יהדות קראית מול רבנית

לביצוע מעשי של המצוות. עיקר העבודה של הפרשנים הרבניים היתה ליצור את הפירוט הנדרש לחיים. המקרא גם מציב דרישות מרחיקות לכת מסויימות, שבני אדם לא יכולים ליישם, והפרשנים ריככו והתאימו למציאות האנושית. איסור גביית ריבית הוא דוגמה אחת, "עין תחת עין" דוגמה שניה, ועונש המוות על עבירות שונות, שלמעשה בוטל ע"י חז"ל, הוא הדוגמה הכי חשובה.
לכן מי שניצח למעשה, בהסטוריה, זה הזרם ההלכתי. הוא הזרם המעשי, שאפשר לחיות לפיו.
באשר לפסוקים, כידוע גם את הנצרות אפשר להצדיק על סמך פסוקי המקרא, כך שהתעסקות בהם באמת יכולה להוביל לכל כיוון שרוצים.

משהו שמקעקע את התושב"ע. בוא נאמר שמבחינה משפטית יש כאן מה שנקרא "שתיקה רועמת".

האמונה בתושב"ע ובגזירות חכמים מתקבלת ומקובלת רק בגלל שאפריורי מאמינים בה.
מצד  שני יש כאן אמירה מן המקור, מן התורה, גם שלא יוסיפו כלום וגם לשמוע מה שאומרים לך  אך ורק אחרי שלא הבנת ושיעבדת את עצמך מרצון לביהמ"ש ולחכמים שיגידו לך מה לעשות וממש לא כמו בתרבות העכשוית שהרב אומר לך הכול ואתה שומע ומציית. מה שמצחיק שאת התוספת:
"על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"
לפי רמב"ן, בביאורו לדברים יז:יא
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - אפילו אם אמרו לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין."

הוסיפו במחשבה אפריורית שחייבים לשמוע לחכמים כשאם הדבר הזה היה בכלל טעות (ואני לא רואה איך לא לפי הפשט) הם גזרו שינוי (שבאמת קרה) של היהדות מקצה לקצה (ואכן היא השתנתה כך) ותרבות של אד הומינם לא נורמלי (רק התייחסות לגופו של אדם ולא למה שהוא אומר כי הוא נחשב "חכם")..

סבבה שיש הלכה. בעניין הזה צריך היה לחשוב על משהו שלא נוגד לחלוטין את הפשט. חוץ מזה שלפי הפשט אי אפשר להצדיק את הנצרות בגלל שכתוב בפירוש לא להוסיף על התורה. בעניין יחזקאל שאמר שהשם ייתן ברית חדשה אפשר איכשהו היה לראות אפילו כסתירה לכתוב בדברים או לישב בדרך שעשו "האביונים של ישו" למשל- למרות שכתוב בפירוש שאסור להוסיף על התורה והנה התנ"ך עצמו הוא תוספת ראשונה עוד הרבה לפני התושב"ע. זה בעייתי- קודם צריך להגדיר מה מתקבל- אם כול התנך מתקבל אז ממילא לא עשית מה שכתוב בשמות.
מצד שני אם אתה מקבל את שמות אתה גם לא אמור להוסיף על כלום אז אם אתה הולך רק לפי הפשט זה מאוד פרקטי ברמת השבת ואכן אם יש לאקונות בחוק לך לבית משפט והם יחליטו אם אין לך פתרון בעצמך. הכוונה פה היא בוררות ולא שלטון רבני. אפשר בהחלט לבנות ככה חברה יופי. לא צריך את התושב"ע ועובדה שהקראים עדיין קיימים אז כנראה שאפשר לחיות ככה. השאלה היא פשוט כמה בא לך לא לקחת ריבית ולעשות מה שכתוב באמת או לעשות מה שנראה לך יותר מגניב וראוי. עין תחת עין למשל זו דוגמא לא מחייבת כי אף אחד לא אמר לא לפרש את זה בעצמך- כלומר אם אני ראש שבט ואני חושב שעין= ממון אז סבבה זה לא נפלא ממני. גם הפוך. אם אני לא בטוח אני צריך ללכת שיגידו לי אבל תמיד צריך לזכור שרשום בפירוש "לא נפלאת היא ממך אז למה צריך את כול התוספות??

אם כך אמור לי, אל מי פונה פרק ל' בדברים? אל הפרט או אל הכלל?

בעיקרון אל כולם ולכול פרט בנפרד.
מה זה משנה?
זה לא מקעקע את המשמעות

כלומר, אל העם כולו, הרי שהמשמעות היא שהעם כולו, כיחידה שלמה, יש לו היכולת להבין את המצוות. לא כל פרט לעצמו. אם כך, אין סתירה להנחיה להניח את הבנת המצוות בידי מנהיגים וחכמים נבחרים. המנהיגים הדתיים האלה הם המופקדים על ההבנה של העם. הם היוצרים את ההבנה הקבוצתית.
אין קושי גם עם ההנחיה האחרת, שלא להוסיף ולא לגרוע מהציווי האלוהי, שהרי נשאלת השאלה, מאיפה לנו מה הוא הציווי האלוהי? התשובה של הזרם ההלכתי היא כמובן, שהדרך שלנו לדעת מה הוא הציווי האלוהי (שממנו אסור לגרוע או להוסיף), היא דרך החשיבה של החכמים. כך שהחכמים אינם מוסיפים או גורעים מהציווי המקורי. הם מנהירים אותו, מפרטים אותו, ויוצרים את ההנחיות ליישום שלו. הם לא מוסיפים עליו ולא גורעים ממנו.

ומה כל סופר "חושב" על הגדרה של "תורה".
ייתכן שהיו זרמים שטענו שתורה היא בידיי כוהנים, ואכן הפסוקים שאותם ציין הם מיוחסים למקור כוהני.
חלק מן הפסוקים נכתבו ע"י פשוטי העם, כמו למשל כתבי עמוס, וחלק מן הכתבים מתארים למשל את חצר המלוכה כמו למשל כתבי שלמה.

אין בעיה לקבל את מובן מאליו שמודבר שני תפיסות שונות, של מושג תורה וחוקים.