשרה בטבת חל בשנים חסרות יום לפני היום בו חל ראש השנה, בשנים כסדרן ביום בו חל ראש השנה, ובשנים שלמות ביום שאחרי ראש השנה. על כן, עשרה בטבת חל ביום שישי בשנים מסוג השג, השא, זחא וזחג, המהווים יחד קצת מעל 19% מהשנים. בניגוד לצומות של יחיד, צום עשרה בטבת דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו) (ריטב"א סוף מסכת תענית). דיני תענית עשרה בטבת הם כמו שאר הצומות הקלים על ירושלים: צום גדליה ושבעה עשר בתמוז. בתפילת שחרית של עשרה בטבת אומרים סליחות (האשכנזים מוסיפים גם "אבינו מלכנו"), וקוראים בתורה (בפרשת כי תשא) "ויחל משה". במנחה קוראים בתורה ולמנהג האשכנזים קוראים הפטרת דרשו. הספרדים אינם קוראים הפטרה, למעט חלק קטן מיהודי צפון אפריקה (ליתר פירוט ראו בערך תפילת מנחה). חולים, נשים בהריון ונשים מניקות אינם צריכים לצום. יום הקדיש הכללי יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים, להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים. ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
יש גם שו"תים בנושא: - בשו"ת "קול מבשר", נשאל האם רשאי החזן בבית הכנסת של הר ציון, ליתאזר ב"חבל" שהסירו מאחד מהעצים עליו ניתלו קרבנות השואה והובא לאחר השואה למדינת ישראל, בעת התפילה והאזכרה של נשמות ההרוגים הקדושים, והשיב כי מן הראוי שיבטלו גבאי בית הכנסת מנהג זה מכיוון שמעיקר הדין צריך הנפטר להקבר עם הכלי ע"י נהרג ועוד שאין להכנס לבית הכנסת בדבר שדרכו לקצר חיים כגון סכין וכל שכן חבל זה ששימש למיתה ע"כ כתב כי על גבאי בית הכנסת לגנוז ולקבור חבל זה.( שו"ת קול המבשר (ח"א, סי'נח)
- הרב שלמה זלמן אויערבך נשאל האם ראוי לשמור עשרה בטבת בתור יום זיכרון (יא"צ) לאביו ולאימו שנספו בשואה. תשובתו הייתה שהדבר נכון מאוד וגם כדאי לבנו לשמור על היא"צ. מקור: הליכות שלמה, תפילה, פי"ח, הע' 72)
קישורים חיצוניים
 |
|
|
