יעקב אבינו מברך את בניו לפני מותו אבל ראובן מקבל תוכחה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" "ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה...ובמלכות" (רש"י) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" "בעבור שפחזת כמים... לא יהיה לך יתרון" (של כהונה ומלכות) (אבן עזרא) יתרונות אלו יינתנו לאחיך, כהונה ללוי, מלכות ליהודה ובכורה ליוסף. ומהו המעשה הפזיז? "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט ג-ד) הגמרא אומרת על זה: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נה:) וקשה, הרי כתוב בפירוש שחטא! מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מי שאומר שראובן חטא בחטא המשתמע מפשוטו של מקרא אינו אלא טועה. יש כמה דעות בגמרא מה היה חטאו של ראובן; אחת מהן סוברת שראובן הוציא את מיטת יעקב מאוהל בלהה והניחה באוהל לאה. על כל פנים מעשה של גילוי עריות ח"ו לא היה כי אם כן תוכחת יעקב הייתה צריכה להיות אחרת, נוקבת יותר. אולם יעקב מוכיח את ראובן על "פַּחַז כַּמַּיִם" על מעשה הנעשה בפזיזות, דבר שלא מתאים לא לכהן ולא למלך (עיין עלון פרשת ויחי תשנט) ביטוי זה מוכיח שחטא ראובן לא היה מה שמשתמע מפשוטו של מקרא. אם כך יש להבין מדוע התורה מתבטאת בצורה כל כך חריפה על ראובן, כאילו חטא בעריות? מסביר הרב על פי הגמרא (יבמות קכא:) מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ועבירה שאצל אדם מן השורה קלה יחסית, כשהצדיק נכשל בה מקבלת משקל רב. משל למה הדבר דומה? כשאנשים מתעסקים בגרוטאות, שריטה קלה בגרוטאה אין לה כל משמעות. אולם מי שמתעסק ביהלומים יודע ששריטה קלה ביהלום מורידה את ערכו בצורה משמעותית. כאשר רוצים להסביר לאדם שאינו מבין ביהלומים מה המשמעות של שריטה ביהלום, מוכרחים להסביר במושגים שהוא מבין ולומר לו: היא כאילו חתכו מגרוטאה של ברזל כמה טונות. לכן התורה מתבטאת בצורה כל כך חריפה על מעשה ראובן משום שלפי דרגתו הפגימה הנגרמת על ידי חטא קל, מקבילה לפגימה הנגרמת מחטא חמור של עריות אצל בן אדם אחר. שמא נאמר: עדיף אם כן להיות בן אדם פשוט ולא צדיק גדול כדי שלא ישפטו אותנו בחומרה רבה! אומר הרב: מחשבה זו איננה נכונה; עדיף להיות פנינה מאשר להיות גרוטאה, גם אם מדקדקים על כל שריטה קלה. אדרבא: כשמתבוננים על גודל ההפסד מעבירה קלה שהפסיד ראובן, מעלת המלכות והכהונה, שלא רק הוא הפסיד אלא כל צאצאיו הבאים אחריו שלא זכו למעלות אלו, יכולים להבחין מה ערכו של אדם גדול ומה המשקל הרב של כל מעשיו. האמת היא שלא רק אצל אנשים גדולים המעשים הם בעלי משקל; הדבר נכון אצל כל יהודי. הקב"ה אומר לאברהם אבינו: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה) מה פירוש הבטחת ה' "כה יהיה זרעך"? לפי הפשט ההסבר הוא שזרעך יהיו רבים ככוכבי השמיים שלא יהיה ניתן לספור אותם. אולם הרב מוסיף: גודל כל אחד מצאצאך יהיה כגודל הכוכבים; גודל הכוכבים רב ועצום ובכל זאת נראים לנו קטנים מאוד, עד כדי כך שניתן לכסות כמה כוכבים בכף היד; אך אין זה אלא בגלל המרחק הגדול שיש ביננו לבינם. המרחק העצום שיש בין הכוכבים לארץ גורם לנו לראותם קטנים. כך גם ביחס לבני ישראל; כל יהודי גדול בערכו הרוחני ככוכבי השמיים, ומה שנראה לנו קטן אינו אלא מפני שרחוקים אנחנו מאוד מפנימיותו הרוחנית; לא ניתן בעינינו הגשמיות להבחין בגודל מעלתו הרוחנית האמיתית. אם כך הדבר כשמדובר ביהודי פשוט - כל שכן בתלמיד חכם וגדולי ישראל שבכל הדורות, שמחמת המרחק העצום אין לנו אפשרות להבחין בגודל מעלתם. ממילא קשה לתאר כמה משפיע כל מעשה של יהודי על כל העולמות, ועל אחת כמה וכמה מעשה של צדיק גדול. חז"ל אומרים שאפילו למעשה של גוי יש משמעות גדולה. כשירמיהו הנביא מתפלא מדוע הצליח נבוכדנצר לכבוש את ירושלים, הקב"ה מסביר לו שזהו שכר הריצה שרָץ לכבוד ה' שלוש פסיעות. ואם זהו גודל השכר שקיבל על מעשה כל כך פעוט שעשה לכבוד ה', למרות שכל ימיו עבד עבודה זרה ורצח אנשים בלי סוף, ועוד כמה מעשי פשע אחרים, אי אפשר לתאר כמה שכר מגיע לאברהם יצחק ויעקב על כל מה שעשו לכבוד ה'! (סנהדרין צו) ומכאן לכל אחד מאיתנו, כמה שכר עצום שמור לנו על כל מעשה של קידוש ה'. אין אנו יכולים לדעת עד כמה נמדד כל מעשה שלנו לעומק, הן לטוב והן למוטב. למשל מסופר על אברהם אבינו איך הוא מתאמץ לקיים מצוות הכנסת אורחים; כידוע אותו יום יום שלישי למילתו היה, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, דהיינו החום ששרר לא הקל על המלאכה, ובן תשעים ותשע היה אברהם, והוא עומד עליהם לשרתם. והנה חז"ל משבחים כל פעולה שעשה אברהם ואומרים: "כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב''ה לבניו בעצמו וכל מה שעשה אברהם ע''י שליח עשה הקב''ה לבניו ע''י שליח"(בבא מציעה פו:) "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב" "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ" (בראשית יח, ז-ח) וכו'. אולם דבר אחד עשה על ידי שליח: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם" (שם ד) דבר זה עשה ה' לבניו גם על ידי שליח, ומי השליח? משה רבינו שהוציא לעם מים מן הסלע. ואם נשאל: מה רע בזה שמשה הוא השליח להשקות את העם? אלא שנתגלגל הדבר שחטאו במי מריבה ונגזר על משה ועל אהרון שלא להיכנס לארץ; חז"ל אומרים שאם משה רבינו היה נכנס לארץ היה בונה את בית המקדש, וכיוון שמעשה משה קיימים לעולם הבית לא היה נחרב. כיוון שמשה לא נכנס לארץ הייתה שליטה לצד הרע עד שבסוף נחרב בית המקדש. הרי לנו שההבדל בין נתינת מים על ידי הקב"ה או על ידי שליח הוא אלפיים שנות גלות וצרות שהתגלגלו לעם ישראל בעקבותיה. וכל כך למה? בגלל הבדל קטן כזה שאברהם לא לקח בעצמו את המים אלא על ידי שליח. רואים מכאן כמה כוחו של מעשה ולו הקטן ביותר ומה התוצאות שיכולות להגרם ממנו. כך גם אצל ראובן, הקב"ה דקדק עליו כחוט השערה על הנהגה לא ראויה; אומנם כוונתו הייתה טובה, הוא חס על כבוד אימו, אבל הוא לא היה צריך להתערב בהחלטת אביו. הלקח מסוגייה זו ברור: צריך לשקול היטב כל מעשה שלנו גם כשכוונתנו לטובה על מנת שתוצאותיו תהיינה חיוביות כדי שנתקן ולא נקלקל. | 
